אף שהיה לעדיאל ולבתיה קדוש נוח מאוד לגור במשך עשר שנים ליד הוריה ברמת גן, בראשם כל הזמן היו מחשבות על מעבר לפריפריה. לפני כשנה וחצי הם ארזו את המשפחה ועברו למושב ספיר שבערבה. "תמיד היה לנו איזשהו רצון לעבור למקום שהוא יותר מחובר לאדמה", מספרת בתיה. "המטרה הייתה לא לחיות במרכז הארץ במגדלים, אלא לקחת חלק בהתיישבות של ארץ ישראל ולתרום למדינה. כמו כן, בספיר מצאנו 'הטבות' נוספות, כגון אוויר נקי ויותר חופש לילדות".
בהחלטה לעבור היה גם שיקול כלכלי?
"זה לא היה השיקול המרכזי. ברמת גן חיינו בדירה של המשפחה ולא שילמנו שכירות, אבל כן רצינו לחשוב על קניית דירה. לקנות במרכז הארץ זה אומר משכנתה מטורפת, ואת מקבלת דירה בקומה רביעית בלי מעלית. פה בספיר את מקבלת בית קרקע עם חצר ותנאים נורמליים. בנוסף, למרות שגרנו ממש במרכז רמת גן והכול היה במרחק נגיעה, הרגשנו שהלחץ, הפקקים והרעש הופכים להיות חלק מאיתנו. לכן חיפשנו לשנות את אורח החיים שלנו. הלב שלנו תמיד חיפש לצאת, אבל זה לא קרה ברגע אחד. היו לנו גם מחשבות על הצפון, על רמת הגולן".
אז איך בסוף בחרתם בערבה?
"בעלי הוא מהקריות במקור, ובמלחמת לבנון השנייה משפחות מהערבה אירחו את תושבי הצפון. ככה הוא בעצם התאהב באזור הזה. ואז יום אחד בדרך לאילת נזכרנו בזה, ואמרנו 'למה בעצם לא בערבה?'. למרות שספיר זה לא יישוב דתי, זה נוח לנו, כי יש פה בית כנסת, מקווה ובית חב"ד".
לבתיה (בת 35, נטורופתית) ולעדיאל (בן 36, מורה במקצועו) יש שש בנות מגיל שלושה חודשים ועד שמונה שנים. השניים בעצם נמנים עם זוגות רבים שיום אחד קמו ועזבו את מקום מגוריהם שבמרכז הארץ לטובת הפריפריה הרחוקה, אך בניגוד לגרעינים או קהילות מתיישבות, הם בחרו לעשות את הצעד הנועז הזה לבד. כאמור, מדובר בהחלטה מורכבת.
"היו לנו לבטים", משתפת בתיה. "אחרי עשר שנים שאת גרה במקום מסוים ורגילה לבית שלך, לעבור למקום שאת לא מכירה זה לא פשוט. זה אולי נשמע מצחיק, אבל ברמת גן, למשל, התרגלתי לכך שתמיד יש איזו מכולת שפתוחה 24 שעות. תמיד ידעתי שאם פתאום בעשר בלילה אני מכינה עוגה לגן ונתקעת בלי מצרכים, אז אני פשוט יורדת למטה וקונה. נורא פחדתי מה יהיה מהבחינה הזאת בספיר".
איך ההורים שלך הגיבו כשבישרת להם על המעבר?
“היה להם קשה, כי ההורים שלי גרו קרוב אלינו והיו רגילים להיות עם הבנות. אבל אחרי שאימא שלי הגיעה לבקר אותנו, היא אמרה ‘נראה לי שטוב לכם פה’”.
אף שזה עשוי להישמע מפתיע, בתיה אומרת שבכלל לא היו למשפחה קשיי הסתגלות במקום החדש. “אנשים עזרו לנו”, היא מספרת. “הגענו לכאן ביום רביעי בלילה, וכבר אחת המשפחות אמרה לנו ‘אתם באים אלינו לסעודת שבת’. אנשים הראו לנו איפה נמצא כל מקום, וגם הבנות התאקלמו מהר מאוד. יש פה קהילה נהדרת, שממש חיבקה אותנו ועזרה לנו למקם את עצמנו”.
ואיך את מסתדרת עם החום שבערבה?
"הייתי בהיריון פה ביולי־אוגוסט ולא היה לי כל כך חם. בסופו של דבר, אלה לא הבדלים כל כך גדולים".
