מגמת עלייה: העולים החדשים מספרים למה הם כל כך אוהבים את ישראל

אנחנו אולי אוהבים להתלונן על המקום שבו אנחנו חיים, על יוקר המחיה, על הצעירים שעוזבים לברלין ואף על מחיר המילקי, אבל מסתבר שהעלייה נמצאת בפריחה. אולי זה גל האנטישמיות, אולי זה אפקט טראמפ, ואולי, כמו שיעידו המרואיינים בכתבה זו - מדובר בציונות לשמה, אהבה לארץ ואמונה שכאן הוא ביתנו. המספרים מדברים בעד עצמם. 26,900 עלו ב־2016 לארץ. נכון ששנה קודם לכן נחתו כאן 31,013 עולים, אבל שנתיים אחורה עלו רק 12,218 כך שהמצב לא רע, והיד עוד נטויה.

תפסנו לשיחה שישה עולים שעלו בשנתיים מהאחרונות כדי לשמוע מהם על הלבטים, הקליטה בארץ, ההתמודדות עם שפה חדשה, המחשבות שלהם עלינו - הישראלים שנולדו כאן, וגם - מה הם מייעצים לעולים שבדרך. לתפארת מדינת ישראל.

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

חוט של חסד

רפאל ברבי (36) , אשתו עדנה (31) ושלושת ילדיהם (שנה וחצי, ארבע, שמונה) הגיעו לארץ לפני חצי שנה מפריז. ברבי, חב"דניק שלמד כל חייו בישיבה בצרפת, החליט בשלב מסוים ללמוד כיצד לשווק מוצרים באינטרנט כדי שיוכל להתפרנס. אחרי הלימודים הוא בנה עם שותף נוסף אתר בסגנון יד 2 שזכה להצלחה מסחררת בצרפת. Ebay גילו עניין ורצו לקנות את הזכויות על האתר, השותף רצה למכור למישהו אחר, והדבר הוביל לסכסוך בין השותפים שגרם להם להיפרד ולברבי להגיע לפת לחם. "עברתי דברים קשים. לא היה לי אוכל והייתי צריך למכור את המקרר ואת הספה כדי לקנות אוכל לילדים שלי", הוא מספר. המציאות הייתה קשה, אבל ברבי מהר מאד התעשת, והקים אתר מצליח לא פחות למכירת ספות, ושם בעצם התחיל המהפך שבסופו של דבר הוביל לעלייתם ארצה. "באחד הימים פתחתי את אִגרות הקודש, רציתי הדרכה. ידעתי שיש יהודים שאין להם אוכל, במכתב שקיבלתי מהרבי היה כתוב שאני צריך להקים עמותה ולעזור למשפחות נזקקות", הוא נזכר.

"אשתי קצת חששה, היא חשבה שבטח יגיעו אליי מיליונים ולא נוכל להשתלט על זה. אני התעקשתי וכך התחלנו עם מקום קטן בפריז. לאט לאט העסק גדל ובעזרת תורמים מצרפת וחברות מזון גדולות שנרתמו פתחתי מקום ענק. כל שבוע הגיעו לשם אלפי אנשים כדי לקבל ארגז של מוצרי מזון. מתנדבים היו מביאים את ארגזי המזון לאנשים שלא יכלו להגיע למקום בגלל מגבלות שונות. יום אחד קרה שלא היו מתנדבים והגעתי בעצמי אל מישהו נכה וחולה. איך שיצאתי משם התחילו כאבי ראש". ברבי, שיש לציין, מדבר עברית רהוטה, עוצר ומתקשה להסביר מה קרה לו באותו ערב ששינה שוב את מהלך חייו. הסתבר שהנכה אצלו ביקר היה חולה בדלקת קרום המוח ורפאל נדבק.

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

"שמו אותי בבידוד. לא יכולתי לראות, לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לעשות שום דבר ואף אחד לא יכול היה להיכנס לחדר בו הייתי מאושפז", מספר ברבי. "לפני שהבראתי הבטחתי לקדוש ברוך הוא שאיך שאני יוצא מזה אני אעשה מעשה חסד". ברבי עמד בהבטחה וכשהבריא פתח סופרמרקט לנזקקים, לשם הגיעו אנשים מעוטי יכולת שרכשו מאות מוצרים במחירים סמליים. עם ארגזי המזון שחילק הוא הפסיק. "הארגז כלל רק מזון, אבל הם היו זקוקים גם לדברים אחרים כמו מטרנה ויין", הוא אומר. "בגלל המחלה לא רציתי יותר לעשות את מה שעשיתי קודם. הייתה לי טראומה. הייתי בטוח שאני לא אראה יותר את אשתי והילדים".

אחרי שעלה לארץ ברבי החליט להמשיך לעשות כאן את מה שעשה בצרפת. וכך הקים בכפר סבא סופרמרקט לנזקקים בשם "אור מצווה" שמוכרים בו מוצרים בעלות נמוכה, כך למשל, פסטה בשקל, טונה בשלושה שקלים ומטרנה בחמישה שקלים. "אחרי שפתחתי עוד סופרמרקט במקום אחר בצרפת, החלטתי לפתוח שוב את אִגרות הקודש להדרכה. המסר היה ברור - צריך לעלות לארץ ישראל. כל יהודי צריך לעלות לארץ ישראל. בנוסף, האנטישמיות בצרפת כבר הגיעה לממדים קיצוניים. הלכתי ברחוב ושמעתי רק ערבית מסביב. זה גיהינום שם עכשיו. אי אפשר לצאת עם כיפה. אם רוצים ללכת לבית כנסת צריך לשים כובע כדי להסתיר את העובדה שאנחנו יהודים. בשלב מסוים אמרתי לאשתי - 'עולים לשראל'".

איך היא קיבלה את זה?
"היא קצת חששה. המשפחות שלנו בצרפת - הורים אחים ואחיות. הקמנו שם עסק. היא לא ידעה למה לצפות בישראל".

איך הייתה הנחיתה כאן?
"היה קשה בהתחלה. לא ידענו איפה נגור. מישהו עשיר בצרפת מסר לי מפתחות לבתים שלו בישראל ונתן לי לבחור איפה אני רוצה לגור. בהתחלה גרנו בנתניה ואחרי חודש עברנו לרעננה. כמה חודשים לאחר מכן החלה רטיבות גדולה בבית, בעל הבית היה בחו"ל, הבעיה החמירה והרגשנו שצריך לצאת משם, אז עזבנו לכפר סבא הירוקה".

"לראות אנשים שאין להם מה לאכול בישראל זה הכי קשה, כי מדובר באחים שלנו". רפאל ברבי | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

מאוד מהר הקמת גם כאן סופרמרקט, למרות חוסר ההיכרות עם הבירוקרטיה הישראלית ולמרות התחרות בתחום.
"חשבתי שבישראל יש הרבה אנשים שעושים מעשים של חסד. זה לא היה פשוט לקחת מקום. עמותות רצו ערבות בנקאית והשכירות שרצו לחנות הייתה מאד גבוהה. למזלי אנשים עשירים וידועים בצרפת מכירים אותי והצלחתי לפתוח את הסופרמרקט. קיבלתי מיד תרומות של המון מצרכים יקרים. אשתי עזרה לי המון. היא איתי בזה כל הזמן".

מה הכי קשה פה?
"לראות אנשים שאין להם מה לאכול. בישראל זה יותר קשה כי מדובר באחים שלנו. אנשים של חסד צריכים לעשות יותר".

מה הכי מרגש במציאות החדשה?
"להיות בארץ ישראל זה הכי מרגש שיש. אני רגוע פה וגאה להיות יהודי ולחיות כמו יהודי. חוץ מזה, לעזור לנזקקים עושה לי טוב. אני מקווה שיותר ויותר אנשים עשירים יירתמו למענם, בעזרת השם".

חופשייה ומאושרת 

לפני שנה וחצי נפרדה ג'סיקה וולטרס (28) מאחותה התאומה, אחיה הגדול ואִמה, ועלתה על מטוס לארץ, בלי לדעת מה תעשה כאן ואיזה חיים צפויים לה. במקסיקו היא הייתה שחקנית תיאטרון ושחקנית כדורגל בליגת נשים מקצוענית. פה היא מלצרית ברמת השרון.

למה ההחלטה לעלות לבד?
"לפני עשר שנים הייתי בישראל עם פרויקט מסע. זה מצא חן בעיניי ונשארתי שנה. בפרק הזמן הזה הייתי בקיבוץ צאלים. משם המשכתי לקיבוץ עין דור ואז לאילת לעבוד כמלצרית, ואחרי תקופה שם עברתי לתל אביב. אחרי שנה חזרתי למקסיקו והיה ברור לי שאני עושה עלייה. לפני שעשיתי את הצעד הגעתי שוב עם קבוצה דתית כדי לבדוק את האפשרויות מבחינת העתיד שלי".

איך המשפחה הגיבה?
"הם אמרו לי שהם ידעו שזה מה שיקרה אחרי החוויה של המסע. אנחנו מאוד קרובים ושברתי להם את הלב, אבל ידעתי שאם לא אנסה את זה עכשיו אני אתחרט".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

מה את אוהבת בישראל?
"את האנשים. מצד אחד, הם גסי רוח וצורחים כל הזמן; מצד שני, הם ישירים ואני אוהבת את זה. כי אני גם כזאת. אני מרגישה בטוחה פה. במקסיקו מסוכן ללכת ברחוב בלילה, וגם ביום אפשר להישדד. פה אני מרגישה חופשייה, לא מסתכלת אם מישהו רודף אחריי. למרות שכל החברים וכל המשפחה שלי שם, עדין אני מרגישה פה בבית".

עלתה לארץ לפני שנה וחצי ממקסיקו, שם עבדה כשחקנית תיאטרון ושחקנית כדורגל בליגת הנשים. וולטרס | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

מה הכי קשה פה?
"ציפיתי למצוא עבודה מהר ולא מצאתי. הלכתי למשרד הקליטה כי הבנתי שיממנו לי את הלימודים, וכשהגעתי לארץ הם אמרו שלא כי אני מבוגרת מדי. חוץ מזה, כששגרתי במקסיקו גרתי עם המשפחה והכול היה קל מאוד. אני מרגישה קצת בדידות לפעמים, געגועים. גם השפה זאת בעיה. אני לא מבינה את האנשים סביבי. אני לפעמים לא מרגישה חלק. אבל בגדול, אני לא מצטערת על כלום. אני בוחרת להיות פה ואני מאד מאושרת פה".

בזכות האמונה

שושנה ברין (41), בעלה נתן צבי (43) וארבעת ילדיהם (תאומים בני חמש, בת בת ארבע ותינוק בן שנה) נחתו בארץ לפני שנה והגיעו מיד למעלות דפנה, שם הם נמצאים עד היום. היא הייתה עקרת בית ולפני זה עבדה בתחום הפיננסי. הוא שירת 20 שנה בצבא, קצין בדרגה גבוהה בצי האמריקאי. בישראל הוא לומד בישיבה. ארבע פעמים ביקרו בארץ לפני שהחליטו לעלות.

נתן צבי מתעקש לדבר רק עברית, שושנה קצת פחות. שניהם נולדו למשפחות חילוניות וחזרו יחד בתשובה לפני שבע שנים. "בילדותנו חגגנו רק את ראש השנה ויום כיפור. לא הייתי מודעת לחגים האחרים", מספרת שושנה. "כשעמדנו להתחתן רצינו לעשות את זה עם רב אורתודוקסי. היו לנו שיחות איתו ובינינו ולאט לאט התחלנו לחזור בתשובה. ההורים שלי קיבלו את זה בסדר. אבא שלי תמיד אמר: 'או שהולכים עד הסוף או שלא עושים בכלל'. אחותי לא כל כך אהבה את זה. לפני זה הייתי עוזרת של סגן מנהל בנק. הייתה לי קריירה והפכתי לעקרת בית. ההורים של בעלי חשבו שזו איזו תקופה שאנחנו עוברים וזה יחלוף".

ההחלטה לעלות קשורה לתהליך שעברתם?
נתן: "עוד לפני שהתחתנו רצינו לעלות. אומנם לא גידלו אותנו דתיים, אבל גידלו אותנו ציונים. אני זוכר שכשהייתי בן חמש, אימא שלי סיפרה לי שאם עולים לישראל מקבלים בית חדש. כשהחלטנו לעשות עלייה לא חשבנו שמדינת ישראל תיתן לנו בית חדש, אבל זכרתי את הסיפור הזה. דברים קטנים כאלה עושים עליך רושם כילד וישראל נקשרה אצלי לבית. כשחזרנו בתשובה למדתי בישיבה, וזה היה ברור שלגור בארץ זה הכול. אין מקום אחר בקוסמוס ליהודים חוץ ממדינת ישראל. השאלה הייתה רק מתי. שירתי בצבא האמריקאי, וכשהגעתי לפרישה השאלה הייתה אם לפרוש אחרי 20 שנה או 30 שנה. רציתי שהקטנים יגדלו פה והכסף אף פעם לא היה מטרה, הכול היה רק כדי להתקרב לאלוהים. אז פרשתי אחרי 20 שנה".

