לא, זאת לא. אתם אולי שכחתם כמה כואב להיות ילד, כמה מבלבל להיות מתבגר, כמה מסובך להיות צעיר; נדמה לכם שבגילנו רק דילגתם בשדות אחרי פרפרים; אבל אז כפיתם את הנוסטלגיה הזאת עלינו – "תיהנו כבר! זו התקופה הכי יפה שלכם! למה אתם לא נהנים?! תרוצו כבר אחרי הפרפרים המזויינים". איזו אחריות כבדה זו, להיות מאושר, כשכל רגע מזרזים אותך שחלון האושר אוטוטו נסגר! רק כשגדלנו, גילינו שכל אחד מוצא את עצמו בקצב שלו, אם בכלל, ושהמפתח לאושר לא מתחבא דווקא בערימת החרא של גיל 8-16.

לאן הוא בורח, אבא? המקרר לא פאקינג מייצר קור לעצמו? אז נכון, אם תשאירו את המקרר פתוח לאורך זמן, האוויר החם מבחוץ ייאלץ את המנוע לעבוד קשה יותר. אבל חצי דקה-דקה של מקרר פתוח זה ממש בסדר, ואין סיבה לטראומה הזאת של דור שלם שמתנהל מול מקרר כמו מול פצצת זמן שעומדת להתפוצץ כל רגע.

משפט שהורים אומרים לילד כשהם לא מצליחים לקבל את נטייתו המינית.

ילדים של אחרים גדלים מהר. הילדים שלך יוציאו לך את הנשמה ובסוף יגיעו לגיל חמש ותגיד "וואו, זה עבר כל כך מהר" למרות שעמוק בפנים תדע שהחמש שנים האלה הרגישו כמו עשר.

חבילת ההרחבות: תדברו ביניכם באנגלית, אל תקרא ספר בעברית ברכבת. העצה לא להסגיר את ישראליותך בחו"ל נובעת מהתפיסה היהודית לפיה אנחנו מרכז העולם, והעולם מלא באנטישמים ובטרוריסטים, שברגע שישמעו מנין באת ישלפו אלה מכיסם או יציתו באופן ספונטני אינתיפאדת סכינים. ובכן: לא. לרוב יש דבר אחד שמעניין אנשים זרים בעיר גדולה והוא עצמם; הדבר היחיד שהם חושבים עליכם הוא "אי אפשר להיות פה באוגוסט יותר, התיירים הרסו את העיר". נסו פעם להדהים איראני גולה או תייר לבנוני במוצאכם האקזוטי וראו מבט משועמם מהו.

נפתח בסיפור: ב-1870 מדען בשם אריך פון וולף מדד את ערכי הברזל בתרד. הוא רק שכח לשים נקודה עשרונית, ובמקום 3.5 מיליגרם ברזל במאה גרם תרד הוא רשם 35 מיליגרם. בתרד אין יותר ברזל מאשר בסתם חסה, וגם המעט שיש לא יתרום לכם יותר מדי כי יש בתרד כל מיני חומצות מעכבות ספיגה. עכשיו שמישהו יגלה את זה גם על קייל, אנחנו תיכף מקיאים פה שייק ירוק.

כי אתם אולי שונאים מתמטיקה עכשיו, אבל כשתהיו מבוגרים תקומו יום אחד בבוקר ותגידו הי, בא לי להיות מתמטיקאי! איזה מזל שהכריחו אותי לעשות חמש יחידות בתיכון, עכשיו הדלת הזאת פתוחה בפניי! חודשים של סבל ובכי ומורים פרטיים סוף סוף השתלמו!

אז לא. סביר להניח שאם אתם שונאים מתמטיקה בתיכון, לא תפתחו סביבו קריירה. וגם אם כן, יהיו דרכים להשלים את החומר. אין שום צורך להוסיף עוד לחץ לעומס הלימודים והבגרויות של המתבגר רק בגלל הסיכוי הקלוש שמתישהו איפשהו תהיה איזו דלת פתוחה, ומהעבר השני כס מלוכה מזהב עם שורה של משרתים שישתחוו ויגישו לך את כתר הנשיאות העולמי ויגידו "סוף סוף, מישהו שיודע לגזור פונקציה".