קדוש מספרת שגם בנותיה הסתגלו מיד לביתן החדש: "הן לא רוצות לחזור לרמת גן. יש להן כאן הרבה חברים והמון חופש. ברמת גן, למשל, היו להן אופניים, והן רכבו עליהם אולי ארבע פעמים, ואילו כאן הן כל הזמן רוכבות על אופניים".
"מקום שהבנות ילמדו בו שעם ישראל זה עם ישראל". משפחת קדוש | צילום:
נתנאל אלינסון, מגזין נשים
בחרתם ביישוב לא דתי למרות העובדה שאתם דתיים, איך מסתדרים עם הנושא של חינוך?
"הבנות לומדות בבית ספר ממלכתי לא דתי, אבל הן מגיעות עם חצאית וחולצה מתחת למרפק, ויש להן גם בבית הספר וגם אחר הצהריים תגבור של שעות תורניות. וגם אנשים מאוד מכבדים ומנסים להתחשב.
"למשל, בבית הספר יש נוהג שבכל יום חמישי אחד הילדים מביא עוגה, ומאוד מנסים להתחשב בבנות ולהביא עוגה כשרה. וכמובן גם אנחנו מנסים להתחשב באחרים. מלכתחילה חיפשנו לחיות במקום שיש בו לא רק דתיים, אלא מקום שהבנות ילמדו בו שעם ישראל זה עם ישראל ולא משנה איך נקרא לו. אני חושבת שזה נותן להן הרבה כוח והרבה סבלנות לאחר”.
את מרגישה שמשהו בך השתנה בעקבות המעבר?
"נהייתי יותר רגועה. לא כל דבר מקפיץ אותי כמו פעם. ברמת גן הרגשתי כמו בסיר לחץ. גרנו הרבה אנשים בדירת שניים וחצי חדרים, ואילו פה שכרנו דירת קרקע בת ארבעה חדרים. זה עושה מרחב בנפש. אני גם פחות חרדה לבנות, אני יותר משחררת".
חוץ מהעובדה שכיום בנותיה מרגישות חופשיות יותר, דבר נוסף הגורם לה אושר הוא האנשים ביישוב. "ברמת גן השכנים שלנו התחלפו בערך פעם בשנה, כשנגמר להם חוזה השכירות, ולא באמת הכרתי אותם", היא מספרת. "ואילו כאן הקהילה היא מאוד חזקה. אחד עוזר לשני בכל דבר, ואם את צריכה, למשל, שמישהו ישמור על הבנות, תמיד יהיה מי שישמח לעשות זאת".
סוד הקהילה
מי ששוקלים לעבור מהמרכז למקומות מרוחקים יותר, יכולים גם להיעזר בעמותות ותנועות שונות העוסקות בתחום. כך, למשל, תנועת "אור" פועלת במטרה לקדם את מדינת ישראל על ידי יישוב ופיתוח הנגב והגליל, ולהופכם למרכזי חיים עצמאיים ומשגשגים, שיהוו אבן שואבת לכלל האוכלוסייה ויהיו מנוע לצמיחה לאומית. התנועה עורכת פעולות הסברה על אודות תחומי החיים בנגב ובגליל לטובת שינוי תודעה בנוגע לאזורים אלו, ועד כה סייעה בעזרת שותפיה ללמעלה מ־32 אלף איש לעבור לנגב ולגליל. התנועה גם הקימה יישובים חדשים ותרמה להתחדשות יישובים קיימים.
כאמור, קהילה תומכת מסביב היא אולי "ה־סוד" והמפתח לקליטה מוצלחת במקום מגורים חדש. ספי חוטר, שעבר עם משפחתו לפני תשע שנים ממושב נחלים שליד פתח תקווה לכרמיאל, הבין זאת והקים את עמותת "מבראשית כרמיאל", שאחת המטרות העיקריות שלה היא הבאת משפחות לכרמיאל מהארץ ומחו"ל ותמיכה בהן בזמן המעבר".
מדוע כרמיאל?
"המטרה הייתה לגור בצפון, לחיות פה ביחד עם עם ישראל וליהנות ממה שיש לצפון לתת. זה גם גרם לי להקים קהילה שתומכת בתושבים, תורמת לעיר ומעודדת את ההתיישבות בצפון".
איזו עזרה אתם מגישים לתושבים החדשים?
