במבצע "צוק איתן" חוותה הפרמדיקית במילואים תאיר פרידלנדר את אחד הרגעים הנוראים בחייה. "היינו בפעילות ליד הגדר ופצמ"רים נפלו ממש עלינו", היא משחזרת. "זה היה אירוע קשה עם חמישה הרוגים והרבה פצועים. אני נפצעתי קל, היה לי רק דימום קטן בראש, אבל כל מי שהיה סביבי נפצע קשה או נהרג".
פרידלנדר ועוד כמה חיילים שהגיעו למקום התחילו לטפל בפצועים. "היו כמה שנהרגו במקום, היו כמה שטיפלנו בהם ובסוף גילינו שגם הם נפטרו, והיו כאלה שהיו פצועים קשה אך שרדו".
כחודש אחרי האירוע יצרו אנשי עמותת "בשביל המחר" קשר עם פרידלנדר, והציעו לה להשתתף במסע שלהם. "אני הייתי עוד בשלבי אבל, בהלוויות ובטקסים של החברים שלי שמתו", אומרת פרידלנדר, בת 26, סטודנטית לריפוי ועיסוק מירושלים. "הייתי אז גם כשלושה חודשים לפני החתונה שלי והרגשתי מאוד עצובה ומאוד אבֵלה, אֲבָל היה לי ברור שאני רוצה להגיע לחתונה שלי בשמחה. כולם סביבי יעצו לי ללכת לטיפול, כי אי אפשר לדעת מתי הטראומה שחוויתי תתפרץ אצלי".
עמותת "בשביל המחר" הוקמה עבור לוחמי צה"ל לאחר שִׁחרור משירות חובה או מילואים שבמהלכו חוו חוויות לחימה שיצרו אצלם את מה שמכונה "השריטה שלא נראית". באמצעות מסעות בטבע מקנה העמותה ללוחמים כלים רגשיים לעיבוד, הכלה והתמודדות עם חוויות הלחימה.
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
פרידלנדר התלבטה אם לצאת למסע, ולבסוף החליטה לעשות זאת. "מבחינתי זאת הייתה ההתחלה של תהליך ההבנה של מה קרה לי בעקבות האירוע שחוויתי. המסע שלנו היה ביוון, וכבר במפגש ההכנה נוצר בין החברים במסע קשר טוב. הייתה פתיחות, והתחלתי להבין שלמרות ששיתפתי בבית במה שקרה לי, הרי שיש מכנה משותף מאוד חזק בין אנשים שעברו משהו כזה, והם אולי היחידים שיכולים באמת להבין אותי".
מה תרם לך המסע שעברת?
"אחד הדברים היותר חשובים במסע הזה, הוא שיש לך מישהו לדבר איתו, מישהו שבאמת מבין את הקשיים שלך ואת מה שחווית. אז גם התחלתי להבין כמה זה חשוב לי לטפל בעצמי. גם אחרי המסע היו לי חודשים שלמים של הדחקה ש'אני בסדר, הכול בסדר', אבל בסופו של דבר, המסע הזה גרם לי להבין שאני חייבת להגיע לטיפול".
"החברה הופכת את הלוחמים מהר מאוד לגיבורים, וגיבור כביכול לא הולך לטיפול". פרידלנדר | צילום:
יחסי ציבור, מגזין נשים
שתפי ברגע מעצים שחווית במסע.
"במסע עושים המון דברים, כשהכול סביב הטבע. אנחנו היינו בטיול ג'יפים באי, והחוויה שאני הכי זוכרת היא תרגיל סולו שעשינו. הגענו עם הג'יפים לאיזשהו נהר, כל משתתף עצר בפינה מרוחקת משלו, לקחנו רק משהו לאכול, כלי כתיבה ודף, והמשימה הייתה להיות שם ארבע שעות לגמרי לבד. הרעיון היה להתבונן בעצמי ולכתוב לעצמי מכתב לשנה החדשה שתבוא. בהתחלה לא הבנתי מה אני אמורה לעשות, איך אשב עם עצמי ארבע שעות ללא מוזיקה וללא טלפון הנייד, אבל בכל זאת התחלתי לכתוב. כתבתי המון, ולא רק מכתב לעצמי, אלא גם למישהו שטיפלתי בו. הוא היה פצוע מאוד קשה, ועד היום הוא משתקם לאט לאט. בתקופה שבה כתבתי את המכתב, הוא עדיין היה בטיפול נמרץ. חשבתי שאולי אני צריכה להתנצל בפניו, כי אולי לא טיפלתי בו כמו שצריך. זו הייתה הנקודה הראשונה שבה התחלתי להתעסק בכל מיני שאלות שבסופן הגיעו לפתרון. המסע הזה בעצם רק התחיל את העבודה שלי עם עצמי. התחתנתי, ואחרי החתונה בחרתי ללכת לטיפול כדי להמשיך את עיבוד החוויה שהחלה באותו מסע".
