קשר השתיקה נשבר: טור מיוחד של חברת הכנסת עליזה לביא

מפתיע ככל שהדבר עשוי להישמע, מעולם לא חשבתי שאעסוק בהטרדות ובפגיעות מיניות, בוודאי שלא בקהילה הדתית שבה גדלתי. לפני יותר מ-15 שנה הצטרפתי ל"קולך", פורום נשים דתיות, שמטרתו המוצהרת הייתה להוביל שינוי חברתי ותודעתי בנושא שוויון מגדרי בקהילה הדתית בישראל. הדחף הראשוני בתחילת הדרך היה אחר: הרגשתי שבעוד בחיי הציבוריים, האקדמיים והחברתיים אני מתקדמת ומובילה תהליכים, הרי שבכל מה שקשור למעמד בחיים הדתיים ובקהילה הדתית – אין לחברותיי ולי מקום. לשמחתי, מצאתי נשים שחשו בדיוק אותה מצוקה, וזיהו את הפער בין היהדות שהכירו מבית ליהדות שאליה נחשפו במרחב הקהילתי והציבורי. המטרה של הקבוצה שהוקמה הייתה להעצים ולחזק את מקומן של נשים בעולם היהודי, בהנהגה, בהגות ובעשייה חברתית.

ללא תכנון מוקדם ומבלי שנערכנו, התנפצו רסיסי התמימות שעוד היו בנו, והבנו שסוגיות חברתיות ומנהיגותיות לא יהיו עיסוקנו הבלעדי. בוקר בהיר אחד מצאנו עצמנו בתוך סיפור מצמרר על אישה שנפגעה על ידי אחד הרבנים היותר בכירים בציונות הדתית. היה זה אדם שמרבה בכתיבה על גדרי צניעות מחמירים, הן בלבוש הן בהתנהגות, מרבה בהגיגים על חשיבות ההפרדה בין המינים, מטיף לחיי טהרה וקדושה וידוע במאמריו, בתשובותיו ההלכתיות ובהשפעתם על צעירים במגזר. מהר מאוד התחוור לנו שאותו רב לא היה האחרון. פגיעה של נשים על ידי דמויות סמכותיות ומהותיות הייתה הסיבה שבגינה ייסדנו אז את הוועדה להטרדות מיניות בארגון, ומאז הנושא לא הניח לי, בחיי הציבוריים, בתקשורת וכחברת כנסת.

עד לפני שנים מספר, רווחה התחושה במגזר הדתי-לאומי והחרדי ש"אצלנו זה לא קיים", ואם זה קיים, זה ודאי בשוליים. כיום, אנחנו כבר מבינים היטב כי התופעה קיימת במחוזותינו, כמו בכל מקום אחר, ושכיפה, זקן, תואר רבני וסמכות רוחנית אינם תעודת ביטוח. למעשה, כיום ידוע לכל כי התופעה נוכחת ביתר שאת בכל שדרות החברה, מקצה לקצה, ומעורבים בה גם אלה שקיווינו שיהוו מקור דוגמה והשראה: ממנהלי חברות ובנקים, מרצים באקדמיה ומפקדים בכירים בצבא, דרך רבנים ומנהיגים רוחניים ועד אנשי תקשורת מובילים, פוליטיקאים וראשי ערים. אין סביבה סטרילית, אין מרחב שחף מהתופעה.

המתבונן מהצד עשוי לקבל את הרושם שהעולם השתגע. כמעט שאין מהדורת חדשות, תכנית רדיו, עיתון או עמוד פייסבוק שאינם מספרים על עוד מקרה של הטרדה מינית, תקיפה או אונס.
ואולם, המסר לטעמי אופטימי יותר. ברור כי אין סיבה להאמין ששטף התלונות מעיד על כך שכיום מתבצעות יותר פגיעות מיניות מבעבר, ואפשר אף להניח שההפך הוא הנכון. אלא שהיום מרבים לדבר בתופעה, שבעבר אפילו שם לא היה לה, ומתוך כך, גם חוק לא היה. היום התופעה מוכרת, מוגדרת וידועה. ואיפה שלמדנו על חולשותיו על חוק, חלו תיקוני חקיקה, הותקנו תקנות באקדמיה ובשירות הלאומי, מונו יועצות וממונות בכל מוסד ומקום עבודה ומעל לכול, החלו להתעצב לנגד עינינו נורמות ציבוריות שמבהירות בצורה ברורה כי הזמנים השתנו.

בפתחה של השנה החדשה, זו הזדמנות נהדרת לעמוד על מאפייניה של תקופה חדשה; עידן אשר בועט מפתח דלתו את נציגי העולם הישן ומטמיע לתוכו באהבה ובחיבוק גדול את הסנוניות המבשרות את השינוי. "פריחת האביב הנשי", הייתי מכנה את התקופה הזאת, שבה עוד ועוד נשים, בכל גיל, מעמד ומגזר, פורצות את מחסומי הבושה, שוברות את קשר השתיקה ואומרות בכל רם וברור מאין כמותו – די. לא עוד. את רגשות האשם והבושה צריך לחוש הפוגע ולא הנפגעת. בכך, פותחת כל אישה את הדלת לזו שאחריה.

לצד המודעות העולה לתקיפות המיניות, שבות ועולות בקרב רבים השאלות הקבועות והמוכרות לעייפה: מדוע היא לא הולכת להתלונן? או מדוע נזכרה רק עכשיו? הניסיון המתמשך מלמד אותנו כי לרבות מן הנשים שעברו פגיעה מינית האקט עצמו היה רק פרק ראשון במערכה קשה, ממושכת, מעיקה ולעתים מפחידה ומייסרת. קודם ההלם, ההכחשה שזה קורה. אחר כך הבושה, הבדידות, הפחד ואינספור שאלות שרצות בראש. למי אפנה? ומי יאמין לי? ומי אני בכלל מול אדם כזה? אולי עשיתי משהו לא בסדר? ומה אם התלונה תסב לי נזק בקהילה, בעבודה, בחברה? אולי עדיף להדחיק, להתעלם ולהמשיך הלאה?

ולפתע, הזעקה משתתקת והצעקה קופאת. הבדידות מחלישה, הבושה מצמיתה והנפגעת עשויה לחוש שזו חולשתה שלה, אף שהאמת שונה בתכלית: אם יש חולשה היא של החברה שבה היא חיה. עוצמת ביטחונה של הנפגעת להתלונן ולשתף היא כעוצמתן של הנורמות, החוקים והכללים בקהילה ובחברה שבהן היא חיה.

בין אם במודע ובין אם לאו, מתבוננת המתלוננת סביבה, במערכת אכיפת החוק במדינה; היא שומעת בתקשורת על עוד עסקת טיעון מביכה, על מרצה שממשיך ללמד למרות האשמות, על שופט שאומר שיש נשים שנהנות מאונס, על התיק שנסגר מחוסר עניין לציבור או על מפכ"ל שטוען שתלונה אנונימית גרועה לא פחות מהטרדה. זאת עוד לפני שמזכירים את המטען הרגשי הכבד ממילא הכרוך בשחזור של החוויה הקשה, בהתמודדות עם השאלות המביכות, בצורך לשוב ולהסביר, להיזכר ולתאר.

ח"כ עליזה לביא | צילום: יש עתיד , צילום: מתוך ויקיפדיה

במגזר הדתי-לאומי התחולל שינוי מבורך שהבשיל לכדי הקמת "פורום תקנה". הקמת הפורום, שבו יושבים יחד נשים וגברים ממעגלי ההנהגה ההלכתיים והציבוריים בציונות הדתית, מסמלת בראש ובראשונה את קיצן של שנים ארוכות של הכחשה גורפת ועצימת עיניים לתופעה גם בתוך הבית. דווקא המגזר, על נפלאותיו ותרומתו הגדולה לחברה, מאופיין לעתים בניסיונות הסתרה והשתקה, במיוחד אם במקרה מעורב אדם "בעל שם" בקהילה, שנהנה מרשת ענפה של מקורבים דורשי שלומו. במיוחד אז, בולטת מאוד הא-סימטריה בכוח, באמצעים, במשאבים ובמסנגרים בין בעל השררה ובין הנפגעת שנותרת לבדה.

כך, לעתים דווקא במגזר הקושי לדבר הופך גדול במיוחד. נוסף על הפחדים הרגילים, קיים החשש מהכתם ומהשחרת פניה של המתלוננת בתוך קהילתה, מה שעלול להציב מכשולים בפני הנפגעת בהשתלבותה בחברה בכלל או בנושאי שידוך ונישואין בפרט.

בכל אלו יש בכדי להסביר מדוע נשים ברחבי העולם מצאו ערוצים מקבילים לפעולה, שאינם עוברים דרך תלונה במשטרה (מהלך שאני כמובן תומכת ומעודדת). יש שמספרות לאדם קרוב או לגופים וולונטריים המסייעים בשיקום ובסיוע, יש שנעזרות בנפגעות אחרות, יש שפונות למומחים ולפורומים שונים, ויש שבוחרות בשיתוף החוויה באינטרנט, בחיפוש אחר רשת אנושית של הקשבה ותמיכה. נכון, כולנו היינו מעדיפים לראות תלונות רבות יותר, אך הערוצים החלופיים הללו הם לעתים בבחינת הכול או כלום, ולעתים בלעדיהם עלול היה הסיפור הכואב להיקבר ולהישאר מנת חלקה של המתלוננת לבדה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מרנינה בהיסטוריה, המסמלת תהליך של תיקון יסודי ועמוק, בדרך לניקיון המרחב הציבורי מתופעת ההטרדות והפגיעות המיניות. עד אז ועד בכלל, מחובתנו להמשיך לעמוד יחד על המשמר, לדבר בקול צלול וברור נגד כל גילוי של התופעה ולהזכיר לכולם שקשר השתיקה נשבר, ולעולם לא נחזור לאחור. ממשיכים לתקן עולם.

(הכותבת היא ח"כ ממפלגת יש עתיד, בעברה מרצה, חוקרת ומייסדת הוועדה להטרדות מיניות בארגון "קולך")