"להרבה אנשים שהגיעו אלינו מהמרכז אין משפחה באזור, ואנחנו כקהילה עוזרים בהסעות של הילדים, עוזרים לנשים שאחרי לידה. בהתחלה, כשהם מגיעים לכאן, אנחנו עוזרים להם למצוא עבודה, דירה חדשה, למצוא מקומות חינוך לילדים. פתחנו גם צהרונים, כדי שלחבר'ה שעובדים עד מאוחר יהיה פתרון עם הילדים. יש גם הרבה משפחות של עולים שמגיעים לכאן ושנמצאים ממש לבד. יש לנו ממש 'ועדת עולים' שעוזרת להם בהסתגלות, החל מהסידורים בביטוח הלאומי וכלה במציאת שרברב. אנחנו בעצם מעניקים עזרה נפשית ומוראלית לכל מי שבוחרים להעתיק לכאן את מקום מגוריהם, וזה מאוד מסייע לאנשים להסתגל למקום חדש. הקהילה בעצם נותנת לך תחושה של שייכות".
"להקים קהילה שתומכת בתושבים, תורמת לעיר ומעודדת את ההתיישבות בצפון". ספי חוטר | צילום:
מגזין נשים
העם עם הגולן
קהילה זה אכן דבר טוב, תומך ומסייע, אבל יש גם משפחות שבחרו לעבור דווקא למקום מבודד שבו חיי חברה וקהילה כמעט לא קיימים. כך למשל, לפני 19 שנה, עזבה לילך אשתר (50, עוסקת בייעוץ אסטרטגי־פוליטי וממשל) עם בעלה גיא (51, עוסק בבניית בתי עץ) ושני ילדיה (בינתיים נולדו לזוג שני ילדים נוספים) את תל אביב ועברה ליישוב נמרוד שברמת הגולן. כשמשפחת אשתר עברה לנמרוד, הייתה רק עוד משפחה אמיצה אחת שהחליטה לנהוג כמוה. כיום, כמעט אחרי שני עשורים, המצב לא השתנה בהרבה, ויש במקום בסך הכול ארבע משפחות שמחכות לסיום תהליכי האזרוח של היישוב, כדי שיהיה ניתן להגדילו. "כשאת חיה בקבוצות גדולות, נורא קל להישאב לדברים לא משמעותיים", היא אומרת. "ואילו כשיש לך פחות חיי חברה, יש לך יותר הזדמנות לעשות דברים משמעותיים וגם ליהנות מהשקט והשלווה".
למה בעצם החלטתם לנטוש את החיים הנוחים לטובת הלא נודע?
"תמיד ידעתי שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בכפר ולא בעיר. כמו כן, הייתי אשת קריירה, אבל לא הרגשתי שזה הייעוד שלי. במשך שנים חיפשנו מקום באזור הגליל, אבל שום דבר לא מצא חן בעינינו, כי רצינו משהו שיש בו איזושהי ממשות. כלומר, לא להעתיק את הבית והגינה מהעיר ליישוב אחר. רצינו לעשות משהו משמעותי, ואז שמעתי שמחפשים אנשים לאזרח את היאחזות הנח"ל נמרוד שברמת הגולן. אני מאוד התלהבתי, וכולם מאוד צחקו עליי. אמרו שזה מקום מאוד קשה מבחינת מזג אוויר, מבחינת מרחק, שרק משוגעים יכולים לחיות בהר הזה, ואמרתי שכנראה זה מתאים לי".
לילך ממשיכה ומספרת: "נסענו לשם עם הילדים, וראינו שאין שם כלום חוץ מכמה חיילים ששומרים על הגבעה שננטשה. המקום מיד מצא חן בעיניי, זה היה נוף כמו בשווייץ, וישר אמרתי 'איך לא ידעתי שיש מקום כזה?'".
כשהחלטת לעבור, לא חששת שלא תמצאי עבודה באזור?
"אני תמיד אומרת שאם את חושבת שהגעת למה שהגעת במזל - אז אל תזוזי מהמקום שלך, אבל אם את חושבת שהגעת בזכות היכולות שלך - אז תוכלי לעשות זאת גם בכל מקום בעולם. לא התלבטנו לגבי המעבר, המקום פשוט קנה את לבנו. זה אולי היה הזוי לעשות את המעבר, אבל זה גם היה כל כך נכון. זה היה להתחיל הכול מחדש, וזו הייתה החלטה אינטואיטיבית".
לילך עזבה את עבודתה, את הבית הגדול שבו גרה אז, וכפי שהיא מתארת - "עלינו למעלה עם טנדר ובו הרבה ספרים וציוד של הילדים. הגענו למגורי חיילים שאפילו מטבח לא היה בהם".
אבל גודל הבית לא בדיוק עניין אותה. הייתה לה משימה חשובה יותר. "בני השני, תומר, הוא אוטיסט", היא מספרת. "הוא היה בן שנה כשעברנו לנמרוד, ובאותה תקופה היה גן בשבילו רק במרחק כשעתיים נסיעה משם. זה גרם לי להתחיל להקים את התשתיות לגני תקשורת, גנים משלבים וכיתה לאוטיסטים בכל הצפון. הרשויות פה היו נפלאות, תומר היה בגן בקצרין, ובתוך הגן עשינו לו למידה פרטנית".
חוץ מהעובדה שבנמרוד מתגוררות רק ארבע משפחות, הרי שבמקום אין בעצם כלום, אפילו לא מכולת, ואת השירותים האלה צורכות המשפחות בסביבה הקרובה. "המקום הוגדר בהתחלה כחוות בודדים, ואני מאוד רציתי לגדל את הילדים שלי עם הרבה שעות איכות בבית ולהיות אימא משמעותית. כמו כן, זה עולם ערכי. את בונה יישוב חדש בארץ ישראל, וזה בונוס. את גם פחות מוציאה אנרגיות על דברים מיותרים".
היו לך רגעים של שבירה?
"בכלל לא. אני חושבת שלעשות שינוי דרמטי כזה באמצע החיים, ולהיות מאותגרים כל הזמן גם ממזג האוויר, מהשלג, מהמצב הביטחוני (לילך משמשת כרבש"ץ של נמרוד, א"ש), מהפסקת המים, מהפסקת החשמל - הרי שבעיניי אלה התמודדויות מאוד מעניינות, ואני לא רואה בהן קושי. אלה דברים שרק גדלים מהם ולומדים מהם. רוב האנשים חוסכים כל השנה כסף כדי לנסוע לבילוי עם הילדים בצפון. אני מבלה כאן כל הזמן, ופעם פעמיים בשבוע נוסעת למרכז הארץ לעבוד. כמו כן, ביישוב יש לנו אתר קמפינג וגם את הצימרים האקולוגיים 'בקתות בערפל' שאנחנו משכירים. את הצימרים בנינו כדי להחזיק מבחינה כלכלית את כל המפעלים החינוכיים שהקמנו".
ואיך הילדים מסתדרים מבחינה חברתית?
"ביישוב אין להם חברים, אבל יש להם חברים בבית הספר. אם צריך, מסיעים אותם לחברים או שחברים באים לפה. ידענו שלא תהיה כאן קהילה, מראש היינו מודעים לכך, ואותנו כהורים זה מאוד מאתגר".
"את בונה יישוב חדש בארץ ישראל, וזה בונוס". משפחת אשתר | צילום:
בן פרידמן, מגזין נשים
זה בהחלט צעד אמיץ.
"אני לא רואה זאת כך. בשבילי זו הגשמת חלום. כשעברתי לכאן, הרבה אנשים אמרו לי שהשתגעתי. אבל יש נקודה בחיים שבה את מבינה שקריירה וכסף לא ממלאים אותך".
אם אתן שוקלות לעשות שינוי ולהרחיק עד מאוד ממקום מגוריכן הנוכחי, ללילך יש כמה עצות חשובות. "קודם כול, להתחיל את המסע עם פחד זו בעיה", היא חורצת. "צריך להתחיל מסע בכל הכוח, כי זה מהלך שדורש ממך לשנות את כל אורח חייך. אם את לא מוכנה לרדת ברמת ההכנסה, להיות רחוקה מהמשפחה ולא להיות זמינה להרבה דברים, אז תחשבי שוב על הדברים. אבל אם את מאוד ריאלית ויש לך ציפיות אמיתיות, לכי על זה. היו לי, למשל, ימים שלמים שהייתי עם הילדים לבד על ההר, כשבעלי עוד היה עובד במרכז. אבל אני לא חושבת שכל אחד בנוי לזה, וגם לא כל אחד צריך את זה. בשבילי זה היה חלום. אני מאוד אוהבת להיות על ההר, ואני גם מאוד שמחה שנתנו לילדים שלנו מתנה, שאולי היום הם לא מבינים אותה, אבל בעתיד הם בטוח יבינו".
הדרום החם
כשחגי ושהם קבלן התחתנו, הוריה של שהם הציעו להם לגור לידם במושב נחלים. אבל השניים, שגם הכירו בנחלים, החליטו דווקא לעבור לקיבוץ סעד הממוקם בקרבת רצועת עזה, שדרות ונתיבות. "אני עשיתי בסעד שירות לאומי, חגי היה בצבא בנחל עוז, והיה לנו הכי טבעי והכי מתאים להתחיל את החיים שלנו שם", מספרת שהם. "אני כבר מצאתי עבודה שם, וגם אהבנו את האנשים, את הקהילה בדרום. כמו כן, באזור הזה אין את הלחץ של המרכז. המקום השקט, הירוק והפסטוראלי קנה אותנו גם בשלווה שלו וגם בקהילתיות של הקיבוץ".
שהם (32, עוסקת בתחום החינוך) וחגי (31, מנהל מחלקת איכות ובקרה של "גזר סעד" וגם מדריך לרכיבה טיפולית) הם הורים לארבעה ילדים. לקיבוץ סעד הם הגיעו לפני עשר שנים, אבל להבדיל ממשפחות שמיד עם בואן למקום המגורים החדש ידעו שהגיעו למנוחה ולנחלה, לבני הזוג קבלן לקח לא מעט שנים עד שהחליטו סופית שסעד זה אכן המקום הנכון עבורם. "היו לנו קשיי הסתגלות", מודה שהם. "בהתחלה כשעברנו, אני הייתי לבד וחגי היה בצבא, אז כל הזמן הייתי חוזרת לבית ריק והוא היה בא רק לשבת. הרבה פעמים הייתי נוסעת להורים שלי כדי למלא לי את היום. כמו כן, במשך חמש שנים לא הצלחנו להביא ילדים לעולם ועברנו טיפולי פוריות. גם בתקופה הזאת הנושא של העזיבה עלה מדי פעם. חשבתי להיות קרובה להורים, וגם בהתחלה הטיפולים היו במרכז ורק אחר כך העברנו אותם לדרום".
כשנולדו הילדים הספקות נעלמו?
"גם אחרי שהילדים נולדו היו לנו עוד ספקות לגבי המקום. חשבנו - האם אנחנו רוצים לחנך פה את הילדים? האם אנחנו רוצים אולי מקום יותר דתי? היה גם כמובן השיקול הביטחוני. זה לא היה פשוט לחיות עם לבטים, אבל אחרי שיש לך חוסר ודאות לגבי מתי יגיע ילד, אז כל חוסר ודאות אחר מקבל פרופורציה ובעצם מתגמד. אגב, גם כשחשבנו לעזוב ולעבור למקומות אחרים, לא נסענו לבדוק אותם. משהו בנו עצר אותנו מלעשות זאת".
מה בעצם גרם לכם להחליט סופית שאתם נשארים בסעד?
"הייתה קליטה דמוגרפית של משפחות צעירות שהאוכלוסייה בהן הייתה בסגנון שלנו, עם אורח חיים כמו שלנו. כמו כן, הקיבוץ עבר הפרטה, עבר שינויים מבחינה כלכלית, מבחינת השכר הפוטנציאלי, ולפני כשלוש שנים הבנו שזהו, שזה המקום שלנו. בסופו של דבר, התאהבנו במקום".
בתור הורים לילדים קטנים, אתם לא חוששים מהמצב הביטחוני?
"יש לנו אמונה מאוד גדולה בקדוש ברוך הוא, ואם יהיה מצב שבו נצטרך לקום וללכת כדי לשמור על הבטיחות של הילדים שלנו, אז אנחנו נתפנה. גם ב'צוק איתן' נסענו למרכז להורים. היינו שם שלושה שבועות, וכשנגמרה המלחמה חזרנו הביתה".
"היו לנו קשיי הסתגלות". משפחת קבלן | צילום:
רמי זרנגר, מגזין נשים
כשבני הזוג החליטו שהם נשארים בסעד, בדיוק התחיל בקיבוץ פרויקט של בניית בתים פרטיים שהובילה חברת "קורום הנדסה וניהול". "התלבטנו הרבה לגבי הפרויקט הזה, אבל בסוף החלטנו ללכת עליו, ובנינו בית קרקע מרווח עם חצר. ממש בימים אלה אנחנו נכנסים לביתנו החדש. אנחנו עוד לא מאמינים שזה קורה ומאוד מתרגשים".
שהם מסכמת ואומרת ש"בסופו של דבר, אין מקום שהוא מושלם, וצריך להחליט על מה את מוכנה להתפשר באורח החיים שלך ועל מה לא. בכל מקום יהיו דברים שפחות נהיה מרוצים מהם, דברים שלא נאהב. אנחנו פשוט צריכים להבין ולהחליט מה חשוב לנו יותר, ומה פחות".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן