מי מבנינו לא חווה תקופות של עייפות, עומס, כאב או מתח בחיים. לפעמים כשנדמה לנו שנגמרו לנו הכוחות פתאום מופיע משבר שמצריך מאיתנו התגייסות דווקא ברגע הכי "לא נכון". למשל, מישהו יקר לנו שחווה קושי או מחלה וממש זקוק לנו.

מה קורה אז? פתאום אנחנו מגלים כוחות-על אדירים בתוכנו ומצליחים לג'נגל בין הכל ולטפל באחרים. מאיפה מגיעים כוחות-העל שלנו?

לפני כמה שנים הייתי בעומס רב סביב העבודה וגידול הילדים והרגשתי עייפות גדולה. הבת הקטנה שלי חלתה באותה תקופה וחיכיתי שהכול יעבור תוך כמה ימים כדי שאוכל לנוח קצת. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד, במקום להבריא, הבת היקרה שלי אושפזה בבית חולים ואני הייתי לצידה ארבעה ימים בחדר בית חולים עם מינימום שעות שינה.

איך תפקדתי כשהייתי לצידה? כמו סופר-אמא. מחזקת, מחבקת, תומכת, ועושה הכל כדי לשמח אותה ולהיות שם בשבילה. שאלתי את עצמי מאיפה הגיעו כל הכוחות האלה שהרי רגע לפני האשפוז הייתי מותשת לחלוטין.

בפרשת ויקרא, הפרשה הראשונה של ספר ויקרא שעוסקת בהקרבת קורבנות, נותנת לנו סוג של תשובה. איך קורה שבדיוק כשנדמה לנו שאנחנו באפס אנרגיות, ברגע שמישהו זקוק לנו מגיעים כל הכוחות האפשריים.

אי שם, לפני כ-3,000 שנים, אלוהים קורא למשה ומוסר לו את מצוות הקורבנות הכוללת חמישה סוגי קורבן: עולה, מנחה, זבח שלמים, חטאת (וחטאת עולה ויורד), ואשם. מכיוון שברור לנו שבתורה יש רבדים עמוקים יותר מאלו שברורים מאליהם, גם במצווה הזאת יש מסר שהוא מעבר לטכני וריטואלי. 

מה המשמעות של הקרבת קורבן?

הקורבן קודם כל בא מלשון הקרבה. אין פה תהליך של "התקרבנות". כלומר, מטרת המצווה איננה להפוך את עצמנו לקורבן. להיפך, ההקרבה היא של החלק ה"בהמי" שבתוכנו. בשפה של הקבלה מגדירים זאת כלצאת מעצמנו ולעשות למען האחר, לחיות על מנת לתת ולא על מנת לקבל. 

אנחנו יכולים להקריב בכל תפקיד בחיינו: כהורים, כבני זוג, כחברים, כאנשי מקצוע, כמתנדבים ועוד. להקריב פירושו להתאמץ עבור מישהו אחר, לוותר על משהו שקשור אלינו, וחשוב לנו כרגע למען אחרים. היופי בדבר הוא שלהקריב, כפי שרומזת המילה, הוא גם להתקרב.

כאשר אנחנו נותנים משהו מעצמנו למען אחרים – אנחנו מקרבים אותנו זה לזה. למשל, כשאדם מקיים מצוות, כמו כשרות, תפילה או שמירת שבת, הוא מקריב ומוותר על דברים ובכך מתקרב לאלוהים.

גם נושאי האיזונים והמינונים מגיעים לכדי ביטוי במצוות הקורבן. אלוהים מציין סיטואציות מסוימות בהן מקריבים קורבנות: אם חטאת ואם עשית משהו בטעות, לך תעשה משהו טוב, תקריב משהו מהאנרגיה שלך ותתקן.

בחיי היומיום אנחנו צריכים להפעיל שיקול דעת מתי ואיפה בחיים שלנו אנחנו בוחרים להקריב, עבור מי, והאם ההקרבה מיטיבה איתנו והופכת אותנו לאנשים יותר טובים.

הקו הדק מאוד מהותי פה: מאחורי מצוות הקורבן אין קריאה לוותר על עצמנו, ואין המלצה להקרבת יתר עד לכדי מצב שנמעיט בערך עצמנו. הקרבה נעשית לשם התקרבות לחלקים שאינם אנוכיים בתוכנו, החלקים שאינם רואים רק את עצמנו.

כשהבת שלי הייתה בבית חולים ואני הקרבתי שעות שינה ו"זמן לעצמי". למעשה, הקרבתי התעסקות מיותרת בי ובעייפות שלי – ונחשו מה? שתינו הרווחנו. התקרבנו. הבת שלי הרוויחה ביטחון ואהבה והרגישה מוגנת ועטופה. אני הרווחתי זמן איכות איתה, גילוי של כוחות פנימיים, ואת הידיעה היקרה מפז שהייתי אמא טובה, בן אדם טוב יותר.

איפה אנחנו יכולים להקריב בחיים כדי להתקרב? לפעמים, יש הקרבות שאנחנו פשוט חייבים לעשות בחיים. גם אם נדמה שאין לנו בחירה בעניין חשוב שנצא מעצמנו ונעזור לאחר בלי רחמים עצמיים ובלי להפוך לקורבן. כל החיים הם ריקוד של נתינה וקבלה, התקרבות והקרבה. חלק מהדברים פשוט קורים מאליהם, לחלק אחר נקבל תזכורת לשים לב. ממש כמו התזכורת בפרשת ויקרא.

בימים אלו במיוחד, אני מאחלת לכולנו לתקן. להתקרב זה לזה, להקריב קצת מהחלק האנוכי שבנו ומהאגו למען התקרבות ואחדות בין כולם.