מה הכי קשה?
שושנה: "השפה. אני הולכת למכולת והם מדברים יידיש או עברית. אין לנו מספיק כסף לקנות מכונית וגם זה קשה, אבל אני מאד אוהבת את השכונה ואת הקהילתיות שיש כאן. אם אני צריכה משהו, אני רק מרימה טלפון לשכנים. יש לנו פה חברים נהדרים".
נתן: "השפה. זה ללא ספק הדבר הכי קשה. קשה לתקשר. וגם, חסר לי הים. הייתי בחיל הים 20 שנה, אני מאוד אוהב את הים ולצערי אין ים בירושלים".

מה החוויה הכי מוזרה או מטרידה שחוויתם עד כה?
שושנה: "חזרנו מטיול, ופתאום הגיעו המון אנשים משום מקום, והאוטובוס נאלץ לעצור. המשטרה הגיעה והמון חרדים הקיפו את האוטובוס וצילמו את הנהגת בגלל שהיא אישה. היום יש עוד הפגנה נגד הגיוס. קוראים לזרוק את צווי הגיוס. בעלי היה בצבא האמריקאי וקשה לי להבין את זה".

עלו לארץ לפני שנה וחצי מווירג'יניה, ארצות הברית, עם ארבעת ילדיהם. היא הייתה עקרת בית והוא שירת 20 שנה בצי האמריקאי. כיום לומד בישיבה. | צילום: מרים אלסטר לפלאש 90, מגזין נשים

מה אתם אוהבים בישראל?
שושנה: "בווירג'יניה היו רק מאה משפחות חרדיות. הייתה מסעדה כּשֵׁרה אחת והייתי נוסעת חמש שעות כדי לקנות אוכל כשר. בנוסף, הייתי צריכה לתפור לעצמי את הבגדים. כולם סביבי נסעו בשבת. פה יש את הכול. אני לא צריכה לבדוק את הכשרות וגם בגדים צנועים יש בשפע".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

לעלות, לאהוב, להתרגש

ז'קלין קבן, או ז'קי (53), היא אישה מלאת חיים ואנרגיות שהגיעה לפני שנה מאורוגוואי, עוזבת מאחור אימא ועבודה כעורכת דין. שניים משלושת ילדיה עלו לפניה, השלישי גר באוסטרליה. היא התמקמה בגבעתיים, מדברת עברית קולחת ומסרבת לדבר מילה בספרדית. מבחינתה, הילדים הם רק חלק מהסיבה שלה לעלייה.

למה לא עלית קודם?
"החיים. רציתי לעלות עוד לפני שהתחתנתי, אבל אני בת יחידה, אבא שלי סבל מבעיות לב וכשאמרתי שאני רוצה לעלות, הם עשו לי הצגה שלמה, אז עזבתי את הרעיון. כעבור זמן מה התחתנתי, נולדו הילדים והגרוש שלי לא כל כך רצה לעלות. אחרי שהתגרשנו שני הילדים עלו, באתי לבקר והתחלתי לעשות חושבים. המצב באורוגוואי ממש גרוע. יש אנטישמיות, שום דבר לא בטוח. הייתי עייפה מכל זה. כעורכת דין כל הזמן הייתי צריכה לריב. נמאס לי מזה".

בדיעבד זאת הייתה החלטה טובה?
"ישראל נתנה לי הכול. זה נס בשבילי. אני מרגישה כאן בטוחה. באורוגוואי אי אפשר לצאת לרחוב עם תיק. ישר גונבים. מהרגע שדרכתי פה ידעתי שזה המקום. לא אכפת לי שצועקים, הכול סבבה אני אוהבת את הכול".
זה היה ברור לה שלא תהיה פה עורכת דין, וגם לא רצתה. "שמתי לב שאני אוהבת לטפל בילדים, ולמרות הגיל שלי מצאתי מהר מאד עבודה כמטפלת בבית פרטי. "אני כל הזמן שמחה", היא אומרת. נשים בגילה מסתובבות שנים ולא מוצאות את פרק ב' שלהן, אבל ז'קלין לא רק מצאה פה את פרק ב', היא מצאה את אהבת חייה באתר היכרויות. "כשהכרתי אותו הבנתי שזה האיש שלי. כל החיים חיפשתי אותו. מי שאומר שישראלים לא מנומסים ולא מתוקים לא יודע על מה הוא מדבר. אני חציתי את כל העולם כדי למצוא אותו. לא חשבתי שתהיה לי אהבה כזאת".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

אין לך פה קשיים?
"אין קשיים. מה שמפתיע זה חשבתי שיהיה רע וזה רק הולך ונעשה יותר טוב".

"ישראל נתנה לי כל כך הרבה. מהרגע שדרכתי פה ידעתי שזה המקום. לא אכפת לי שצועקים, הכל סבבה. אני אוהבת הכול כאן". ז'קלין קבן | צילום: רמי זרנגר, מגזין נשים

חיים חדשים

ציפורה אליאס (52), אישה מלאת הומור וחן עלתה מארצות הברית לפני שנה. היא אלמנה ויש לה שני ילדים ונכד. העובדה שילדיה חיים בארצות הברית אומנם הקשתה על העזיבה שלה, אבל לא מנעה ממנה להגשים את חלומה לעלות לארץ. גם טרגדיה נוראית שחוותה דחפה אותה לפצוח בחיים חדשים.

"רציתי לעבור לישראל מאז שהייתי בת שש, וניסיתי לשכנע את אבא שלי שנעלה", היא אומרת. "חלמתי להיות טייסת קרב, אבל אז הגיעו המשקפיים העבים וגמרו לי את כל החלומות. בעלי השני ואני שוחחנו הרבה על עלייה. הוא גר תקופה מסוימת בירושלים, ושנינו רצינו וקיווינו לעלות יחד".

בעלה של אליאס הכיר אותה אחרי שחווה גירושים קשים שכללו מריבות בלתי פוסקות על הסדרי הראייה. במקביל, הוא נאלץ לשלם מזונות, אבל לא מצא עבודה וכך שקע בחובות עצומים. "הכול היה יותר מדי בשבילו", היא נזכרת בכאב. "בנובמבר 2014 הוא שם קץ לחייו. הוא ירה לעצמו בחזה מחוץ לחדר השינה.

"אחרי שסיימתי תקופה של טיפול פסיכולוגי, כי זה מה שאת עושה כשבעלך מתאבד מולך, הבנתי שאני כבר לא יכולה להמשיך - לא בעבודה שלי כמנהלת פרויקטים בבנק, וגם לא בבית.

"מכרתי את הבית כדי לשלם את החובות של בעלי, שכרתי דירה לשנה ותוך כדי כבר התחלתי את תהליך ההכנה לקראת עלייה ארצה. הרגשתי שאני מוכרחה להגשים את החלום של שנינו".

אליאס נפרדה מילדיה, אחותה ושני אחיה. היא מכרה או תרמה לצדקה את רוב הרכוש שהיה לה וארזה מינימום של חפצים שכללו בעיקר ספרים ואלבומי תמונות. גם את הכלב שלה הביאה איתה.

מה הייתה התחנה הראשונה שלך כאן בארץ?
"תחנה ראשונה הייתה מלונית בקריית אליעזר, חיפה. אחרי זמן קצר מצאתי דירה משלי בעיר, ברחוב שהזכיר לי את השכונה שלי בפורטלנד. חוץ מהרעש של הצפירות והאופנועים בכביש הסמוך, אני מאד אוהבת את הדירה וגם את בעל הבית".

את מרגישה שעשית את ההחלטה הנכונה?
"כן. ישראל תמיד הייתה הבית. אני מרגישה פה בנוח, אני מרגישה בטוח. בארצות הברית כשאני מוזמנת לארוחה בשבת אני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור ברגל. הרחובות אלימים ומפחידים. פה אני חוזרת ברגל בביטחון".

"בארצות הברית כשאני מוזמנת לארוחה בשבת אני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור ברגל. הרחובות אלימים ומפחידים. פה אני חוזרת ברגל בביטחון". ציפורה אליאס | צילום: בן פרידמן, מגזין נשים

מה הכי קשה פה?
"בירוקרטיה. למקומות שאמורים לשרת את הקהל יש את שעות העבודה הכי ביזאריות. יש מקומות שידברו איתך רק בין תשע לעשר ויקבלו אותך רק ברביעי בבוקר. מוזר ממש".

