נסעתי לבקר את אחות שלי שגרה בשכונת הדר בחיפה. החלטתי להשאיר את האוטו בחניה של הקניון בנהריה ולנסוע במונית שירות – הן יעילות ומהירות ומגיעות עד הבית שלה, חוסכות ממני להסתבך עם ניווט וחניה וגם נורא התחשק לי לנמנם עשרים דקות בנסיעה.
יצאתי מהקניון הממוזג אל הרחוב וחציתי את הכביש אל התחנה. אני אוהבת לנסוע בתחבורה ציבורית ואני גם די אוהבת להסתובב ברחובות מלוכלכים בין אנשים קשי יום, רחובות עם חנויות של זקנים שאתה נוגע במוצר והיד שלך קצת משחירה מאבק. העולם המפויח הזה חסר לי במדיסון הפלסטיקית, שהמקום הכי עממי בה היה חנות של "דולר טרי", שהיא אמנם זולה אבל נקייה ומסודרת. גם האנשים קשי היום של ויסקונסין היו שונים מאוד מאלה של ישראל, ואם הם לא היו הומלסים או שחורים או היספאניים בכלל לא יכולת לדעת שהם קשי יום.
הנהג של המונית שהתמלאה אמר שיש הפגנה של נכים שחוסמת את צומת לב המפרץ, אז הוא לא לוקח להדר. חוץ ממני היה עוד נוסע אחד להדר, איש מבוגר וקמוט פנים בכובע מצחייה מוכתם וחולצה של טמבור. "נלך לרכבת ואז מטרונית", הוא מלמל במבטא לא ברור שלא אפשר לי למקם אותו סוציולוגית. ניסיתי להגיד לו שיש לי פה אוטו בחניון מעבר לכביש, שאני אקח אותו עד הדר, אבל או שהוא לא הבין אותי או שהוא לא חשב שזה רעיון טוב, כי הוא רק מלמל "את איתי" ופנה לכיוון הרכבת. הלכתי איתו.
אפילו בנהריה אין כאלה
נמנמתי ברכבת בדיוק את עשרים הדקות להן הייתי זקוקה, וירדתי כשהחבר החדש שלי סימן לי לרדת. צעדנו במרחק סביר האחד מהשנייה עד לתחנה המרכזית והוא הסביר לי על איזה קו לעלות, איפה לחכות ואיך לקנות כרטיס. רציתי להגיד לו שאני ספצית בתחבורה ציבורית, אני לא איזו יאפית מנותקת כמו רוב החברים שלי שבחיים לא נוגעים בעולם המלוכלך, זה פשוט שלא הייתי בארץ שנתיים והכל השתנה פה.
"את גרה בהדר?" הוא שאל אותי.
"אחות שלי", אמרתי.
"היא נשואה?" הוא שאל.
"מתחתנת", אמרתי בחיוך.
"בשעה טובה", אמר לי. אוקיי, אז הוא כנראה יהודי. "יש לה בית? חדש?"
"היא שוכרת דירה", השבתי. "אבל בדיוק עוברת בקרוב". הוא הנהן, ואני חשבתי שמזל שלא שאל לאן היא עוברת, איך הייתי מסבירה לו שהיא חזק בסצנה הסוציאליסטית, שהיא חיה בקהילה עירונית ומתחתנת עם חבר מקהילה אחרת ולכן עכשיו, אחרי שהם חיו שנה בבניין המשופץ והמגניב ששוכרת הקבוצה שלה בהדר, הם עוברים לחיות שנה בקיבוץ הצעיר והמהפכני שבו חיה הקבוצה שלו, בחור נידח מעבר להרי החושך שליד כרמיאל, ובסוף השנה הם יצטרכו לבחור בין שלה לשלו.
"אני יורד כאן אבל את תרדי ברחוב החלוץ", אמר החבר החדש שלי וקם.
"תודה!" נפנפתי לו, "שנה טובה!"
כמה תחנות אחריו ירדתי גם מהאוטובוס והתחלתי לצעוד ברגל בכיוון הרצוי. לא היה לי אכפת שיש לי כמה דקות של הליכה מיוזעת, אני חולה על הדר. זו שכונה אדירה ומרתקת, היא הזויה ומקסימה וגם שוברת את הלב. במאה הקודמת היא היוותה את מרכז העיר חיפה, יש בה אדריכלות באוהאוס מרשימה ואפשר למצוא בה הכל ובזול, אני אפילו זוכרת שבתור נערה היינו "עולים להדר" לשופינג. אבל עם השנים השכונה ננטשה והוזנחה ועכשיו חיים שם בעיקר ערבים, חרדים והמון-המון רוסים.
כמו שקורה בהרבה שכונות חלשות, דווקא בגלל העולב התפתחה בהדר לאט-לאט סצנה חברתית צעירה ואלטרנטיבית. העירייה, שמתאמצת מאוד להשיב לשכונה את זוהרה, שיפצה רחובות וכבישים ועודדה צעירים להגיע, ובשכונה חיים ופועלים כפר סטודנטים וכמה קומונות וגרעינים וקהילות עירוניות, כמו זו של אחות שלי. ההתרחשות הסוציאל-דמוקרטית וגם היהודית-ערבית הכי מעניינת היום בישראל מתקיימת בהדר בחיפה, או ככה לפחות זה נראה לי. אבל גם החתרנות המגניבה הזו בטלה בששים בתוך ים הנזקקים שברחובות, ובסופו של דבר זו שכונת עוני עצובה.
