חדשות
יוסטון, ווי הב א פרו' 6
חדירה לבסיס – נשמע כמו סוג של מצב חירום, נכון? נכון. נשמע כמו משהו ששווה להקפיץ בשבילו את כל הבסיס, לא? ועוד איך. זה אומר שכל מי שמשחק בפלייסטיישן צריך לעצור באמצע משחק, נכון? אה... לא בטוח
בכל אופן, נכנסתי לחדר מיוזע ונרגש, ישבו שם שיכמן התורן מרמת גן ועוד איזה חייל מהאפסנאות שהתלהב מעצמו (לא סגור על איך קוראים לו, בטח צחי).
"אפשר גם לעלות?", שאלתי.
"זה מה שאמא שלך אמרה לי", ענה לי אחד מהם בחיוך.
"סתם אחי, תן לי רק לי לסיים פה את המבצע ולתת... גול".
שיכמן התחיל לקלל שם ולהגיד שהוא לא יודע מה קרה לו, ואז אמר שהוא חייב ללכת יש לו שמירה מוקדמת. מיהרתי לתפוס את מקומו והתחלתי לשחק באושר גדול ועיניים דומעות. איזה כיף בצבא.
"נראה לי שאנחנו צריכים ללכת" הכרזתי בפני כולם.
"סבבה, תיכף נגמר המשחק", ענה לי צחי וואטאבר.
בחוץ כבר נשמעו יריות וצעקות בערבית, ואני התחלתי להילחץ.
"שמע, אם לא נצא עכשיו, ישלחו אותנו לכלא עד השחרור! יאללה, איך שלא קוראים לך, אני מפסיק את המשחק". צחי חייך ואמר לי:
"אחי, אתה תקרא לי מלאבס ואני אקרע לך את התחת".
המשפט הזה כל כך הביא לי את הסעיף עד שקיבלתי החלטה - מצדי שתיפול פצצת אטום, אני לא זז עד שאני לא מראה לו מאיפה באמת משתין הג'ובניק.
אחרי 10 דקות נשמעה דפיקה על הדלת - הדלת נפתחה והקצין תורן נכנס לחדר עם נשק, אפוד ומבט של מלחמה בעיניים. זה הסוף שלי, חשבתי, מכאן אני עולה ישר לכלא 6. אבל אז הוא פתח את הפה והתחיל לצרוח"
"מה זה? מה קורה פה? אני עולה, יא מניאקים, למה לא קראתם לי?!".
תוך שניות כל החדר היה מפוצץ בקצינים, נגדים, חפ"שים ועוד מיני יצורים שיצאו מאלוהים יודע איזה חורים בבסיס. מיותר להגיד שמשחק כבר לא ראיתי, ישבתי כמו איזה דביל והסתכלתי עליהם משחקים. פתאום נזכרתי:
"רגע, מה עם החדירה לבסיס?!" צעקתי עליהם.
"שום חדירה, תרגיל", ענה לי אחד החיילים.
"אבל שמעתי צעקות! בערבית!..." התעקשתי.
"אה לא, זה היה מוחמד, השליח של אבו חסאן מהחומוסיה".
"אולי באמת נחסוך עליו בטיפ ונעלה אותו אחרי שיפמן?" הציע אחד הנגדים.
כולם, כמובן, מיהרו להסכים (נגדים קמצנים, נו).
סססעמק, חשבתי לעצמי, איזה ביזיון. אפילו שליחים ערבים נהנים יותר ממני.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
