קֹרַח היה בן דודו של משה רבנו, כלומר איש מאוד מיוחס ומכובד, ובנוסף, בעל רכוש רב. כאשר אלוהים (באמצעות משה) בוחר למנות לנשיא של בני קהת את אליצפן בן עוזיאל, קֹרַח, הבכור במשפחתו, מרגיש שנעשה לו עוול. הוא פונה אל דָּתָן ואבירם, בני ראובן, שבעצמם לא קיבלו מינוי ומתסיס אותם. להרגיש שנעשה לך עוול או שקופחת - זה דבר אחד. לסחוף אחריך 250 אנשים מכובדים מנשיאי העדה ועוד מהשבט הסמוך - זה כבר דבר אחר.
"וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר ט"ז, א')
מה גרם לקֹרַח, איש מכובד כשלעצמו, בעל רוח הקודש, לקום ולמרוד במשה ולנצל את מעמדו ורוחניותו לשם המרד? כשכתוב בתורה "ויקח קֹרַח" הכוונה לקחת פיזית אבל גם רעיונית. קֹרַח לוקח את האנשים שאסף וכן את עצמו לצד האחר של המתרס. לצד המתנגד למשה. הואיל וקֹרַח היה בעל מעמד וייחוס משפחתי הוא מצליח בקלות לקחת איתו עוד 250 נשיאי עדה וגם את דָּתָן ואבירם.
קולה של הקנאה: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה" (במדבר ט"ז, ג')
בא קֹרַח ומטיח האשמות בפני משה ואהרון: לקחתם עליכם יותר מדי גְּדֻלָּה, גם את הובלת העם (משה) וגם את הכהונה (אהרון). ולא רק זה, דעו שכל העם קְדֹשִׁים – כולם קיבלו את התורה, כולם שמעו את הדברים במעמד הר סיני. ואם לא די בכך, מתווספת עוד האשמה: אתם מתנשאים מעל כולנו!
כשאני קוראת את השורות האלה עולה בי התחושה שקֹרַח לא רק נפגע אלא גם רתח מזעם ומתסכול על המצב עד כדי כך שהוא כבר מערער על הנהגתם של אהרון ומשה. מה שהתחיל מעלבון על אי-מינויו התבשל בתוכו והפך להתרסה אישית מולם.
עכשיו תחשבו על פעם שבאמת קינאתם במישהו, אולי עד כדי כעס ותסכול -ייתכן שהסתכלתם עליו כעל מתנשא, אולי חשבתם שהוא לקח לעצמו יותר מדי סמכות, אחריות או כוח. אולי עברה בכם התחושה, המחשבה, אפיל לרגע קטן, שהוא סתם מיוחס, מקושר וחסר כישורים. שהוא לא ראוי להחליט החלטות שפוגעות בכם.
זה יכול להיות עוד מהימים שהייתם ילדים וכעסתם מאוד על מבוגר: מי הוא בכלל שיגיד לי כזה דבר? וזה יכול להיות במקום העבודה מול הבוס שלא קידם אתכם למרות שנראה לכם שהייתם הכי ראויים, או מול בן או בת הזוג שהטילו וטו בנושא מסוים.
עד כמה שזה קשה בזמן אמת, רגע לפני שהקנאה והכעס גואים בתוכנו עלינו לעצור ולנשום.
למה? כל כך הרבה פעמים, בדיעבד, אנחנו שמחים שהדברים קרו כמו שהם קרו. רק במבט לאחור אנחנו מבינים שיש יד נעלמה, שיש כוונה טובה מאחורי כל אירוע ואירוע בחיינו. מאתגר, מכעיס, מעליב או מעורר קינאה ככל שיהיה.
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (במדבר ט"ז, ד')
משה, מנהיג דגול מהסוג שלא רואים היום, במקום להתווכח או לכעוס על כך שקמו נגדו, נופל על פניו. הוא כואב ועצוב כי הוא כבר יודע מה יהיה גזר דינם של אלה החולקים על אלוהים. הוא מסביר שוב שכל ההחלטות והמינויים הם של ה' והוא רק השליח. מעבר לכך, כמנהיג אמיתי, הוא עושה ככל יכולתו כדי שהעם לא ייענש על דברי קֹרַח ואנשיו.
"רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר ט"ז, ז')
זוכרים את דברי קֹרַח? משה משיב לקֹרַח באותו המטבע, ובכמה משמעויות:
"רב לכם" במשמעות ראשונה: לקחתם על עצמכם עכשיו משהו שגדול מכם, אתם בעצם באים ומתריסים על מינוי האלוהים. זה מעל ומעבר ליכולתכם לחלוק על החלטות השם.
"רב לכם" במשמעות שנייה: יש לכם כבר אחריות רבה ותפקיד מכובד כבני לוי, בעובדת הקודש! קיבלתם מרוח הקודש, ואתם מנצלים כוח זה לרעה. איך אתם לא רואים זאת?
ואם יורשה לי להוסיף, רב יכול לבוא גם מלשון מריבה. רוצה לומר: מה אתם מחפשים לכם מריבות? הכול טוב בעולמכם והחלטתם להיתפס בקטנות?
מה בסופם של קֹרַח והמתנגדים? "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (במדבר ט"ז, ל"ב)
שנזכה כולנו לשים בצד את המריבות, את הקנאה והכעסים. נשמח בחלקנו וכן, נשאף ליותר מבלי לרמוס אחרים. נראה את הכוחות הגדולים שטמונים בכל אחד ואחת מאיתנו ונשפיע באמצעותם לטובה.
אמן.