2 (צילום: נועה יחיאלי)
איזה שטויות, מה בורגנים | צילום: נועה יחיאלי
בכל יום אני מפעילה את הרומבה לסיבוב בבית ואני המומה מזה שיש לי איירובוט ושיש לי בית שאיירובוט יכול בכלל להסתובב בו בלי להיתקע במיליון שטויות על הרצפה. האובססיביות שלי גרמה לי לתכנן את הבית החדש שלנו ככה שהוא יהיה כל הזמן מסודר: דאגתי לחלל אחסון ייעודי לכל פריט מהיום יום שלנו, באופן כזה ששום דבר לא יהיה על הרצפה ושחפצים לא יערמו על השולחנות. בפעם הראשונה בחיים עשיתי סלקציה לרהיטים שהכנסתי לבית, ובחרתי מעטים ורק את היפים. עברתי על ארגזי ספרים ישנים והעפתי הכל חוץ משלושה ספרי שירים של ביאליק, כי כשאת בוחרת ספרים להניח על המדף את בוחרת את אלה שאת רוצה שאנשים יראו, זה לא שבאמת קראתי משהו של ביאליק מאז שקוּריפינשטשיכא בהרחבת ספרות בתיכון.

מה עושים עם כל הלוקסוס הזה?

אף פעם לא הייתי אישה שחשוב לה במיוחד איך הדברים נראים מבחוץ, אבל כשהכל חדש ויפה זה פתאום נהיה קצת חשוב. הפכתי להיות כזו שמעבירה מגבון על כסאות האוכל (העתיקים והמשופצים) אחרי שהילדים נוגעים בהם עם ידיים דביקות, שמזיזה גליל של נייר טואלט משולחן הקפה כדי לשמור על מראה נקי של החדר ושמיישרת את הסלסלות הקטנות שבנישת הכניסה כדי שיהיו בקו אחיד לפני שהאורחים נכנסים. מעולם לא היה לי בית יפה ומסודר, ופתאום זה כיף לארח ושבאים אנשים; הבעיה היא שהם כולם נכנסים עם התיקים והטלפונים והשקיות שלהם ומקלקלים את מראה החדר המושלם שטרחתי להעמיד, ואני רצה אחריהם ושמה את הטלפונים שלהם בעמדת המטענים ואת התיקים בארון התיקים ומקווה שבכל זאת הם הספיקו לקבל תמונה של הבית רגע לפני שהם זיהמו לי אותו.

בכל יום אחד מאיתנו מפעיל חוץ מהאיירובוט גם מכונת כביסה ומדיח. בחיים לא היה לי מדיח, זה הדבר הכי טוב שקרה לי ובמקביל זה המקום הכי דוחה ומטונף בבית, לא היה לי מושג שמדיח זה כזה אזור של מיץ של זבל. קבעתי עם עוזרת פעם בשבוע, הגנן מגיע בימי ראשון. הזמנו גריל גז לחצר. יש לי בית חדש ומרווח וכיף לי, וזה מאוד-מאוד משונה.

3 (צילום: נועה יחיאלי)
"אם היה לך כסף היית מוצאת בית עם גינה במרכז" | צילום: נועה יחיאלי

"למה זה מרגיש כל כך מוזר?" שאלתי את טל.

"כי בגדול אנחנו אנשים שמתנגדים לתפיסות שמקדשות את החומר, אנחנו לא רוצים לראות את עצמנו כמשועבדים לתרבות הצריכה, ואז יש לנו פתאום את כל הלוקסוס הזה ואנחנו אמורים להסתפק במועט, לא לחיות בראוותנות".

"פחחח, למי אכפת מראוותנות, אני רוצה שיהיה לי נוח", אמרתי, "ובשעה טובה גיליתי שכסף יכול לקנות רווחה ונוחות".

"מי ישמע מה יש לנו כבר, פעם ראשונה בגיל ארבעים יש לי איירובוט", טל הוסיף, "אנשים סביבנו חיים בנוחות כזו כבר הרבה זמן, רק אנחנו התכלבנו עד עכשיו עם דירת הסטודנטים הזו באמריקה".

"לגמרי", הסכמתי, "וגם על מה בכלל אנחנו מתנצלים, זה לא שאנחנו חיים בבית פרטי עם עוזרת בהוד השרון, אנחנו גרים 15 פאקינג דקות מנהריה".

"מתי לאחרונה זה לקח לך 15 דקות? בשתיים בלילה אולי, כשאין פקקים", הוא אמר.

 

4 (צילום: נועה יחיאלי)
איך חייתי בלעדיו? | צילום: נועה יחיאלי

"יואו נונו, יש לך בית של גדולים", מתרגשת החברה הרמת-גנית שלי שבאה לביקור.

"כן", אני אומרת. "אני לא רגילה לזה, אף פעם לא חייתי ככה. את יודעת שיש לנו גנן? זה עולה הרבה כסף להחזיק בית כזה".

"תהיי בטוחה שההוצאות שלנו הרבה יותר גבוהות משלכם, ולנו אין גנן", היא אומרת. "על דירת 125 מ"ר אנחנו משלמים 700 שקלים ארנונה".

"גם אנחנו משלמים 700 שקל ארנונה!" אני מתלהבת. "700 לחודשיים, כן?"

"לחודש", היא עונה ביובש. "על הגנים של הילדים אנחנו משלמים 4,650 שקלים בחודש, כמה אתם?"

"החינוך פה חצי פרטי והילדים שלי ושלך באותו גיל, ובכל זאת המחיר לא מגיע ל-3,000 שקל בחודש", אני מודה.

"וגם שאר השוטף שלנו יותר יקר", היא ממשיכה.

"מה, שופרסל ברמת גן עולה יותר משופרסל בנהריה?" אני תוהה בתמימות.

"לא, אבל לך יש אופציות יותר זולות משופרסל, כמו ירכא או פייסל שאין לנו במרכז", היא אומרת. "על ג'ל לציפורניים אני משלמת 110 שקל, כמה את?"

"50", אני אומרת במבוכה. "אבל נו, את בטוח יכולה למצוא בפחות".

"אולי אני יכולה למצוא במאה", היא מפטירה.

"טוב תראי, בדיוק בגלל זה בחרתי לחיות בפריפריה, כדי שאוכל להרשות לעצמי לגור בבית עם גינה", אני אומרת. "אני מוכנה לשלם את המחיר של לחיות רחוק ממרכזי התעסוקה, אבל לא מוכנה להתפשר על לגדל ילדים בעולם מבטון עם גינות פלסטיק מסריחות".

"נו בסדר", היא עונה לי, "אבל אם היה לך יותר כסף היית מוצאת בית עם גינה במרכז. כל אחד בוחר איזה מחיר הוא משלם, אי אפשר לנצח את המשוואה הזו. המעמד הבינוני אוכל אותה, לא משנה איפה בארץ". 

"את לא פריפריה, אל תתבלבלי"

"וואו, רומבה, התברגנתם", אומר אחד החברים של טל שנכנס אלינו הביתה.

"יש לנו גם דייסון", אני מספרת באושר גדול.

"מה זה החומריות הזו?" הוא שואל, "לא ראיתי אתכם ככה".

"סליחה", אני מגיבה מיד, "לקנות מוצרים איכותיים זה לא חומרי, זה יכול להיות גם חכם וחסכוני".

"זה פשוט מוזר לי לראות אתכם בבית הזה", הוא אומר ומתרווח בפינת הישיבה המושקעת בגינה, "הייתי מצפה שתחיו לנצח בדירה קטנה מבולגנת ורקובה. במקום זה נהייתם בורגנים, גרים בצמוד-קרקע בשכונה חדשה ויש לכם אפילו כיסוי ייעודי למערכת הישיבה בחוץ".

"אחרת זה יאכל שמש וגשם ויתקלקל תוך שנה", טל מסביר.

5 (צילום: נועה יחיאלי)
רואה את ההר שם? לבנון | צילום: נועה יחיאלי

"איזה שטויות, מה בורגנים", אני אומרת, "תסתכל על ההר הזה, אתה מבין איפה אתה נמצא? זה לבנון פה. אנחנו חיים בחור תחת, נוסעים שעות לעבודה בכל יום וכשיהיה לנו או לאחד מההורים שלנו סרטן אז הלך עלינו כי יש רק מכשיר MRI אחד ממטולה ועד חיפה או משהו כזה. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות ככה רק בגלל שבחרנו לחיות פה".

החבר הסתכל עליי בבוז. "את לא גרה בפריפריה, אל תתבלבלי", הוא אמר. "את חיה בשלוחה של רמת גן בצפון, הפריפריה היא מסביבך. פריפריה זה אנשים שמרוויחים שכר מינימום, ששולחים את הילדים שלהם למסגרות חינוכיות של ש"ס כי החינוך הציבורי עלוב, שאם יהיה להם סרטן לא יהיה להם ביטוח רפואי פרטי כמו שלך שיטיס אותך לכל מקום בעולם למנתח הכי מפורסם. פריפריה זה אנשים שאין להם את השליטה בחיים שלך יש, שאין להם את הסיכוי".

אחר כך, כשנשארנו לבד, אמרתי לטל שאני כבר לא יודעת אם אני צריכה להרגיש רע על זה שאני חיה טוב. כשהייתי ילדה הקיבוץ היה במצב כלכלי קשה מאוד ובתור נערים חיינו ממש בתודעת עוני, אבל בעצם תמיד היינו ילדי שמנת שלא חסר להם כלום. הקיבוץ הופרט כשהייתי בצבא, ואז היו משפחות ששיפצו ובנו בתים גדולים, ומשפחות אחרות שנשארו בבתי הקיבוץ הישנים והמתפוררים, והתרגלנו לחיות עם הפערים האלה בתוכנו, כמו בכל מקום אחר בארץ. למזלנו, ההורים של שנינו יכלו לעזור לנו בהלוואות לבניית הבית שלנו, שלמרות שהוא בין הבתים הכי קטנים וצנועים בשכונה החדשה, הוא עדיין פריבילגיה. "אנחנו ברי מזל והעולם לא הוגן", אמרתי לו, "איך אפשר לשמוח ככה במה שיש לך".

 

"את לא צריכה להתבייש בשאיפה לחיות בנוחות, להיפך, הלוואי שכולם יחיו כמונו בכל מקום בארץ", טל ענה, "אבל המטרה היא לשנות את המצב הזה של הפערים, ולכן אני מוכן לוותר על הפריבילגיות שלי בכל רגע נתון. העובדה שאנחנו ממוקמים בחלק השבע של המדינה היא בעייתית רק אם היא גורמת לנו להפסיק לרצות לשנות, שזה הרי מה שקורה לרוב השמאל הישראלי. כשהרובוט עובד הוא מפנה אותי ומאפשר לי לצאת מהבית ולפעול לשינוי, ולא לשבת עם הרגליים למעלה".

"גם אני לא יושבת עם הרגליים למעלה", אמרתי וקרבתי אל הספה שרפרף וינטג' משופץ כדי להרים את הרגליים, "מאוד אכפת לי ממה שקורה במדינה. ותקשיב משהו, כשאתה יוצא לשנות, תקנה בדרך את האיירובוט הזה שלא רק שואב אלא גם מנגב את הרצפה. גם אני מוכנה לוותר על הפריביליגיות שלי, באמת שאני מוכנה, אבל כל עוד הן פה אני אשמח מאוד שהבית יהיה מבריק בלחיצת כפתור".