אחד הדברים החשובים שפרידלנדר מדגישה שהרוויחה מהמסע הוא ההבנה שהיא לא לבד. "לא רק אני חוויתי את מה שחוויתי, ולא רק אני מתמודדת עם קשיים וזיכרונות, אלא זה קרה גם לרבים נוספים. כיום אני לגמרי שלמה עם מה שחוויתי. המסע הזה בהחלט עיצב חלק באישיות שלי, ובעיקר לימד אותי שאם יש קשיים או חוויות קשות, אז יש דרך להתמודד איתן. בחברה שלנו יש חוסר מודעות לפוסט טראומה ולצורך בטיפול בה. החברה הופכת את הלוחמים מהר מאוד לגיבורים, וגיבור כביכול לא הולך לטיפול; אבל גם אנשים שמרגישים שהיו גיבורים בקרב, צריכים לתת לעצמם הזדמנות לעבד את החוויות. גם לגיבור קשה וגם גיבור מרגיש לפעמים ילד קטן".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
חוויה של פחד
"אנחנו לא עמותה טיפולית, אלא עמותה שמעצימה ומאפשרת לבן אדם להבין שהחוויה שעבר היא לא נורמלית, ושהתגובות שלו הן תגובות נורמליות לחוויות הלא נורמליות. זה נותן ללוחם את הלגיטימציה לדבר ולא לטאטא דברים מתחת לשטיח", מסבירה ענת סמסון יופה, יושבת ראש עמותת "בשביל המחר".
סמסון יופה, 60, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נשואה, אימא לשלושה, מחופית, שבנה הבכור שירת כחייל צעיר במלחמת לבנון השנייה. "זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שצריך לעשות משהו לא רק לתוך הבית, אלא גם החוצה", היא מספרת איך הכול התחיל. "הייתי אימא צעירה לילד במלחמה, כל החברים שלו היו במלחמה, וגם כל החברים שלי היו בפעם הראשונה הורים לילדים שבמלחמה. זאת הייתה חוויה קשה, ובחיפושים של מה לעשות למען אחרים הגעתי יחד עם עוד אנשים טובים להחלטה שאנחנו הולכים לעבוד עם לוחמים, כאלה שגמרו את הקרב שלהם וחוזרים הביתה לחיים, אבל חוזרים אחרת. החלטנו שאנחנו רוצים לעבוד עם אלה שנשרטו, אבל שהשריטה שלהם היא בלתי נראית. אנחנו אומרים שכל מי שעושה שירות משמעותי, על אחת כמה וכמה עובר אירועי קרב, חוזר הביתה אחרת ממה שהוא היה לפני כן".
"אנחנו לא עמותה טיפולית, אלא עמותה שמעצימה ומאפשרת לבן אדם להבין שהחוויה שעבר היא לא נורמלית" | צילום:
יחסי ציבור
מה בעצם קורה ללוחמים וללוחמות מבחינה נפשית?
"כשגומרים שירות צבאי מאוד משמעותי, קשה להיכנס למסלול חיים נורמלי. האינטנסיביות של הצבא מחייבת איזשהו תהליך עיבוד רגשי, במיוחד אם חווית חוויות שהיה בהן איזשהו סוג של פחד ממוות, וכמובן אם איבדת חברים או נפצעת. ברגע שאתה משתחרר מהצבא, אתה מרגיש שאתה צריך לעשות עם עצמך משהו כדי להרגיש שאתה חי חיים נורמליים, כמו למשל הטיול הגדול בחו"ל שרבים עושים. חלק גדול אכן חוזרים אחרי הטיול לחיים נורמליים, אבל אצל לא מעט עדיין החוויות הקשות מתקופת השירות נמצאות במקום מאוד חי ומנהל. גם אם הכול כביכול בסדר אצלם, עדיין יש נקודות בחיים שלהם, כמו למשל זימון למילואים או ימי זיכרון, שהדברים שהם חוו צפים בחזרה".