מה החוויה הכי מרגשת שחווית מאז שהגעת?
"כשהגעתי בערב הראשון למלונית, החדר שלי עוד לא היה מוכן וביקשו שאחזור אחרי שעה. יצאתי לטייל. הייתי אחרי טיסה ארוכה, לא ממש מאופסת ולא שמתי לב שמשאית עולה על המדרכה לחנות. ניסיתי לעקוף אותה ונפלתי אפיים ארצה. שברתי את האף, חתכתי את המצח, המשקפיים שלי נשברו והיה דם בכל מקום. שתי נשים יצאו מהחנות הסמוכה, עטפו אותי במגבת כי רעדתי, ומיד הזמינו אמבולנס. בארצות הברית זה לא היה קורה. כל האכפתיות הזאת. הביאו אותי לרמב"ם ולא יכולתי אפילו להגיד מה הכתובת שלי, אבל כולם עודדו אותי והרגיעו. בחדר מיון הכול הלך מהר. אחרי חמש שעות כבר הייתי אחרי צילומים ותפרים. בארצות הברית יכולתי להמתין 15 שעות. חזרתי לחנות הזאת אחרי כמה חודשים, ושתי הנשים מיד זיהו אותי וסיפרו שהן ניסו להתקשר לבית החולים, אבל לא ידעו מה שמי. בשבילי זה היה הרגע הכי ישראלי שיש".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

פתאום קם אדם

אמבר־רוז קנוצה, בת ה־22, גדלה ביוהנסבורג, דרום אפריקה, לאימא יהודייה ואבא לא יהודי. כשהייתה בת שנה הוריה התגרשו. אימא שלה חזרה בתשובה, ואיתה אמבר־רוז ואחיה הקטן. הם חיו בקהילה חרדית עד שהיא הגיעה לגיל 16 ואז החליטו לעזוב את העולם החרדי, אך לא לנטוש לגמרי את הדת. "כשאח שלי ואני התחלנו ללכת לבני עקיבא שזה היה אסור בקהילה החרדית, ביקשנו לעבור לבית ספר אחר. רצינו ללמוד עוד מקצועות חוץ מתורה. עברנו בית ספר ובהדרגה הפכנו לחלק מהציבור הדתי לאומי. בבית ספר הקודם אסור היה למשל לשיר 'התקווה' כי לא מוזכר שם השם, דבר שממש הפריע לי".

בסיום התיכון קנוצה הצטרפה למכון למדריכי חו"ל - ארבעה חודשים אינטנסיביים של הדרכת מדריכים בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית. בסופו של דבר היא נשארה תשעה חודשים. "לומדים על הארץ, היסטוריה יהודית, ארון הספרים היהודי ועוד. יש שם המון תנועות נוער, דתיים וחילונים כאחד. בבוקר היינו הולכים למערת המכפלה ובצהריים יכולנו לשמוע הרצאה של פעיל מ'שלום עכשיו'", היא נזכרת. "בשלב מסוים התנדבתי בקיבוץ שדה אליהו. גרתי שם ועבדתי בגינה אורגנית. ממש אהבתי את החיים בקיבוץ. זה מאוד התאים לי. בדרום אפריקה הכול היה סביב החומריות, ומאוד אהבתי את החיים הפשוטים. התיידדתי שם עם ישראלים והייתה לי משפחה מאמצת שנקשרתי אליה. עד היום אני מבקרת אותה פעם בחודש. התנדבתי גם ברעננה. הצטרפתי לתוכנית 'בכל אופן רוכבים', תוכנית שבה מלמדים אנשים עם צרכים מיוחדים לרכוב על אופניים.

"התקופה הזו למעשה הייתה הפעם ראשונה שלי בארץ. דיברתי על זה כל החיים, אבל זאת הייתה פעם ראשונה שעשיתי את זה בעצמי. ההורים שלי לא כל כך שמחו. הם רצו שאלך לאוניברסיטה".

מתי החלטת לעשות עלייה?
"אחרי תשעה חודשים חזרתי לדרום אפריקה והודעתי להורים שלי שאני עושה עלייה. אימא שלי לא האמינה שאני באמת אוציא את התוכנית הזאת לפועל. אבא שלי חשב שאני מבזבזת את הפוטנציאל שלי ואת העתיד שלי. אבל למרות ההתנגדויות הלכתי על זה. עליתי לארץ ונסעתי ישר לקיבוץ שדה אליהו לעשות אולפן. הייתי שם חצי שנה, אבל לא ממש למדתי עברית. כולם מדברים שם אנגלית וצרפתית. תוך כדי אולפן הצטרפתי לפרויקט גרעין צבר לחיילים בודדים".

"המשכתי את השירות הצבאי עד הסוף ואפילו הייתי מועמדת להיות חניכה מצטיינת". אמבר-רוז | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

מה זה אומר?
"היינו קבוצה של חיילים בודדים שגרים יחד ולומדים הכול על הצבא. לפני כן לא ידענו שום דבר על צה"ל. לימדו אותנו מה זה טירונות, אילו תפקידים יש ועוד. הכרתי קבוצה מדהימה של אנשים כמוני שמבינים מה אני עוברת. ביחד הלכנו לקבוצת יבנה, שם קיבלו אותנו באהבה. יחד קיבלנו גם צו ראשון. אני רציתי להיות מדריכה ואכן הפכתי מדריכה לחילוץ, הצלה ואב"כ. היה לי מאוד חשוב לעשות צבא. רציתי שכשיהיו לי ילדים אוכל להגיד להם ששירתי. זה משהו שמחבר אותי לעם הזה ולקהילה הישראלית. זה מאוד קשה, אבל מחשל".

למרות כל ההכנות לקראת הגיוס, הלחץ הכריע את קנוצה. היא חוותה באמצע השירות דיכאון, חרדות והפרעת דחק פוסט־טראומטית. היא מתקשה לדבר על התקופה ההיא שעדיין לא הבריאה ממנה לגמרי: "היה לי תפקיד מאוד אינטנסיבי. קודמתי להיות מדריכת מודיעין. היו תרגילים שארכו 48 שעות ותוסיפי לזה את חוסר השינה, הלחץ והמרחק מהבית. את עוזבת בעצם את חומת הביטחון שלך. זה השפיע על הגוף שלי. קרסתי. המשכתי את השירות עד הסוף ואפילו הייתי מועמדת להיות חניכה מצטיינת. למדתי שיש בי את הכוחות להתמודד עם אתגרים שונים. לא ידעתי את זה על עצמי".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן

בדצמבר 2016 היא השתחררה מצה"ל והקדישה את זמנה להבראה ולטיפולים. היא גילתה שבצבא יש יותר תמיכה מאשר באזרחות. קנוצה חזרה לגור בקבוצת יבנה לתקופה, אבל כשהרגישה שהמצב הנפשי והבריאותי שלה לא משתפר החליטה לחזור לדרום אפריקה לקבל טיפולים. "אני במצב הרבה יותר טוב היום", היא מספרת, מבית אימא ביוהנסבורג ומוסיפה שמחכה כבר לשוב לארץ.

מה הדבר שאת הכי מתגעגעת אליו בישראל?
"האנשים פה מאוד חמים. הם תמיד שם כדי לעזור. אני אוהבת את זה שנהגי האוטובוס מכירים את האנשים שעולים בתחנה. לא ראיתי דבר כזה בחו"ל. להיות בישראל נותן לי משמעות בחיים. זאת שמחה שאני לא יכולה לחוות בחו"ל. בשיר השירים יש את הבחורה שמחכה לאהובה ואז כשהוא מגיע היא עייפה והיא לא יכולה לקום לקראתו. יהודים מדברים כל הזמן על ישראל. בבית ספר בבית כנסת, והם עייפים מדי מכדי ללכת למקום שאליו הם מתפללים. אני לא רציתי 'לשכב במיטה' במובן המטפורי. רציתי לקום וקמתי".

עלתה לארץ לפני שנתיים מיוהנסברג, דרום אפריקה. אמבר-רוז קנוצה | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

בעוד כמה שבועות היא תחזור לארץ, תשכור דירה עם שותפה בחולון ותחל את לימודיה בריפוי בעיסוק. "אני רוצה לעבוד עם אנשים עם בעיות נפשיות ופגיעות ראש", היא אומרת. אח שלה עלה אף הוא לארץ השנה ועתיד להתגייס. אימא שלה בינתיים לא חושבת לבוא בעקבות הילדים. וכן, כבר יש לה חבר ישראלי. "הגברים פה הם מדהימים אין דבר יותר יפה מזה", היא אומרת לסיכום.

 מתוך גליון 223 של מגזין "נשים"