את אילנה גור רובנו מכירים כאותה אישה אקסטרווגנטית בעלת שיער שופע, הלבושה במדי מכנסי עור שחורים וחולצה גברית לבנה כשידיה מעוטרות תכשיטי ענק מוזהבים פרי עמלה. ככזו, היא עשויה להיתפס כדמות אליטיסטית וכמי שמרוכזת בעצמה, בפועלה ובמכריה בני חוג הסילון. הפתעה של ממש מתרחשת כשמתקרבים ומתגלה אישה נעימה ונחמדה, לא בלתי מושחזת ודעתנית אבל בהחלט אכפתית, פתוחה, משעשעת ומאירת פנים. כשהיא נשאלת "איך נהיים אילנה גור?" היא מחייכת ועונה שנולדים ככה. כשהיא נדרשת לפרש, היא ממהרת לספר על בית סביה והוריה שהיו רופאים ואמנים משכילים ומוערכים.
"אני מאמינה שאת מה שיש בי קבלתי בין גיל שנה עד ארבע. זה תולדה של מין דחף אינסופי, סקרנות ואובססיביות של ילדה דיסלקטית שלימדה את עצמה להיות לבד כשהוריה היו עסוקים במשרותיהם המכובדות. בדיעבד גם הבנתי שרק כשאדם נמצא לגמרי לבד, הראש עובד ואפשר באמת לפנטז", היא אומרת. בצעירותה התחילה ללמוד בבצלאל, אך מהר מאוד השתעממה ועזבה. למעשה, מעולם לא למדה מקצוע של ממש, ואת הטכניקות האמנותיות שלה פיתחה בעצמה מגיל צעיר כשחיברה מיני חלקים שונים שמצאה לכדי פסלים קטנים. היום, ממרומי 81 שנותיה, היא מחזיקה שני בתים, האחד בניו יורק והשני ביפו העתיקה.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- נגמר המקום בארון: פתרונות חלופיים לפריטי החורף
- זמן הצטיידות: 22 אקססוריז לחורף
מלכים וידוענים
מוזיאון אילנה גור ביפו וביתה הפרטי שנמצא ממש בתוכו, נפרד ממנו בדלת פשוטה ונחשף כאן לראשונה לציבור, הם ללא ספק פנטזיה אחת גדולה. חלום של מי שגרה בילדותה בבית באוהאוס נפלא בטבריה שבו התפאורה כללה שטיחים פרסיים יפהפיים, ספריות עמוסות ספרים ומוזיקה טובה. "שם, בבית ההוא, ינקתי תרבות ואמנות ושם פגשתי, לגמרי בטבעיות, אנשי ממשל, שחקנים, אנשי ציונות ושלל דמויות מרתקות נוספות".
שועי העולם ובהם מלכים, נשיאים, פוליטיקאים, אנשי צבא, שחקנים, אמנים ושאר מפורסמים, ממשיכים להקיף את גור, עד שנראה שהיא ממגנטת אותם אליה. הקירות בהול הכניסה אל ביתה מכוסים, מרצפה עד תקרה, בצילומים מכל רחבי העולם שבכולם היא נמצאת לצדם של ידוענים כאלה ואחרים. כשהיא נשאלת על מי מהם, היא מסוגלת, באותו משפט, לדבר בקלילות ובטבעיות על מלך, נשיא או ראש ממשלה כמו גם על בעל מקצוע מהשכונה שאליו היא קופצת כדי להשלים את אחת מיצירותיה. על כל אחד היא גם מחווה דעה מתובלת בסיפור מפתיע מלא פרטים עסיסיים. "מעולם לא אספתי סביבי אנשים", אומרת גור, "ואני אף פעם לא מרימה טלפון. אנשים יודעים שאם הם רוצים לדעת לשלומי הם צריכים להתקשר אלי. איכשהו, השונות שבי ממגנטת אלי אנשים והם ממשיכים לבוא ולראות במה ובמי מדובר עד היום".
מבנה המוזיאון והבית ביפו נרכש בשלושה שלבים. החלק הראשון נרכש בשנת 82' במטרה לשמש כדירת קיץ הפונה לנוף ואחריו באו שלבים נוספים של השלמת רכישת המבנה כולו, העברת הדירה לחלק אחר בו ופתיחת המוזיאון בשנת 94'. המבנה עצמו בן 280 שנה ושימש בגלגוליו השונים כחאן יהודי לעולי רגל וכמפעל לייצור תמרוקים. חדרים נסתרים, פתחים וקירות חבויים התגלו במבנה, כמו גם תקרת כדי חרס מהמאה ה-18 ותנור אבן מהמאה ה-19. "למעשה, קניתי סוג של חורבה, ואם הייתי יודעת אז לאן הגעתי ומכירה כבר אז את כל הסיפור של המקום, ייתכן שהייתי מתייחסת אל המבנה אחרת", מציינת גור.
באופן מפתיע, הדירה קטנה יחסית. בקומה הראשונה סלון, מטבחון ומרפסת, ובקומה השנייה חדר שינה, חדר רחצה ומרפסת. אינספור זוגות הנעליים מסודרים בארון בחדר המדרגות. "מבחינתי, בית זה אוסף אקלקטי והרמוני של פריטים יקרים וזולים, עתיקים ומודרניים, אבסטרקטיים ופיגורטיביים. תמיד אספתי דברים ותמיד היו לי טעם טוב והבנה בפרופורציות", מסבירה גור. ואכן, ביתה מורכב מאינספור פריטים שונים ומשונים שבהם תשמישי קדושה חמורי סבר לצד גרוטאות, יצירות אמנות גבוהות לצד אוספים אינסופיים של כלים ועוד ועוד רהיטים וחפצים שהעין המוצפת מתקשה לקלוט את כולם בביקור אחד.
"אני קונה כל מה שמוצא חן בעיני בחנויות ובשווקים ברחבי העולם והדברים מגיעים אלי במשלוחים עד הבית. אני אף פעם לא יוצאת לקניות באופן מתוכנן ואף פעם לא מחפשת משהו מסוים. אני מערבבת הכל וקונה לפי האינסטינקט, כך שקודם אני לוקחת ורק אחר כך מחליטה היכן בבית להציב את הפריט. לא פעם קורה שאני מציבה בבית פריט מסוים ומגלה שהוא מפריע לי בעין. במקרה כזה, אני מעבירה אותו ממקום למקום, ואם אני לא מוצאת עבורו את הפינה הנכונה, אני פשוט מוסרת אותו הלאה או נותנת אותו מתנה. אני גם לא נקשרת לפריטים ותמיד בטוחה שהדבר הכי מקסים יהיה הדבר הבא שאני ארכוש".
"אני כמו כספית"
ביתה של גור מעוצב לגמרי בדמותה. "הפעם האחרונה והמיותרת שלבשתי חצאית פרחונית הייתה בבר מצווה של הבן שלי ומאז אני תמיד לובשת את אותו הדבר. כשאני צריכה להיות מעט יותר מהודרת, אני לובשת חליפת טוקסידו גברית", היא אומרת בחיוך. ואכן, כשמתבוננים מסביב, למרות שמדובר באינספור פריטים עצומים וקטנטנים, עשויים חומרים טבעיים ומלאכותיים, בעלי גימורים ומרקמים שונים, ישנה איזו אחדות מונוכרומטית שגורמת להכל לעבוד יחד ולהשתלב בטבעיות רבה. רוב הפריטים חומים ואפורים, ורק פה ושם מבליח פריט צבעוני מאוד כמו הציור הפרובוקטיבי של האמן יהודה פורבוכראי או כד קרמיקה צבעוני שיצרה לרגל תערוכה שלה במוזיאון תל אביב. כשגור נשאלת איך אלפי הפריטים מסתדרים יחד לכדי הרמוניה מפתיעה היא מסבירה שהבית, כמו המוזיאון, הוא פרי איסוף שלה ושלה בלבד. "אין כאן משהו אחד שקיבלתי או שמישהו אחר הביא לי. כל מה שקיים כאן הוא פרי אוספים שלי לאורך השנים ומשקף את הטעם האישי שלי ולכן זה עובד יחד ללא כל צרימה".
גור נמצאת כל הזמן בעשייה ולא נחה לרגע. "אני כמו כספית. גם אם הייתי רוצה, אני לא מסוגלת שלא לעשות משהו וככה, בכל רגע נתון, אני או תופרת או רוקמת, או מדביקה או שולחת הוראות לאיש מקצוע או אלף ואחד דברים אחרים", היא מעידה. את זמנה היא מחלקת בין ביתה בניו יורק לבין המוזיאון וביתה ביפו. "החלוקה לא קבועה, יש לי צוות טוב ואכפתי, אבל מכיוון שאני חייבת שהכל יהיה מדויק, אני מוצאת את עצמי מגיעה לארץ פעם בשבועיים או חודשיים, לעתים לתקופה ממושכת ולעתים לסוף שבוע בלבד. אם יש אירוע חשוב כמו קבלת פנים לאישיות רמת מעלה במוזיאון, אני כמובן אגיע כדי לוודא שהכל נעשה על פי הרמה שלי חסרת הפשרות. אני מאוד פדנטית והכל חייב להתנהל בדיוק כמו שאני רוצה".
עבודתה של גור, בין שמדובר באמנות, עיצוב או תכשיטנות, מתבצעת בארץ, וכך היא אספה סביבה אנשי מקצוע שעם רובם היא מקיימת קשרים ארוכי טווח. "עבור פריטי הריהוט שאני מעצבת יש לי מסגר שהוא הידיים שלי. מכיוון שאני לא משרטטת, עם כל רהיט שאני הוגה אני מגיעה אליו למסגרייה ומתחילה לשחק עם מיני ברזלים שאני מוצאת שם. לאט לאט אני מעמידה רהיט, ותוך כדי דיון עם עצמי מבקשת ממנו לבצע הלחמות קלות כדי לראות איך זה נראה. למעשה מדובר בתהליך אינטואיטיבי שבו אני בונה משהו בדיוק כמו משחק לגו. לעתים קורה גם שאני לוקחת סקיצת רהיט הביתה וחוזרת איתה למסגר להמשך עבודה".
הרהיטים של גור מתפתחים זה מתוך זה כמו באבולוציה טבעית. יש כאלה בעלי קווים פשוטים ונקיים וכאלה מורכבים בקווים מסולסלים. מבחינתה של גור גם רהיטים הם פסלים, למרות שהיא מעדיפה רהיטים על פני פסלים מכיוון ש"הם לא פשוט יושבים שם ומעלים אבק אלא נראים כמו פסל ועם זאת שימושיים".
מרהיטיה, כליה, תכשיטיה, בתיה בניו יורק וביפו, תולדותיה וסיפוריה ניתן להתרשם בספר החדש "Ilana Goor and the story of her private Museum" בעריכת צופיה דקל-כספי, שהושק לפני כחודשיים ובו מבט על חייה ויצירתה בעשר השנים האחרונות.