שלוש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, נוסדה העמותה באופן רשמי. "אנחנו בעצם סוג של מיזם חברתי", אומרת סמסון יופה. "אם הייתה לנו את האופציה לעשות מסע שחרור לכל חייל וחיילת קרביים, ולסגור את החוויה הרגשית שחוו בצבא, היינו מקבלים חברה הרבה יותר בריאה וחזקה".
לפני שהקימה את העמותה הייתה סמסון יופה מורה לשיטת אלכסנדר ומורה ב"מרכז אלבאום" שגם עסקה בפסיכותרפיה גופנית. לאחר הקמת העמותה החליטה לעזוב את עבודתה ולהתמסר בהתנדבות לניהול. גם כיום היא ממשיכה לנהל את העמותה בהתנדבות בסיועם של מתנדבים נוספים. "בן אדם שעובר חוויית קרב וחוויה של פחד ממוות, יסבול מתסמינים רבים", היא אומרת. "נתחיל מזה שאצל לוחם מתפתח אינסטינקט של ערנות יתר, וכשהוא יושב, למשל בבית קפה, הפנים שלו יהיו תמיד קדימה כדי לראות את הסביבה. כמו כן, כשהוא ילך ברחוב, הוא יסתכל על הגגות. יש אצל הלוחמים מצב של עוררות ודריכות יתר, רבים מהם לא יכולים לשבת בשקט, ולעיתים אף מתפתחות תופעות של בעיות קשב וריכוז. חלק יכול גם לסבול מבעיות של התמדה. כלומר, חוסר יכולת להתמיד בעבודה, בזוגיות, בלימודים, אצל אחרים ניכרות בעיות של שינה והתפרצויות".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
קהל היעד של העמותה הוא חיילים וחיילות ששירתו במערך הלוחם והשתחררו בשבע השנים האחרונות. "אנחנו עובדים עם לוחמים שעברו אירועי לחימה, ועם כל המערך תומך הלחימה", מפרטת סמסון יופה. "למשל, בנות שהן פרמדקיות, חובשות, כאלה העומדות במחסומים, תצפיתניות, משקיות ת"ש". לדברי סמסון יופה, אין הבדלים מגדריים בתגובות לסיטואציות של לחימה. "הדחקה, הכחשה ופחד להתמודד עם זה קיימים בשני המגדרים, גם אצל נשים וגם אצל גברים".
"גם לגיבור קשה, גם גיבור מרגיש לפעמים ילד קטן" | צילום:
יחסי ציבור, מגזין נשים
קפסולה של זמן
הפעילות המרכזית של העמותה היא עריכת מסעות בטבע לעיבוד החוויות הקשות. "מסע הוא 'קפסולה' של זמן, כחודש וחצי בערך, המורכב מכמה מפגשים, כאשר במרכזו שמונה ימי מסע בטבע בארץ או בחו"ל", אומרת סמסון יופה. "זהו מסע שפועל בשני ערוצים: ערוץ אחד חווייתי, שזה אומר לבשל ביחד, לחיות ביחד, לישון במקומות מאוד יפים, נעימים ומאפשרים. ואילו הערוץ השני הוא של מסע פנימי אישי של כל אחד מתוך הקבוצה, מסע של עיבוד חוויות הלחימה. אנחנו תמיד עושים את המפגשים והמסעות במקומות מבודדים, כך שהקבוצה כאילו נמצאת בתוך עצמה, והעבודה נעשית ללא רעשי וגירויי רקע".
עם הקמת העמותה היא נתקלה בקושי לאתר משתתפים. "לאנשים היה פחד נוראי שיתייגו אותם כפסיכים, פגועים, או כאלה שצריכים עזרה, בגלל שהם באים למסגרת הזאת", אומרת סמסון יופה. בשלב ראשון בוצעה פנייה למפקדים שעברו את מלחמת לבנון השנייה, תוך בקשה שיביאו למסע את החיילים שלהם וגם את עצמם כדוגמה אישית. "אחרי שעשינו ארבע־חמש קבוצות של פיילוט, התחילו כבר לעמוד אצלנו בתור. עד היום עשינו 54 קבוצות ויש לנו את אותו המספר ברשימת המתנה, וזה מטורף".
קבוצת מסע מונה בין 13 ל־20 משתתפים, ומלווה על ידי שני אנשי מקצוע, האחד מתחום הפסיכולוגיה והשני מתחום ה־Outdoor או הנחיית קבוצות. הקבוצות יכולות להיות של חיילים משוחררים שפנו לעמותה באופן עצמאי או של צוותים אורגניים, שהגיעו לעמותה כקבוצה. יום במסע מורכב ממספר סדנאות לעיבוד חוויות לצד פעילות לפי תנאי האזור, כמו רכיבה על סוסים, הליכה ברגל, נסיעה בטרקטרונים ועוד. "יצרנו משהו ייחודי בעולם מבחינת השילוב בין מתודת העבודה, הטבע והקבוצה", אומרת סמסון יופה. "זה גם עוצמתי וגם מאוד ישראלי. אנחנו פשוט מחזירים את החבר'ה האלה לעצמם, לסביבתם ולחברה כולה".
"אני בוכה כל יום. למשל ממקרה של בחור שהיה צריך לזהות את החברים שלו אחרי שהם נהרגו ובעקבות כך איבד את היכולת שלו ליהנות מהחיים. המסע עזר לו לשים את הטראומה הזאת במקום הנכון ולחזור לחיים". סמסון יופה | צילום:
טל סתת יפרח , מגזין נשים
ישנם גם רגעים קשים במסעות הללו?
"ברור שהמסעות הם גם קשים. רוב המשתתפים הם אנשים שלא מדברים על הדברים. יכול לבוא צוות, שחווה למשל משהו כמו התקרית הקשה בציר פילדלפי, והאנשים שם אף פעם לא ישבו יחד ולא דיברו על כך. זה יוצר כעסים, אכזבות, פחדים וריחוק – במקום תמיכה. הלגיטימציה לכעוס, להגיד 'אכזבת אותי', היא מרפאה. כשאנשים חוזרים הביתה אחרי מסע, הם מרגישים אחרת. אומנם היו מקרים שאנשים גמרו את המסע ואמרו 'זה לא עשה לי שום דבר', אבל הם לא רבים. רוב האנשים חוזרים מהמסעות במצב שבו הם מבינים את עצמם טוב יותר, יש להם כלים להתמודד עם התחושות שלהם, הם מדברים יותר בבית. אחרי המסעות האלה חלק מסוים שמת בתוכם, פתאום חוזר לחיים. זה כמו שבמחשב יש וירוס, אבל הוא ממשיך לעבוד. הוא איטי יותר, חלש יותר, ואחרי שהווירוס מוסר, הוא חוזר למלוא עוצמתו".
על אף הקשיים, סמסון יופה לא מתחרטת על הבחירה לעזוב את העבודה ולהתמקד בעמותה. "זה מתגמל יותר מכל דבר אחר שהייתי יכולה לחשוב עליו. אני בוכה כל יום, אני כל יום בהתרגשות. למשל ממקרה של בחור שהיה צריך לזהות את החברים שלו אחרי שהם נהרגו ובעקבות כך איבד את היכולת ליהנות מהחיים. המסע עזר לו לשים את הטראומה הזאת במקום הנכון ולחזור לחיים. הפעילות שלנו מגלה הרבה אנשים שנשכחו בדרך, אנשים שגם צריכים לקבל את ההכרה כהלומי קרב. כתוצאה מהפעילות שלנו אנחנו גם מלווים אותם אחר כך להגיש את הבקשה ולקבל הכרה ממשרד הביטחון".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
הבעיה הגדולה של העמותה היא דווקא הצלחתה. "אין לנו כיום אפשרות לתת מענה לכל מי שמגיע לו", אומרת סמסון יפה. "וה'מגיע לו' זה לא בגלל שיש לו עיניים יפות, אלא כי הוא נתן את כל מה שיש לו למדינה, ואילו אנחנו לא יכולים לתת לו את המעט הזה. יש לנו תמיכה כספית מאוד מזערית של משרד הביטחון, ואנחנו קורסים תחת הנטל הכלכלי". עלות ממוצעת של מסע היא כמאה אלף שקל והעמותה גובה מכל משתתף אלף שקל למסע בחו"ל ו־500 שקל למסע בארץ, כדמי רצינות, אבל מסבסדת את מי שידו לא משׂגת את הסכום.
מסע לחיים | צילום:
יחסי ציבור, מגזין נשים
הקשיים הכלכליים לא מונעים מהעמותה להמשיך לחשוב קדימה. הצעד המתוכנן הבא הוא לסייע גם לבני הזוג של הלוחמים ולהוריהם. "בזמן 'צוק איתן', למשל, עשינו סדנאות להורי לוחמים, שהיו במצוקה מטורפת. אבל, כאמור, בגלל בעיות תקציביות אנחנו לא יכולים לתת מענה לכל מי שפונה אלינו. לכן אני מזמינה את כל מי שיכול לתת אפילו שקל להיות שותף במשימה הזאת".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן