פרשת דברים: כך נראית תחילתו של חורבן

בפרשת דברים מתחיל הנאום האחרון של משה על הר נבו, נאום הפרידה בו ימסור להם את דבריו האחרונים לפני שישאר למות על ההר. ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב״ (דברים א׳ א׳).

את פרשת דברים אנחנו נוהגים לקרוא בשבת שלפני ט׳ באב, המכונה ״שבת חזון״. על פי תוכנה, הפרשה היא המשך של שתי הפרשות שקדמו לה, וכולן עוסקות בענייני כיבוש הארץ, ההתנחלות והיחס לעמים שמסביב. פרשת ׳מטות׳ עוסקת בכיבושי ראובן, גד וחצי המנשה בעבר הירדן המזרחי והתנחלותם שם, ופרשת ׳מסעי׳ עוסקת בגבולות ארץ ישראל ובפרשת בנות צלופחד שגם היא עוסקת בהתנחלות ובחלוקה לשבטים.

מעניין לראות שדווקא שלוש הפרשות האלה, העוסקות לכאורה בבניין הארץ, בכיבושה ובהתיישבות בה – נקראות דווקא בשלושת השבועות של ״בין הַמְּצָרִים״ שלפני יום החורבן הגדול.

כבר בדברי משה בפתח נאומו הוא מצביע על כך שעם ישראל גדל וצמח מאוד, והוא מחליט ליישם מחדש את עצתו של חותנו יתרו ולמנות על העם שופטים ושרים שינהלו את ענייניו. מצד אחד הוא מתכונן למותו, ועל כן הגיוני שיבזר את שלטונו ולא יותיר את העם בכאוס; אבל הוא דווקא מספק סיבה אחרת למהלך: ״לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם ... אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם״ (ט׳, י״ב).

משה רבנו. ציור של גואידו רני | צילום: DEA / G. DAGLI ORTI, GettyImages IL

בולטת פה מאוד המילה ״איכה״, שאף היא מסמלת בתרבות היהודית חורבן. מגילת איכה היא קובץ של קינות שחובר ככל הנראה בעקבות חורבן ירושלים וגלות בבל. על השימוש במילה ״איכה״ בהקשר הזה כותב ישעיהו ליבוביץ׳ ״חטאי עם ישראל המנוסחים בפסוק זה בלשון המליצה ׳טורח ריב ומשא׳, טמון ואצור בהם כל מה שאירע מן ה׳איכה׳ של משה רבנו עד לחורבן הגדול של ׳איכה ישבה בדד׳׳ שהמסורת מייחסת לירמיהו נביא החורבן״ (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ׳ 761).

ואכן, המדרש מחבר בין שלושת האזכורים הידועים של המונח ״איכה״: ״שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיהו וירמיהו. משה אמר ״אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם״ (א׳, י״ב), ישעיהו אמר ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה״ (א׳, כ״א) וירמיהו אמר ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה״ (א׳ א׳).

מהו כל אחד מהשימושים הללו במילה החורבנית הזו, ״איכה״?

משה רבנו מדבר על הטורח והמשא שבריבים ובעימותים הבלתי פוסקים. אפשר לתאר לעצמנו שאחרי ארבעים שנה טיפולוגיות של הליכה במדבר, עם ישראל מתחיל לאבד את סבלנותו, וממש כמו ילדים עייפים הוא מתחיל לחרחר ריב ומדון לעת עייפותו. הפילוג לשבטים בטח לא מסייע, ועם ישראל מספק למשה עבודת שיפוט וגישור רבה מכדי שיוכל לשאת. על כך בוודאי אפשר להוסיף את העימותים הרבים של עם ישראל עם העמים שנקרים בדרכו. אותם עימותים פנימיים וחיצוניים לא נותרו נחלת העבר, וגם השבוע אנחנו רואים כיצד המתח הגבוה והעימותים, בעיקר סביב נושאים דתיים ופולחניים, יכול לעלות בחיי אדם יקרים.

מלחמות אינן קדושות | צילום: Anadolu Agency, GettyImages IL

ישעיהו מצדו מתייחס לשחיתות שלטונית. הפסוק בו הוא משתמש פותח נבואה קשה ביותר על שחיתותו של העם ושל השולטים בו: ״כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם״, וכן הלאה (א׳, כ״ב-כ״ג). אותם פסוקים קשים הם אחת התוכחות החמורות ביותר בתנ״ך כנגד שחיתות שלטונית, ולא בכדי הם משמשים את המפגינים מדי שבוע בפתח תקווה, המוחים נגד השחיתות העולה מהפרשות הנחקרות במשטרה בעניינו של ראש הממשלה, ונגד מעורבותו השנויה במחלוקת של היועץ המשפטי לממשלה, חברו הטוב של ראש הממשלה.

אחרון מגיע מחבר מגילת איכה, ירמיהו על פי המסורת, שמתייחס לבדידותה של העיר ירושלים, שלאחר החורבן נדמה שנותרה לבדה בעולם וניטלה ממנה השכינה. ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם -הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה ... בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים״ (א׳, א׳-ב׳).

משמעותו של השילוש הזה של מופעי המילה ״איכה״, שלושתם מפי הנביאים הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי, היא באזהרה חמורה. ה״איכה״, סמל החורבן והחידלון, מתקיימת כבר בראשית הדרך, בהתיישבות ובהתנחלות בארץ; דרך הקיום במדינת ישראל העצמאית בשחיתות ובביזת כספי הציבור; וכלה בחורבן האיום והסופי.

הצד החשוך. תזכורת לשחיתות שלטונית | צילום: MCT, GettyImages IL

ללמדנו שאם לא נשמור על רמתנו המוסרית הגבוהה, הן ביחסנו לארץ ולעמים שסביבנו, הן ביחסנו לכספי ציבור ולתפקידו של נושא המשרה הציבורית – אנו עלולים למצוא את עצמו בחורבן נוסף, איום, קשה ובודד כמו החורבנות שקדמו לו.

ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית בתל אביב של בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית.