מדור לדור: הנכדים שהחליטו ללכת בדרכם של הסבים והסבתות

הוראה:

רחל: “הייתי מורה לספרות, מקרא ולשון מגיל 19 ועד שיצאתי לפנסיה. מאוד אהבתי את הקשר עם התלמידים. היה לי תענוג מיוחד כשקיבלתי תלמידים שהיו להם בעיות משמעת, בעיות משפחתיות או לימודיות, וידעתי, בעבודה קשה ובהמון אהבה, איך לפתור את זה. יש לי תלמיד כזה שחי היום בצרפת ונושא במשרה בכירה מאוד. עד היום הוא מצלצל אליי ואומר לי ‘מורתי, מורתי’. התלמיד הזה הוא גאוות חיי”. 

דניאל: “מאז שהייתי נער, חינוך ואנשים זה הדבר שהכי העסיק אותי. אין משהו שאני אוהב יותר מאשר לראות בן אדם שעובר תהליך, משתנה ומתקדם. כשהתחלתי להתכוונן להוראה, סבתא תמכה בי. אגב, עד היום היא אומרת שהחלום שלה זה לחזור לכיתה וללמד”.

הסבתאות:

רחל: “קודם כול, זו אהבה לאין קץ והמון גאווה. הנכדים שלי הם הכי־הכי בעולם - והם מאוד קשורים אליי ואל בעלי. הם גם מייחסים לנו תכונות של חוכמה ובינה, ובאים להתייעץ איתנו. אנחנו זקני השבט”.
דניאל: “היא הסבתא הכי מדהימה בעולם. היא מאוד חכמה, מאוד רגישה ומאוד יודעת להקשיב. יש לנו הרבה שיחות ביחד”.

הקשר:

דניאל: “אנחנו מבלים הרבה זמן ביחד, וגם כל כמה זמן סבתא ואני עושים לנו יום טיול: נוסעים לים, לצפון הארץ, לתל אפק, לאפולוניה. לפני כמה חודשים צירפנו גם את סבא ועשינו טרקטורונים מעופפים. בשבילי סבתא היא גם סבתא וגם חברה. אני משתף אותה בדברים אישיים ומתייעץ איתה גם לגבי דברים מקצועיים שקורים בכיתה. ברגע שאני מביא לה סוגיה של הוראה, היא ממש נדלקת”.
רחל: “משחר נעוריו דניאל היה קשור אליי מאוד. הוא היה משתף אותי בכל מיני רגשות שלו וגם לוקח אותי לטיולים במקומות שכוחי אל. היינו עולים על ג’בלאות ומטיילים בשדות של פרחים. אומנם אני לא זקנה בנפש, אבל הוא בהחלט העשיר את נשמתי ויש לי קשר מיוחד איתו”.

דמיון ושוני:

דניאל: “יש לנו הרבה דברים משותפים. שנינו רגישים לסביבה ואנחנו גם אנשים שנוטים לחשוב הרבה לצד האמונה בקדוש ברוך הוא - וגם מאוד אוהבים סיפורים חסידיים”.
רחל: “אנחנו גם דומים בעיניים הירוקות־כחולות ובאהבה היתרה שלי אליו ושלו אליי. חוץ מזה, דניאל אוהב לקרוא וגם אני הייתי תולעת ספרים”.

זיכרון ישן:

דניאל: “אני זוכר שבמשך כמה שנים, כשאני ואחותי היינו מסיימים את הלימודים בבית הספר, היינו הולכים לסבתא, אוכלים ארוחת צהריים, מספרים מה היה ומשוחחים על כל מיני דברים”.

מדור לדור:

דניאל: “סבתא כל הזמן מעודדת אותי ללמוד עוד ועוד ולהתקדם”.
רחל: “אני מייעצת לו איך ליצור קשר עם תלמידים, עם ילדים שיש להם בעיות, עם ילדים אלימים ועם ילדים ממשפחות מצוקה. נתתי לו כלים כדי שיידע איך לגשת אליהם”.

השראה:

דניאל: “סבתא היא אדם עם עומק והשיחות איתה הן תמיד שיחות עמוקות. גם כשאנחנו אוכלים יחד עוגה, זה תמיד מלווה בהשראה. למדתי ממנה מה זה רגישות, חשיבה ויצירתיות”.

מאכל אהוב:

דניאל: “עוגת הגבינה של סבתא היא הכי טעימה שיש”.

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

המקצוע: עריכת דין

הסבא עו"ד נוח סביר (88) והנכדה עו"ד יעל נובוגרוצקי נכטשטרן (38) | צילום: יונתן זינדל, מגזין נשים

משפטים:

הסבאות:

נֹחַ: “אני אוהב את הנכדים שלי ומשקיע בהם הרבה. למשל, הייתי נהג מלווה כמעט של כל הנכדים. חלק מהנכדים שלי למדו משפטים, אז עזרתי להם גם בלימודים. לפעמים אני גם יוצא לבלות איתם, מזמין אותם או שהם מזמינים אותי לכוס קפה או תה. בזמנו, כשהם היו קטנים, הם גם היו רבים מי ישן אצלי”.

הקשר:

יעל: “הוא סבא מאוד נוכח והקשר שלנו מאוד קרוב. זה לא סבא שאת באה לבקר פעם ב... הוא מגיע אלייך. בתור ילדה היינו כל שבת ביחד וגם במשך השבוע היינו רואים אותו. גם היום כל הנכדים גרים בירושלים ונמצאים בקשר מאוד טוב איתו. הוא סבא מאוד צעיר ברוחו שאוהב לשבת בבתי קפה ולהיפגש עם אנשים. יש לו וואטסאפ, טאבלט ואפילו פרופיל בפייסבוק. אנחנו שולחים לו בוואטסאפ סרטונים של הנינים והוא תמיד בתמונה. הוא גם אדם עם המון הומור, מלא באנרגיות וספונטני. אני יכולה להתקשר אליו, לשאול אם הוא רוצה קפה, והוא אומר ‘אין בעיה, תוך רבע שעה יוצאים’”..

דמיון ושוני:

זיכרון ישן:

יעל: “עד בערך לפני חמש שנים סבא ואני היינו חוזרים ברגל מההורים שלי אחרי ארוחת שישי. זו הייתה הליכה של שעה והיינו מדברים המון בדרך. סבא היה מתעקש ללוות אותי הביתה, במקום שאני אלווה אותו. הוא לא היה נותן לי ללכת לבד”. 

מדור לדור:

השראה:

יעל: “לסבא יש ידע משפטי רחב בכל תחום. כשהייתי שואלת אותו על כל מיני פסקי דין, תמיד הייתה לו תשובה. אין תחום שהוא לא מכיר”.

מאכל אהוב:

המקצוע: סיעוד

הסבתא מרגלית ממט (69) והנכדה יעל כהן (20) | צילום: אריק סולטן, מגזין נשים

אחיות:

הסבתאות:

מרגלית: “בסבתאות אין אחריות לחנך ילדים. יש רק לשמור על הנכדים. גם אם יש דברים שמפריעים לך, את לא מחנכת אותם. את מקבלת את הדברים כמו שהם. כיום אני עדיין עובדת במשרה מלאה. כשהם נזקקים לעזרה אני שם, אבל אני לא עובדת אצל הילדים”.

הקשר:

דמיון ושוני:

זיכרון ישן:

יעל: “גדלתי בארצות הברית וסבתא הייתה מבקרת אותנו הרבה. אני שונאת אבוקדו, ואני זוכרת שפעם אחת, בשבת, היא הכינה כריך עם אבוקדו, לא הסכמתי לאכול - והיא ניסתה להכריח אותי. לקחתי ביס אחד ולא הסכמתי יותר. הייתי אז בת שש ואני עדיין זוכרת את זה”. 

מדור לדור:

השראה:

יעל: “בזכות סבתא הלכתי ללמוד סיעוד. כשראיתי איך היא מתייחסת לחולים - בשיא האדיבות, העדינות והנחמדות (גם במקרים לא פשוטים) - ואיך שכולם התייחסו אליה, בהחלט קיבלתי מזה השראה”. 

מאכל אהוב:

מרגלית: “פה עלית על מוקש, כי יעל כמעט לא אוכלת. היא אוהבת מרק וסלט, אבל ממש בקטנה. אי אפשר לפתות אותה עם אוכל”. 

יעל: “את מרק העגבניות של סבתא אני הכי אוהבת”. 

 

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

המקצוע: ייצור גלידה

הסבתא הלנה קריסטל (93) והנכד צבי קריסטל (36) | צילום: אריק סולטן, מגזין נשים

הסבתא: הלנה קריסטל, 93, יצרנית גלידת “פינגווין”. אלמנה, אימא לשלושה ילדים, סבתא ל־16 נכדים ועשרות נינים, מתגוררת בבית אבות בכפר סבא

הנכד: צבי קריסטל, 36, יצרן גלידה. נשוי, אבא לחמישה ילדים, מהיישוב אלעד

 

גלידת "פינגווין":

הלנה: “נולדתי בפולין. הייתי עם משפחתי בגטו בלודז’ ואחר כך העבירו אותנו לאושוויץ. כל משפחתי נספתה בשואה ורק אבי ואני שרדנו את אושוויץ. אחרי המלחמה הכרתי את בעלי, באחד הימים נחשפנו בוורשה לשלגון בשם ‘פינגווין’ - ואז נרקם אצלי חלום. אמרתי שאם אצליח לעלות לישראל, שהיא ארץ חמה, אעסוק בגלידה ואקרא לה ‘פינגווין’. בשנת 1949 עלינו ארצה והגענו למעברות פרדס חנה. בעלי עסק בפרדסנות, אני הייתי מנקה כבישים ויום אחד פגשנו מישהו שהתכוון לנסוע לאיטליה. זה התחבר לנו פתאום לחלום של הגלידה. בעלי נסע עם הבחור הזה לבולוניה למפעל גלידה גדול, למד שם את המקצוע ורכש מכונה שמערבלת את הגלידה ומקפיאה אותה. ב־1951 הוא הביא אותה לארץ באונייה, מצאנו חנות קטנה בכפר סבא, העמדנו שם את המכונה והתחלנו למכור גלידה. עשיתי הכול לבד. אפילו סבלות עשיתי. זו הייתה עבודה מאוד קשה, אבל אהבתי אותה - ובמיוחד את החיוך של הילדים, כשהיו מקבלים גלידה”. 

צבי: “בתור ילד ראיתי את אבא שלי עובד קשה בגלידה וידעתי שיום יבוא ואצטרך גם לעזור לו כמו שהוא עזר לאבא שלו. לפני 13 שנה נכנסתי לעסק ברמה היומיומית, ומה שסבתא, סבא ואבא שלי עשו - גם אני עושה. השאיפה היא להגיע למאה שנות קיום של העסק”. 

 

הסבתאות:

הלנה: “הייתי סבתא מאוד פעילה ומפנקת. קונה לנכדים דברים ועושה איתם פעילויות שונות. לפני 17 שנה לקחתי את כל הנכדים לטיול שורשים בפולין”. 

צבי: “אצל סבתא שלי הסבתאות מתבטאת בלפנק את הנכדים שלה במלוא מובן המילה. לי, למשל, יש בבית פסנתר שהיא קנתה לי כי היא שמעה שאשתי למדה פסנתר כשהיא הייתה ילדה. היא גם אישה מאוד נדיבה: כמו שהיא פינקה אותנו עם מתנות, ככה היא גם תמיד פינקה את הילדים שבאו לקנות אצלה גלידה. היא גם הייתה סבתא מאוד פעילה. המילה 'לשבת' לא הייתה קיימת אצלה”. 

 

הקשר:

צבי: “כל יום שישי היינו מתקשרים להגיד לסבתא שבת שלום. היא לא הייתה מוותרת על זה. המשפחתיות הייתה מאוד חשובה לה. היא הייתה זוכרת את כל הנכדים ומביאה לכולם מתנות לימי הולדת. עד לפני שנה סבתא עוד הייתה מגיעה לעסק, יושבת איתנו, נהנית ומחלקת הוראות כמו ‘תנקו’, ו’למה המנה קטנה מדי’?”. 

 

דמיון ושוני:

צבי: “בתווי הפנים אני דומה מאוד לסבא שלי, צבי אריה קריסטל, שנפטר מאירוע מוחי בגיל 56 כשיצא להתפלל בשעת בוקר; אבל כמו סבתא, גם אני מאוד פרפקציוניסט, אוהב סדר וניקיון בעבודה. אגב, אני ג’ינג’י, אז גם את תכונת העקשנות קיבלתי ממנה”. 

 

זיכרון ישן:

צבי: “אני זוכר שהייתי מגיע לחנות בתור ילד ופחדתי להיכנס כי סבתא מיד הייתה מטילה עליי משימות – ‘בוא תנקה, בוא תעזור’”. 

 

מדור לדור:

צבי: “סבתא לימדה אותי תמיד להיות אדיב. היום עסקים רוצים את הרווח כבר ביום הראשון, אבל המוטו שלה היה לא לחשוב על מאה אחוז רווח, אלא על איך לפנק את הלקוח כדי שהוא יחזור”. 

 

השראה:

צבי: “סבתא וסבא שלי הצליחו לצאת מהגיהינום של השואה ולהקים משפחה ועסק. זה אומר שאנחנו יכולים לעשות הכול, שאין גבול ליכולות שלנו. אני גם אוהב את העקשנות שלה. להחזיק עסק 65 שנה באותה מתכונת זה לא פשוט”.

מאכל אהוב:

צבי: "אני אוהב את הגפילטע־פיש הפולני שסבתא הייתה מכינה". 

 

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן