הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס, בשמו התקני) הביא את תל אביב למעמד ההכרזה כאתר למורשת עולמית בשנת 2003, ובאורח נס הרים את הנדל"ן המתפורר והמוזנח שבה לסמל סטטוס לעשירים בלבד שלא מפסיק לנסוק.
מעניין שבין הבתים המינימליסטיים שנבנו בשנות ה-30 וה-40, שהתרגלנו כל כך לראות, טמונים ברחובות העיר גם כמה בניינים אחרים לגמרי שלמרות שנעלמו מהשיח האדריכלי במשך השנים דווקא מתבלטים בצורתם המיוחדת. אלה הם בנייני הסגנון האקלקטי, כ-800 מבנים ששרדו את תהפוכות המודרניזציה עד שזכו בחותמת השימור גם הם.
הסגנון האקלקטי נכח בתל אביב לתקופה קצרה של עשור אחד בלבד, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והיה חלק בלתי נפרד מהתפתחות השפה האדריכלית המקומית. בראשית המאה הקודמת חיפשה החברה היהודית שהחלה להתגבש בארץ זהות אדריכלית שתכיל בתוכה את המורכבות של מקומיות והתבדלות בו זמנית. בעוד בעולם כולו רווח סגנון דומה למשך תקופה ארוכה, בארץ היה רק לרגע קצר, ומאפייניו ייחודיים.
הסגנון האקלקטי הישראלי אינו אהוד באקדמיה ובפרקטיקה, אולי כי מעולם לא הצליח לייצר מערכת חוקים מובהקת ואולי כי הסגנון הבינלאומי שסחף את הארץ אינו סובלני כלפי סגנונות אחרים, תכונה שגרמה למחיקת מבנים רבים לאורך השנים. למרות כל זה, רוב האנשים שילכו ברחוב יתפעלו דווקא מבית אקלקטי, וזו נקודה למחשבה.
בתי הסגנון האקלקטי מפוארים ומונומנטליים, וממחישים את הלך הרוח של שגשוג ופריחה בתל אביב של אותה תקופה. הם מתאפיינים בקישוטיות רבה, תקרות גבוהות, רצפות מאוירות וציורי קיר, ונותנים תחושה אירופית ובה בעת אוריינטלית. אולי בגלל המינון הנמוך של המבנים הללו השזורים במפתיע ברחובות העיר האפרוריים, אולי משום שהם מתיישנים טוב, הם מרגשים ומייצרים תחושה של משהו אחר ורחוק.
עוד באתר לעיצוב הבית:
- הדופלקס של משה קסטיאל הוא כרטיס הביקור של העסק
- בודק הפירות שיזהיר אתכם מראש. החמישייה
- לכל הכתבות בערוץ living
אלנבי 118 פינת רוטשילד, מלון בן נחום, יהודה מגידוביץ' 1921. המלון הראשון של תל אביב. הפונקציות הציבוריות פונות לשדרות רוטשילד והחדרים לאלנבי, שהיה מזוהה אז יותר כרחוב מגורים.
רוטשילד 46, בית לוין, יהודה מגידוביץ', 1924. בית לוין נבנה כווילה מרווחת ויוצאת דופן על מגרש של 1,800 מ"ר. בניגוד לשאר מבנה העיר שיוצרים יחד רצף אורבני, וילה משפחתית זו מתנתקת מהרחוב ושומרת על בידוד פרברי.
מה הוא מבנה אקלקטי?
מבני הסגנון האקלקטי והבאוהאוס קרובים לזה בגיל, נבנו לרוב על ידי אותם אדריכלים, רובם עברו הזנחה ארוכת שנים עד שסוף סוף נזכרו בהם וכיום זוכים לעדנה מחודשת, ואת כולם היד לא משגת. הנה כמה כללי אצבע שיחדדו את ההבדלים בין מבנה מהסגנון האקלקטי למבנה מהסגנון הבינלאומי:
לקטני: הסגנון מכונה אקלקטי כיוון שהוא מלקט מוטיבים מבניים וקישוטיים מסגנונות שונים. בשונה מהזרם האקלקטי העולמי, בתל אביב נכחה גם ההשראה המקומית-מזרחית. הסגנון הבינלאומי מובהק, מוחלט ונטול התלבטויות. המודרניסטים, אגב, האמינו שיש אמת אחת ושהם מצאו אותה, וגאלו בכך את העולם מהעיסוק המייסר והסיזיפי במה יפה ומה לא.
מונטיפיורי 43 פינת נחמני, בית הפגודה, אלכסנדר לוי, 1925. בית הפגודה הוזמן על ידי דוד משה בלוך מאדריכל יפני בניו יורק, ועל שלבי הביצוע הופקד האדריכל המקומי אלכסנדר לוי. ניכרים בו קווים מזרחים וערביים עם מזרח רחוק, והוא ביטוי מובהק לסגנון האקלקטי, המייצר לפעמים אובייקטים שונים בתכלית משאר מבני הסגנון.
קלאסי: בסגנון האקלקטי ניתן לזהות מרכיבים מהאדריכלות הקלאסית, כמו צירי סימטריה, חלוקה לשלוש, או במוטיבים מבניים כמו קשתות, כיפות, קרניזים וכותרות. הסגנון הבינלאומי דווקא מתחבר לאי-סימטריה.
בית סקורה, לשעבר בית העירייה, ביאליק 27, משה צ'רנר, 1924. הבניין תוכנן כבית מלון אך כשנה לאחר סיום הבנייה כבר הושכר לעיריית תל אביב, והיא שכנה בו עד ל-1965. סמל העיר הראשון, בעיצוב נחום גוטמן, מתנוסס עד היום על חזית הבניין.
אחד העם 66 פינת בצלאל יפה, א. טיינר 1928. הבניין מתאמץ להיראות סימטרי אף שאינו סימטרי בתכנון.
טכנולוגיה: יותר נכון, פחות טכנולוגיה. בהשוואה לסגנון הבינלאומי שבחן את הטכנולוגיה המתפתחת עם יכולות הבטון המזוין (זוהי למעשה שיטת הבנייה הרווחת היום – עמודים וקורות בטון המחוזקים בברזל בזמן היציקה) והצליח לוותר על הקירות הנושאים, במבנים אקלקטיים אין פתחים גדולים ואין קומות עמודים. החלונות בעלי פרופורציות צרות וגבוהות לעומת "חלונות סרט" בסגנון הבינלאומי, המאופיינים בפרופורציות רחבות ונמוכות.
אלנבי 60, בית לוין, יוסף טישלר, 1924. ריבוי הפתחים עובד לטובת עוצמתיות החזית שצריכה לעמוד בציפיות הכיכר העירונית המרכזית של אותה תקופה.
יודאיקה: בוני הסגנון האקלקטי התל אביבי הנכיחו את יהדותם במוטיבים קישוטיים במבנים שיצרו, כמו מגן דוד ומנורה ביציקות בטון על גבי החזית, בוויטראז'ים בחדרי המדרגות, בעבודות עץ, ברזל או קרמיקה מצוירת בתוך המבנים ועל חזיתותיהם. הסגנון הבינלאומי, כפי הנרמז משמו, מתנער מזהות ספציפית ובכלל מעדיף להיות כמה שיותר נקי ולא מקושט.
בית הספר אחד העם, אחד העם 37 פינת יוחנן בן זכאי, דב הרשקוביץ 1924 - "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם" (ישעיהו יא) קרמיקת בצלאל בחזית בית הספר.
צבע: הסגנון האקלקטי צבעוני, מקושט ומעוטר. נוסף לקירות החוץ שנצבעו בצבעים חיים, גם פנים הבית עשיר בצבע, בציורי קיר, ריצוף, שטחים ויטראז'ים ועוד. הסגנון הבינלאומי, ניחשתם נכון, מעדיף מונוכרום.
אחד העם 48, פינשטיין ליברסון, 1924. הצבע הנוכחי הוא שיפוץ מאוחר, אבל הבית היה צבעוני גם במקור. המבנה עשיר בוויטראז'ים ועיטורים מבטון, ובפנים תמצאו רצפות מאוירות.
מזא"ה 7-9 פינת שטראוס, בית ברלין, יוסף ברלין, 1923-1927. המתחם מגשר בין בית עירוני לאחוזה כפרית והכיל במקור שימושים שונים של משרדים ומגורים. כאן שכן משרדה של "אגודת האנג'נירים והארכיטקטים הארצישראלים", כאן גם התגוררה משפחת ברלין ובקומת הגג מוקם הסטודיו של אשת האדריכל, הפסלת מרים ברלין.
הרצל 72-74, בית מוגרבי, יוסף ברלין, 1925. בניין זה ייחודי בנוף. הוא משתמש באלמנטים מבניים קלאסיים אבל הופך אותם למבנה אורבני נעים בעל חזית אלגנטית ומהפנטת.
נחלת בנימין 16 פינת רמב"ם, בית הכדים, זאב רכטר, 1924. בית הכדים הוא הבית הראשון שתכנן האדריכל זאב רכטר בתל אביב. רכטר יהפוך לימים לאדריכל מוביל בסגנון הבאוהאוס, כאן ניתן להציץ על שלב בדרך שעבר לגיבוש השפה העיצובית.
נחלת בנימין 27 פינת גרוזנברג, מלון נורדאו, יהודה מגידוביץ' 1925. מלון נורדאו הוא מבנה תיאטרלי ומפואר שהודות לעומס הוויזואלי שלו קובע את נוכחותו בשטח ומדגיש את היותו מבנה ציבור.
כל התמונות מהספר פאר וחול, מרכז הבאוהאוס תל אביב. כתיבה: תמי אולך לרר, צילום: רן ארדה, הפקה: ירון לוי.