העורק הראשי

יומני היקר, מאז שהייתי קטן, אפילו יותר קטן מהזין של דנה אינטרנשיונל, הייתי שומר חוק. טוב, אולי חוץ מהסוכריות הקופצות אצל משה במכולת, נשבע לך שהן קפצו לי לכיס.

אז כמו שאמרתי, מאז שאני זוכר את עצמי הייתי שומר חוק. עד אתמול יומני היקר - ערקתי. אני, גל גלץ, הבן של סגל גלץ ודפנה גלץ, אני בכבודי ובעצמי, דפקתי עריקות! זה קרה אתמול, כשכלו כל הקיצים.

כבר בקפה של הבוקר חשתי שמזלזלים בי. מצאתי את עצמי שואל הרבה שאלות ותוהה הרבה תהיות - עוד פעם קפה נמס? למה לא גרגרים? למה לא מגורען? למה תוצרת הארץ? והעוגיות - למה לא טריות? למה לא עם קינמון? ואיפה לעזאזל הצ'יפס בשוקולד צ'יפס?

באמת, יומני, אני לא רוצה להישמע פרימדונה ועד היום באמת שספגתי, אבל הגיעו מים עד נפש - המים של הקומקום, עם האבנית המצטברת שמשאירים טעם לוואי בקפה. כמו שהבנת יומני, קיבלתי חשק לקפה אמיתי עם קרואסון צרפתי, כך שבאמת שלא היתה לי ברירה, אלא לערוק. באותו רגע הרגשתי שאני לא נשאר במקום שלא מכבד את החיילים שלו. אני לא יודע מאיפה קבלתי את האומץ להחליט שאם נגזר עלי, בעזרת קומבינות מאבא, לא לעשות כלום בצבא, אז עדיף לעשות את הכלום הזה עם קפה ומאפה משובחים, ואת זה לא ניתן למצוא בצבא.

לקחתי איתי את רפי, החייל הכי מהנהן בבסיס. כל מה שאומרים לו - הוא מהנהן. שמוליק הקצין אומר שלכל יחידה חשוב שיהיה חייל כמו רפי. כשהתקרבנו לש.ג הלב התחיל לדפוק חזק ואמרתי לרפי שייתן לי לעשות את הדיבורים ושהוא רק יהנהן. רפי הנהן. כשהגענו לש.ג. ניסינו להתנהג הכי טבעי שאפשר. כשהיינו מחוץ לבסיס הפסקנו לזחול וקמנו על הרגליים. כשעברנו את החניון החיצוני התחלנו לרוץ במהירות. שמתי לב שרפי מהנהן גם כשהוא רץ. אחרי עשרה מטרים התעייפתי, אז עצרנו. לא האמנו שאנחנו עריקים.
"אתה קולט שאנחנו עריקים?", שאלתי את רפי.
הוא הנהן.

נכנסנו לקניון, ישבנו בבית קפה והתפנקנו על קפה ומאפה. לכל שלוק שלקחתי מהלטה מקיאטו היה טעם של חופש אסור, אפילו הרגשנו ניחוח של "תלמה ולואיז" באוויר. פתאום אני קולט את שמוליק הקצין הנשוי עם ריקי המשק"ית ת"ש בנשיקה לוהטת בשולחן ממול! קפאתי על מקומי. רפי הנהן. בהסכם של מבטים בלבד, הבנתי שאני ורפי יכולים ליהנות מהעריקות עד סוף היום, אבל אני חייב להודות שכבר פחות נהניתי - מה שווה עריקות אם היא בהסכמה?

"בחיים אני לא חוזר לבסיס", אמרתי לרפי בדרך חזרה לבסיס.
רפי הנהן.