כל ילד עומד בשלב מסוים בפני הגילוי הטראומתי שהשניצל שלו עשוי מתרנגולת, שתרנגולת היא בעל חיים ושכולנו רוצחים. התגובה האוטומטית של הורים רבים היא "מה פתאום, זה לא", בניסיון לדחות את ההתמודדות עם פאזת הצמחונות שכל ילד עובר ושגורמת לכולנו להיות מבוגרים שמכורים בסתר לטבעול תירס.

לא, את לא אמורה לצאת עם כל טרול ששולח לך דיק פיק במסנג'ר, אבל גם לפסול מישהו על סמך גבה סוררת לא ייקח אותך רחוק. לא להיות בררנית לא אומר להתחתן עם הלוזר הראשון שמגיע, אלא סתם להבין שמראה וכסף זה חשוב, אבל לא הכל בחיים. וגם מי ישמע איזה מציאה את.

איכשהו רוב העצות שקיבלנו מאימא נועדו למנוע את האונס שלנו, קצת האשמת הקורבן, אבל היא חשבה על טובתנו. העצה של לא לשבת ליד נהג המונית דווקא די מועילה, אבל בעיקר כדי למנוע ממנו לזיין לנו את השכל. תתחפרי מאחורה בצללים עם הראש באייפון, והנהג יסתום סוף סוף.

מה לא יקרה אם נצא מהבית עם שיער רטוב: נצטנן, נחלה, נתעלף, נחטוף סרטן שיער. היו ילדות שהסתובבו בשכונה עם מגבת על הראש כדי שחס וחלילה לא תכה בהן סופת קרח והן ימותו על המקום. מאז הזדמן לנו פה ושם לצאת עם שיער רטוב לרחוב, וחוץ מזה שנהרס לנו הסירוק לא נרשמה טרגדיה כלשהי, אז אפשר להירגע: צינון לא נגרם משיער רטוב אלא מווירוסים. הלו, אתם שומעים? בטח שלא, כי גם שמתם צמר גפן באוזניים שלא תהיה דלקת.

כלומר, שקר כמו כל עצות ההורות הסובייטית שכוללות את המילים "לא נורא, שיבכה קצת". ההורות היא אחד הדברים שהשתנו בקיצוניות הגדולה ביותר מאז שנולדנו. היום זה הורות הליקופטר והנקה ולינה משותפת ולהשכיב רק על הגב, באייטיז כולנו גדלנו על תחליפי חלב, שינה על הבטן ונהגו לעשן עלינו תוך כדי החתלה. בינינו, הכל שטויות (כאילו, אל תעשנו על הילד). לא באמת ברור מה הנזקים שבלקחת על הידיים או לתת לו לקטר בלול, אבל היום כבר די ברור שאת שניהם הילד ישרוד.

משפט שכיח אצל אמהות ובראיונות עם דוגמניות. מצד אחד יש בו אמת, לאנשים צעירים יש יותר כח ועצבים, לעשות ילד בגיל 33 כשכבר התרגלת לרמת חיים גבוהה ולילות מול נטפליקס ושינה רצופה הופך את הכל למדכא יותר. ומצד שני, השנה היא 2016. עם כל הכבוד לילדים, יש לנו שאיפות. שנות העשרים הן זמן מצוין להשקיע בקריירה, להתפתח, להגיע לדרגת שכר סבירה, להיסגר על עצמך עד כמה שאפשר ואז להחליט מתי ואם בכלל בא לך להתרבות.

אמא צעירה (צילום: Shutterstock)
אמהות צעירה? שקר. יחסית | צילום: Shutterstock

מה לעשות: הייאוש מצחין, והרבה יותר אטרקטיבי להיות הארד טו גט. מצד שני, יש מצב שאת לא הנסיכה היפיפייה שאימא שלך משוכנעת שאת, ושאין מחוץ לדלת שלך תור של 200 איש אדומים מהתרגשות שרק מחכים שתפילי לעברם ממחטה. שלבי בחוכמה את העצה האימהית עם המציאות האכזרית, ולמדי לשחק עם כיווני המרדף, פעם תורך ופעם תורו לאהוב. את לא רוצה להיות הנואשת של השכונה, מצד שני, את לא רוצה לגסוס על החתול שלך בגיל 90 ולחרחר לעצמך בסיפוק "אימא צדקה, כנראה הייתי טובה מדי בשבילם".

הישירו מבט אל הנערים שהייתם וראו את האמת: לב שבור בגיל ההתבגרות לא כואב פחות מלב שבור כשאתה מבוגר. האם החלטתם שהאדם הזה הוא הנשמה התאומה שלכם על סמך העובדה המקרית המדהימה והקוסמית ששניכם גם באותה הקבצה באנגלית וגם אוהבים את הסמיתס? כן. האם היה לזה עתיד? לא. האם כל זה ייראה לכם מגוחך עוד עשור? אולי, אבל זה יקרה עוד עשור. עכשיו אתם זכאים לאבל שלם ומוחלט.

אם משפחה ענייה עם שלושה ילדים מביאה עוד ילד, היא תהיה ענייה יותר. זאת אחת הסיבות לכך שערים עם אוכלוסיות חרדיות הן עניות יותר. זה לא אומר שצריך להביא או לא להביא ילדים לעולם בגלל שיקולים כלכליים, אבל כן צריך להבין שהם שם, ושהם מגיעים עם אחריות.

אם במלים "תתחרט" הכוונה היא לניכור, בושה, ותחושה שאדם זר שאין לך קשר עמו יותר קבע עבורך איך תיראה לנצח – אז כן. האם זה נורא? לא.

האם כשהייתי ילד טילון נראה כמו ארוחת הצהריים המושלמת? כן. האם שלוש קאפקייק משרדיות וסקיטלס שמישהו הביא מחו"ל יקלקלו לי את התאבון? הלוואי. אין אף אדם בחצי הכדור המערבי היום שבאמת מוטרד מהתרחיש לפיו יהיה לו מעט מדי תאבון.

ילדה אוכלת ממתק (צילום: Shutterstock)
אין דבר כזה מעט מדי תאבון | צילום: Shutterstock

ללמוד מקצוע זה כבר לא מספיק. תלוי באיזה מקצוע מדובר, מה הביקוש שלו, כמות ההכשרה הנדרשת ועוד כל מיני גורמים שאנחנו לא מבינים בהם כי למדנו מדעי הרוח. ללמוד מקצוע כבר לא מבטיח שתצליח להתפרנס ממנו או שתרוויח יותר כסף מאשר מישהו שלמד BA כללי וסתם התגלגל. אגב, גם ללמוד מקצוע שאתה לא אוהב סתם בגלל שהוא מקצוע ואז לעבוד בו כל החיים ולמות מבפנים זה לא הכי מומלץ.

אז תראו. זה אולי נראה ככה, אבל סמים קלים זו לא דרך מומלצת להעביר בה את חייכם הבוגרים. זה כן ממכר, וזה גם הורג מוטיבציה ומעורר לפעמים דכאונות ופחדים. אבל מה שלא יקרה זה שתגידו "הג'וינט הזה משעמם אותי, אני ארד לתחנה הישנה לרכוש לי הרואין". זה לא.

כל מי שדרך אי פעם בבית ספר יסודי יודע שכשמציקים לך צריך להחזיר ולהחזיר חזק. להתעלם זה בסדר, אבל זה לא עוזר, למרבה הצער, רואים את העלבון על הפרצוף שלך וזה משביע את הסדיזם של המציקים.

טוב זאת נשמעת כבר כמו עצה של סבתא רבא שנייה לפני שחטפה מכות מבעלה על כך שהעזה להצביע בבחירות, אבל האמת שזאת עצה שההיגיון שבבסיסה שוויוני לגמרי. דינמיקה משפחתית, במיוחד כזאת שמצטרף אליה תינוק, כוללת לפעמים כל כך הרבה לחץ, ביקורת, הטפה והסברים, עד שהגברים נוטים לזוז הצידה, לתת לנו להתמודד לבד ולעמוד בפינה בזמן שאנחנו מתלוננות על כך שהם לא עושים את כל הדברים שהיינו מעירות להם עליהם. כאילו, כשגבר עושה משהו בבית, עדיף להניח לו לעשות את זה באופן מסורבל ואיטי וגרוע ואידיוטי, מאשר שלא יעשה את זה בכלל.

הזמנים השתנו, לאף אחד כבר לא אכפת כמה זמן עבדת ונאמנות למקום עבודה היא מיותרת, לכו עם מי שמשלם יותר. זה נכון שעדיף להישאר חצי שנה, פשוט בגלל שבחצי שנה הראשונה כולם סובלים בכל מקום חדש ואחר כך הכל משתפר, אבל אם זה לא קורה אז קחו את הרגליים ועופו.

הסרטים לימדו אותנו להיות אימפולסיבים, לרוץ אחרי אהבת חיינו בשדה התעופה ולהפוך שולחן על הבוס כשנמאס לנו ממנו. במציאות זה די קשה למצוא עבודה ביום שאחרי, ואף אחד לא ייתן לכם לרוץ לעבר המטוס בלי בורדינג-פס, אז טוב שההורים שלנו לימדו אותנו להתאפק. עם כל הכבוד לזה שאתה מהממים, "אני כבר אמצא משהו" זו לא תכנית מוצלחת והעולם כנראה לא מחכה לכם בחוץ בנשימה עצורה.

עצה נכונה מאוד לשעתה, כלומר, בשנות ה-70, כשהיו מייצרים מיקרוגלים שמחזיקים מעמד לנצח, רמקולים שעוברים מסב לנכד, שולחנות אוכל לכל החיים ושמלות שתוכלי להוריש לבנות שלך. מאז תרבות הצריכה התפתחה ורוב היצרנים הבינו שמוצרים שמתקלקלים מדי פעם מפנים מקום למוצרים חדשים – ולעוד כסף. בקיצור: תעשו סקר שוק ממש טוב לפני שאתם קונים ביוקר.

אין דבר יותר מכוער מישראלי עומד מול דוכן נקניקיות באונטר דר לינדן ומחטט במפשעה שלו.

להשאיר שמונה נורות דולקות 24 שעות ביממה יעלה לכם יותר מ-450 שקל בחודש. זה מלא כסף.

אף אחד לא צריך ללמוד נהיגה על הילוכים. בטח שלא ב-2016, גם לא לפני 16 שנים. זה סתם הופך את הלימודים ליותר קשים, ארוכים ויקרים. בהנחה ואתם לא עומדים לרכוש איזה רכב ספורט ייחודי, אתם צריכים רישיון לרכב עם הילוכים בערך כמו שאתם צריכים רישיון לסוס וכרכרה.

משפחה זה די חשוב, ניתן לכם את זה. אם יש משהו שאנחנו לומדים כשאנחנו גדלים, זה שיש עוד אנשים בעולם שאנחנו עשויים לסמוך עליהם יותר מאשר הבנאדם הזה שבמקרה חולק איתנו את אותם גנים. שאבא רוחני עשוי להיות חשוב לנו יותר מאבא ביולוגי, שחבר יכול להיות קרוב יותר מאח, שקריירה יכולה להיות חשובה יותר מחתונה של בת-דודה שאנחנו לא סובלים.

שום דבר לא יוציא לך את העין אלא אם כן אתה דיוויד בואי, ואם אנחנו כבר פה – אם תפזול זה לא יתקע, אם תתנדנד על הכיסא לא תשבור את המפרקת, ויש לך שלוש אנטנות סלולריות מעל הבית כך שלשים את האייפון בכיס זה לא מה שיהרוג לך את הרחם.

 

כי בסוף, כשהאינסטלטור הזה יסיים לתקן לכם את הנזילה וידרוש 850 ₪ בשחור, אתם תרצו למות או להתקשר לחיים הכט ותדעו, עמוק בפנים, ששוב דפקו אתכם.

כולם חארות בעולם הזה.

ברור שלזרוק כסף על שכירות כל חודש לכל החיים זה לא אידיאלי, אבל גם משכנתא של 7000 לחודש למשך 30 שנה זה בעייתי ומסוכן. דירות, יעידו פריבילגים, הן דבר שעדיף לקבל. עדיף בירושה. עדיף בתל אביב.

גרסה נוספת: "הם לא יודעים מה הם מפסידים". ההורים שלך נורא רוצים לשים פלסטר מיידי על האכזבות שלך, ולהגיד לך שאם אתה לא מקבל כל מה שאתה רוצה זה כי מי שמחליט לא מבין מהחיים שלו. זה כמובן לא נכון.

אפשר לרזות עם לחם, אפילו עדיף. אין אדם שהתנזר מפחמימות ולא נשבר בשלב מסוים, עלה את כל מה שהוריד ובסוף מצא את עצמו מוקף בפירורי צ'יטוס על הספה בבית, לבד, בוכה.

דבר אחד בטוח אפשר ללמוד מהעצה הזאת, וזה שמי שנותן אותה לא עשה פסיכומטרי. אתם יודעים מה זה קורס פסיכומטרי? מדובר בשלושה חודשים של סבל וחשיבה כמותית שהאור היחיד במהלכם הוא שאתם מתאהבים במדריך מרוב שעמום. קודם כל תחשוב מה בא לך ללמוד, ואז תבדוק אם צריך בשביל זה פסיכומטרי ואז תחליט אם לעשות או לא. פסיכומטרי לא עושים אותו כדי "שיהיה", עושים אם צריך.

תלמידי תיכון לומדים מתמטיקה (צילום: קובי גדעון לפלאש 90)
לא עושים כדי "שיהיה" | צילום: קובי גדעון לפלאש 90

לעומת כל עצות החו"ל האחרות שמקורן בפראנויה מוחלטת, צילום של דרכון + רישיון נהיגה בינלאומי יכולים להציל את חייכם. אל תתעצלו וגשו למכונת הצילום במשרד, האצבעות שלכם זוכרות איך מפעילים את זה.

כי הדשא של השכן תמיד רזה יותר, ואף פעם לא באמת נהיה מרוצים מהמראה שלנו, ורק ממרחק השנים נוכל לראות את האמת: שהאקסטרה שני קילו שבכינו עליהם בגיל 17 לא ממלאים חצי ממה שמתנפנף לנו כרגע מעל המרפק. לו רק ידענו אז, היינו מפרגנים לעצמנו עוד גבינית.

מצד אחד, ככל שהם גדלים זה הופך לקל יותר. יש על מה לדבר איתם, הם למדו לנגב לעצמם וכל העסק מרגיש פחות סיעודי. מצד שני, פתאום יש להם חברים והעדפות ותחומי עניין וילדים אחרים מעליבים אותם והם מגלים שהחיים חרא. וככל שהם גדלים הם גם עושים בחירות שלפעמים פוגעות בהם, ואין לכם מה לעשות כי אלו החיים שלהם. ואז הבעיות שלהם גדלות והם מתעקשים שלא תתערבו כי אלו הצרות שלהם, אבל הם לא מבינים שהצרות שלהם תמיד יהיו גם שלכם כי ככה זה העולם. ילדים, נולדתם לשבור לנו את הלב.

כה פשוט, כה נכון. אפילו 100 שקל בחודש זו התחלה של חיסכון, ותמיד טוב שיהיה לכם סכום חירום באיזה פק"מון. לימים גשומים, לאסונות מזדמנים וסתם להתקף מאניה מטורף שבו תזרקי את הרהיטים מהחלון, תרוקני את כל החסכונות שלך ותברחי לחו"ל.

 

לא משנה כמה שלמים ומגובשי אישיות אתם, ילדים משנים הכל. העמדות הנחרצות שהיו לכם וחשבתם, ביהירות טבעית, שילכו אתכם לנצח, יתפוגגו כהרף עין ברגע שתהפכו להורים. ואז אתם תבינו. אולי לא תבינו את ההורים שלכם (אם כי סיכויים גדולים שכן, תלוי איזו ילדות היתה לכם), אבל תבינו. תבינו שצריך להתגמש, להתרכך, להסתגל, לשפוט קצת פחות. שאיפשהו בין התכנונים והתקוות והעקרונות יש מציאות, והיא מנצחת. ושזה בסדר גמור.

אימא, תכירי: אבק. בתצורתו היומיומית, עדיין לא הרג אף אחד. אז בהנחה שלא מתבצע אצלנו טבח מדמם מדי יום שמקריש לנו חלקי מוח על התריסים, אפשר לרכז את כל הניקיונות ביום אחד בשבוע. זה גם הרבה יותר נוח לעשות הכול בשוונג אחד מאשר להשתעבד לטקס הזה כל יום מחדש. יש לנו חיים.

האוכל מגעיל? זורקים. מקולקל? זורקים. גבולי? זורקים. לא בא לכם עליו? זורקים. הגוף שלכם הוא לא פח אשפה לשאריות, ועד שתהיה פה שואה שנייה מותר לכם להיות בררנים במה שמזין אתכם בלי לדחוף בכוח רק כי לא נעים. יש ילדים רעבים באפריקה? זה שתחטפו שלשול לא יעזור להם בשום צורה.

זורקים אוכל (צילום: Shutterstock)
האוכל מגעיל? יאללה לפח | צילום: Shutterstock

נכון, אבל רציתי את הדג הזה.