צעדתי ליד חנויות עם שמות כמו "מקור העט" או "להיט בראש" או "עוד להיט", אפילו בנהריה החנויות האלה כבר נכחדו. נכנסתי לחנות האהובה על אחות שלי, איטליז בשרים משולב עם מרתף מקס-סטוקי של הכל לבית. קניתי בשוק גויאבות והתפתיתי גם למיץ תפוזים סחוט במזנון על פינת הרחוב, היו שם בדיוק הדברים הקבועים שיהיו בכל מזנון כזה בכל עיר בארץ: שניצל, חביתת ירק, לביבת ירק ושלט שמציע "ארוחת בוקר טעימה: שתי ביצים לבחירתכם, סלט ירקות, לבנה וטחינה".
"אני לא מבינה איך אתם עוזבים את המקום הזה", אמרתי לאחות שלי יוני ולחבר שלה, יוני, כשנכנסתי דביקה וקצרת נשימה מהטיפוס במדרגות לדירה שלהם, מניחה את השקית עם הגויאבות על הרצפה ופותחת את המקרר להוציא מים קרים.
"גם אנחנו לא מבינים", יוני אמרה, "הדר מקסימה. אבל היא גם שוברת את הלב".
אוטובוס של עניים
"יאללה, יצאנו?" יוני הבן זרז אותנו. העירייה ארגנה ברחוב המקביל הופעה של שלמה יידוב ושם טוב לוי, ולאנשים מהחוגים שלנו זה נראה כמו דבר מאוד טבעי להיות בני שלושים וללכת להופעה של שלמה יידוב ושם טוב לוי.
התיישבנו על מחצלות מול הבמה. "זה די מדהים שיש פה הופעה", יוני הסתכלה מסביב ואמרה, "ביום-יום זו פינת רחוב מגעילה עם הומלסים".
"מה, אז איפה את חושבת שהם עכשיו?" שאלתי אותה וסובבתי את הראש לבחון את האנשים, לא היה נראה שיש הומלסים בקהל.
"תראי", היא אמרה, "יש פה רוסים ואתיופים שבחיים שלהם לא שמעו שיר של שם טוב לוי לפני, זה יפה".
"לא נעזור לאסוף את הכיסאות?" שאלתי כשהמופע הסתיים והקהל התחיל להתפזר. בקיבוץ בסיום של אירוע תרבות תמיד צריך לעזור לאסוף את הכיסאות, ואלה שעוזרים מעקמים את האף על אלה שלא עוזרים. שני צעירים עם מבטא רוסי כבד התחילו לאסוף לידינו את הכיסאות במרץ, וזה לא נראה כאילו הם עושים את זה מתוך תחושת מחויבות לקהילה, בטח עבדו בשביל העירייה. צעיר שלישי, כנראה האחראי, חילק להם פקודות בעברית, גם היא במבטא רוסי כבד.
למחרת בבוקר הלכתי לאוטובוס ועברתי שוב ליד "מקור העט", שמונה בבוקר והלחות כבר הייתה באחוזון העליון. בפינת הרחוב שליד התחנה הצטופפו הרבה אנשים סביב המחלק של "ישראל היום", שניסה לפתוח במהירות את החבילות הקשורות של העיתונים. בכל מקום היו המון רוסים, ובכל הרחובות היו מלא מעדניות וסופרים של רוסים, וחשבתי איך זה מסתדר להם לחיות במזרח התיכון החם והפח הזה, ברחובות הדביקים והמלוכלכים האלה, ונזכרתי שבעצם הייתי במזרח אירופה ואני יודעת מה זה, זה גם פח, אבל סוג אחר של פח, פח סובייטי עם שיכוני רכבת ונשים עם מטפחות וחנויות עם אבק וכפרים עם בתי עץ מתפוררים ותפוחים רקובים. אולי בעצם לא כל כך שונה מפה, רק שלא כל כך חם.
חישבתי שאם אעלה תיכף על אוטובוס אני יכולה להיות בנהריה תוך פחות משעה, אבל ברור שבתחבורה ציבורית משהו תמיד משתבש, ואני עליתי על האוטובוס ההפוך, שהתחיל לעלות בפיתולים של הכרמל. לפני ששמתי לב לטעות, הבחנתי איך אוכלוסיית הנוסעים משתנה ככל שעולים בהר: בהתחלה תלמידי בית ספר ערבים, אחר כך חרדים, לאט לאט יותר יהודים חילוניים, יותר ויותר מעמד ביניים. התנצלתי בפני הנהג, והוא הוריד אותי בתחנה שמולה אוכל למצוא אוטובוס בכיוון הנכון.
"תודה רבה! שנה טובה!" אמרתי לו כשירדתי.
כשישבתי באוטובוס שירד בחזרה לכיוון המפרץ דמיינתי איך תוך כמה שנים הפער בין עניים לעשירים יהיה כל כך גדול, רק עניים ייסעו באוטובוסים, אפילו יותר מהיום, ולא יהיו אנשים שהם באמצע, כמוני. תהיה עיר תחתית מטונפת ומגעילה כמו בסרטים אפוקליפטיים אמריקאים, ויהיה עולם נקי וטכנולוגי של העשירים שלא יהיה נגיש לאף אחד מבחוץ.
ברדיו היו בקטע מוזר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה באמצע היום, ופתאום התחלתי לבכות, ממש לבכות באמצע האוטובוס, ולא ידעתי ממש למה. כשירדתי ממונית השירות בנהריה לא אמרתי שנה טובה לנהג, כי אולי הוא בכלל לא יהודי ולא רציתי לפגוע. חציתי את הכביש, נכנסתי לקניון, ליקום המקביל הסטרילי והקריר שלא מזיעים בו ולא דביקים, ירדתי במעלית לחניון, נכנסתי לאוטו, הפעלתי מזגן ונסעתי הביתה להתקלח.