התמכרויות זה לא משחק ילדים

יום אחד קיבלתי מתנה מחבר. זה היה ג'ויסטיק שמתחבר לטלוויזיה ויש לו חמישה משחקים ישנים וקלאסיים בילט אין. בתור אחד שחולה על פלייסטיישן, לשחק במשחקים כל כך לואו-טקיים הרגיש לי כמו להתעקש לראות "אינטרמצו עם אריק" בערוץ 33 במקום לצפות בקליפ החדש של שירי מיימון. ואני לא מתכוון לזה שהיא נורא מוכשרת, אני מתכוון לזה שהיא נורא כוסית.

כמו כל גבר טיפוסי, החלטתי שאני חייב לנסות את הג'ויסטיק החדש בידיעה גמורה שאני הולך להעיף אותו אחרי רבע שעה. העלתי את המשחקים וגיליתי שרבע שעה הפכה לשעה, שהפכה ל-5 שעות בהם אני מנסה לעבור עוד ועוד שלבים בפקמן - החצי עיגול הצהבהב שאוכל נקודות קטנות באותו מרץ שאסי דיין אוכל ריטאלין. למי שתוהה למה פרשתי בשיא, אחרי 5 שעות, זה לא הייתה כי נמאס לי, פשוט הפן של חברה שלי נשרף וקיצר את כל הבית. מצאתי את עצמי בוכה בחושך על שלב 15 שעמדתי לעבור כשברשותי עוד שתי פסילות ודלקת קשה בגידים באצבעות. עכשיו שאני חושב על זה, לא הרגשתי כזה כאב ידיים כזה מאז תקופת היובש שלי בקיץ 2004.

אחרי שהרמתי את הפקק, חזרתי להתיישב על הכורסא עם הג'ויסטיק ביד. המבט של זוגתי הסגיר את מה שכבר יכולתי להרגיש חמש שעות לפני זה - הגיע הזמן להניח את הג'ויסטיק על השולחן לפני שהיא תניח לי אותו במקום שעברי לידר נוהג לבלות בו לא מעט.

כמה שעות מאוחר יותר, באמצע הלילה, חברה שלי הקיצה אותי משנתי כי לעסתי לה את אטמי האוזניים מתוך שינה וזעקתי שתעזור לי להימלט מהשדים שרודפים אותי. היא חשבה שזה קשור לטראומות ממלחמת לבנון השנייה, שם הייתי אחראי על האפסנאות וכולם קיללו אותי על הציוד שנתתי להם. אני, לעומת זאת, ידעתי שזה טראומות ממשחק הפאק-מן ששיחקתי בו כל היום. קמתי מהמיטה מבוהל וניגשתי למקרר לאכול דובדבנים, ענבים ואננס כדי להרגיש טוב יותר.

משלא יכולתי לחזור לישון, החלטתי להרביץ עוד משחק אחד על הפאק-מן, כזה שיעייף אותי מספיק ויאללה חזרה למיטה. בכל זאת, הייתי צריך להתעורר בשמונה בבוקר ללכת לעבודה והשעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר. אז עשיתי משחק אחד וחזרתי לישון. ב-14:00 בצהריים. כשנרדמתי על הספה.

העניין עם הפק-מן שהוא עובד בשיטת ה"שברת שילמת". התחלת לשחק, תוכל להפסיק כשתיפסל או כשתגמור אותו. אף אחד לא חשב להוסיף את כפתור הפאוז. כמה ימים מאוחר יותר, הסקרנות לגבי איך נגמר המשחק הרגה אותי, החלטתי לנסות להגיע לשלב האחרון ולסיים אותו בניצחון. הייתי כבר בשלב 30 עם טריליון נקודות ואיזה 50 פסילות. הדרך שלי לסיים את המשחק נראתה קרובה כמו הקאמ-בק של אדם. ואז, בתוך ההפנוט הממושך, לצליל הצורם של אכילת הכדורים, הייתה דפיקה בדלת. 

התעלמתי ממנה והמשכתי לשחק, אבל כמו לנסות להתעלם מנאדים שרוצים לצאת לאוויר העולם בארוחת ערב עם הורי זוגתך, גם כאן היה קשה להתעלם מהדפיקות, למרות שממש ניסיתי. מעבר לדלת עמדה זוגתי וצרחה: "מאמי תפתח לי כבר את הדלת, שכחתי את המפתח בבית". אגב, בגלל הצעקות האלה איבדתי שתי פסילות. צרחתי לה שאני בשירותים וזה ייקח לי כמה דקות, כדי להרוויח קצת זמן ואולי להספיק לסיים את המשחק. עברו 10 דקות ועוד 5 שלבים והבנתי שאין סיכוי לסיים את המשחק הזה. הוא רק יוסיף עוד ועוד שלבים. המשכתי לצרוח לחברה שלי שזה כנראה משהו שאכלתי אתמול וזה ייקח לי עוד קצת זמן ואפילו עשיתי כל מיני רעשים של הקאות ועבודות מעיים לא טובות. זה היה די מביך, אבל לא כמו הרצון שלי להמשיך לשחק. עוד חמש דקות עברו והתחלתי כבר לשמוע כיצד הטון שלה משתנה מ"מסכנה שנעולה בחוץ" ל-"כדאי לך מאוד להיות גוסס שם בבית מהחיידק הטורף כי אם אני נכנסת ואתה בריא - אני אדאג שתמות".

שעת השין הגיעה. הייתי חייב להחליט, או שאני ממשיך עם ההתמכרות שלי למשחק המטופש הזה ומאבד את הבחורה ואת האפשרות שלי להתקדם לאן שהוא בחיים שלי, או שאני עושה צעד בוגר ואמיץ, מכבה את המשחק, משחק אותה חולה ומכניס את אהובתי הביתה. בחרתי באפשרות השנייה. מהסוף. המשכתי לשחק. חברה שלי נכנסה הביתה עם מפתח שהביאה מהשכנה. על מה שקרה אחר-כך קצת קשה לי לדבר, בוא נאמר רק שאיבדתי בתולים שלא האמנתי שיש לי. אולי כדאי שאני אוכל דובדבנים, ענבים ואננס כדי להרגיש טוב יותר.