הקיוביסט במצב אפייה

היום הגעתי למשרד ב- 10:15. בכל בוקר שאני מאחר, אני מחפש את שלושת המשתפ"ים, עובדים כאלה שהם לא הנהלה אבל תמיד אתה יודע שהם יזרקו לך איזה רעל בקול רם: לא התעוררת גבר? אנחנו כבר יוצאים לצהריים, או מר כהן חיפש אותך הבוקר, חשבתי שאתה חולה. בני זונות, שונא אותם.

בקיצור הבוקר אף אחד משלושת המשת"פים לא היה שם, זחלתי זחילה אינדיאנית לקיוביק וכיוונתי אלי את פתח האוורור של המזגן. בשנייה שהעברתי שמעתי "תתתססס." רעש כזה שסוגרים את המזגן, ומיד אחריו קול של בחורה: "אני סוגרת קצת קפאתי פה.", הבטתי מחוץ לגבולות הגזרה של הקיוביק וראיתי את שלי מהנהלת חשבונות, בחורה דקיקה שגם אם השמש תתפוצץ על כדוה"א ב-30,000 מעלות צלסיוס יהיה לה "קריר".

מייד התחילו המחאות, צעקות המון נשמעו מקיוביקים שכנים: אבל חם, תלבשי מעיל, תורידי חולצה, זה לא תיקני, אני אפנה למועצה לצרכנות, אותך להנהלה - הקולות נחלשו לאט לאט ואני הבנתי כי "מקווה המים" הזה שנקרא מחאה, עומד להתייבש, אבל מה שבטוח לא הולך להתייבש זה החולצה שלי.

בבית השחי ראיתי את מעגל הטרור, שם חיבה שאני נותן לזיעה שלי, הולך ומתרחב והחלטתי לקחת אחריות, הלכתי בצעדי ענק לכיוון המזגן, הרגשתי כמו הנצחנים שכבשו את הכותל, מן תחושת שליחות שבאה עם הרבה זיעה וסרחון. התקרבתי אל כיבוש המפלצת 1.5 כוח סוס, לחצתי בהפגנתיות על כפתור ה ON ואז – קצר. המפסק קפץ. הלך המזגן.

עכשיו, לא רק שחם אש, יש גם ריח של שרוף באוויר.
נראה לי שמחר אני קונה מאוורר.