בשבוע שעבר דיברנו על להקריב "קורבן" שהוא רק סמל להקרבה שלנו ולוויתור על משהו בנו למען האחר. היום נדבר על הקרבת קורבן למען חיזוק הקשר עם אלוהים, אותו קשר שמחזיר לנו טוב, מחזק ומקדם אותנו בחיים.

פרשת צו היא המשך לפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. בצו ממשיכים הדיוקים לגבי הקרבת קורבנות, דרך פעולת הכוהנים וחנוכת המשכן. הכוהנים הם המוציאים לפועל של הקורבנות מול הקב"ה, ויש לעבודתם הוראות מפורטות.

הפרשה מציינת חמש תורות בהתאם לחמישה סוגי הקורבנות, ואלו הן:

1.     תורת העולה

2.    תורת המנחה

3.    תורת החטאת

4.    תורת האשם

5.    תורת זבח השלמים

תורות החטאת והאשם הינן צווים המיועדים בעיקר לכפר על חטאים. תורת זבח השלמים היא הודיה לאלוהים, מצוות נדבה ו/או קיום נדר. בכל אלו נגענו בפרשה ויקרא. נותרו לנו שתי העולות הראשונות: עולה ומנחה.

עולה מנחה והקשר עם אלוהים

שתי התורות הראשונות: תורת העולה ותורת המנחה בעלות עוצמה גדולה. הן נצחיות. לשתיהן כוח גדול מאוד לשפר את איכות החיים שלנו, ואת הקשר שלנו - לא רק עם עצמנו אלא גם עם אלוהים.

כולנו כבר יודעים שבכל אחד ואחת מאיתנו יש מהכול, גם מהכהונה. לרגע אחד, אני מזמינה אתכם להיכנס לנעלי הכהן והכוהנת. לא הכוהן של הקב"ה, אלא הכוהן והכוהנת של חייכם.

מוכנים?

תורת העולה ואש התמיד

ה"תורה" הראשונה של הקורבנות היא תורת העולה. את קורבן העולה נהגו להעלות כל יום, פעמיים ביום. היום מחליפים אותה בתפילה.

העוצמה בתורה הזו טמונה בחזרתיות שלה, בעקביות, בשגרה. לא צריך שיקרה משהו גדול, לא צריך חטא גדול, אינכם צריכים להגיע לשפל המדרגה, לחוות משבר או קושי גדול – כדי להתחבר לאלוהים. אפשר לפנות אליו בכל יום ויום.

"להקריב" שעה, 10 דקות, אפילו דקה אחת ולהתפלל, לפנות אליו ולבקש, להודות, לשתף. במילים אחרות, להקריב את הזמן שלנו כדי להתקרב לכוח הגדול ביותר, לאנרגיה האינסופית שקיימת בעולם.

בשבוע שעבר השתתפתי בסמינר של טוני רובינס, אחד המנטורים הגדולים בעולם אם לא הגדול ביותר. אחד המשפטים שהוא חוזר עליהם כבר למעלה מ-40 שנה הוא: 'חזרתיות היא אם כל המיומנויות'. לחזור לבסיס, לפעולות הבסיסיות שחוזרות על עצמן כל יום ויום. ככה גדלים ומתפתחים.

לעם היהודי יש זכות גדולה לחזור למקור, לאלוהים.

לא רק שזה קל ובאמת לא מצריך הקרבה גדולה, לא רק שזה מקרב, מחזק, משחרר ונותן תקווה, יש פה הבטחה: א"ֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה" (ויקרא ו', ו').

משמע, האש של הקדוש ברוך הוא תמיד כאן בשבילנו. אלוהים תמיד פה עבורנו. אנחנו רק צריכים לצאת רגע אחד מעצמנו, להקריב כמה דקות ולהתקרב אליו - אש התמיד שלו לא כבתה ולא תכבה.

אם נקריב את הציניות והספק ונתקרב אל האמונה, נתקרב למקור השפע הגדול מכל - אלוהים.

תורת המנחה והחמץ

רגע לפני חג הפסח, הנה עוד תזכורת לבער את ההחמצה. קורבן המנחה מבוסס צמחים ומצות. קיים איסור חמץ בקודש הקודשים.

ואיך זה קשור אלינו? החמץ מגיע מלשון החמצה. תורת המנחה מזכירה לנו לשחרר את ההחמצה. להיתקע בעבר במה שלא הצליח לנו, בקושי או במשבר שחווינו – זה להחזיק בחמץ.

כעת, כאשר אנו מתקרבים לחג החירות, זה הזמן להקריב (בשמחה יש לומר) את החמץ וההחמצות של חיינו, להקריב "קורבן" מזממנו ולהתקרב לאלוהים.

קחו את התפילות, הרצונות והחלומות שלכם, ותנו להם לעלות מעלה מעלה, כקורבן עולה, אל האלוהים שתמיד כאן ושאש המזבח שלו תוקד תמיד.

שפע מבורך לכולם!