"קניית דירה היא ההחלטה הכלכלית הכי חשובה שתעשו בחיים". בשנים האחרונות קראתי אלף ואחת וריאציות של המשפט הזה, ותגובתי המלומדת היא חחח. ההחלטה הכלכלית הכי חשובה בחיינו, ובהפרש עצום, היא הילדים שלנו.
דבי קצב, יועצת לכלכלת המשפחה, מעריכה שההוצאה הממוצעת על ילד היא לפחות חצי מיליון שקלים. הסכום הזה כולל "רק דברים הכרחיים, לא כולל נסיעות לחו"ל וכדומה", והעט של קצב נופל בגיל 18 – לכאורה הרגע שבו הילדים יוצאים לעצמאות כלכלית, ותכלס הרגע שבו מתחילות ההוצאות האמיתיות, כמו השכלה גבוהה וחתונה וחלילה דירה. אבל מה שבאמת הופך את ההתרבות לאקט הכלכלי הקריטי ביותר הוא שמדובר בעניין בלתי הפיך. אדם שהקים חברה כושלת יכול להכריז על פשיטת רגל; דירות אפשר למכור; ילדים זה נגעת-נסעת (בחלקים מסוימים של העולם ניתן למכור גם אותם, אנחנו מעדיפים שלא).
בינואר 2006 נולדה ההחלטה הכלכלית הכי חשובה בחיים האישיים שלי. ממש חשבתי על זה במונחים האלה: כאדם חרדתי שנולד לכל היותר עם כפית של פיירקס בפה, שאלת העלות של הדור הבא עמדה תמיד לנגד עיניי. אז היום אני אב לבת יחידה, ותנו לי להגיד לכם משהו: בעודכם כורעים תחת הנטל של יוקר המחייה, אני ניצחתי את השיטה.
בחברה הישראלית הילד השני בכלל לא נכנס לקטגוריה של החלטה. הוא מובן מאליו
לפני שלוש שנים פרסם ה"דיילי מייל" את הנתון הבא: ב-47% מבתי האב באנגליה גדל רק ילד אחד. מספר הילדים הממוצע במדינה: 1.7. לשם השוואה, שני דורות אחורה זה היה 2.4. מומחים ומרואיינים הצביעו על סיבה אחת ויחידה לשינוי הדרמטי הזה: העלות המשוגעת של ילדים. סמנתה ריצ'רדסון, אם לבן יחיד, היטיבה לנסח את זה במילים "לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר".
גם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם יותר מילד אחד. לא בלי למתוח את עצמכם עד גבול היכולת הכלכלית והפיזית. אז למה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה בשנה שעברה שממוצע הנפשות למשפחה בישראל עלה משלוש נפשות בשנות ה-90 ל-3.72 בימינו? למה אתם, אנשים תבוניים שבקושי גומרים את החודש, ממשיכים להביא ילדים לעולם שהולך ומתייקר?
נדמה לי שאני מכיר את רוב התשובות. כשהבת שלי וההורים שלה היו בגיל שזה נראה הפיך, היו שואלים בעדינות אם "לא מתחשק לנו לעשות לה אח?". אחר כך זה החריף ל"אתם לא חושבים שאתם עושים לה נזק?" ו"מה יהיה כששניכם תהיו זקנים?". יש לי תשובות פרטניות לשאלות האלה - בהתאמה "לא, זה יקר רצח", "כן, אבל איזה הורה לא עושה נזק לילדים שלו" ו"נהיה הזקנים האלה שיש להם כסף כי הם עשו רק ילדה אחת" - אבל אלה רק פרטים בתוך תמונה גדולה. וכשלוקחים זום אאוט, רואים שהילד השני בכלל לא נכנס לקטגוריה של החלטה בחברה הישראלית. הוא מובן מאליו, קבוע במשוואה, כמו השמש וממשלת נתניהו. הילד השלישי זה כבר עניין של שיקול דעת, אלא שהוא נחשב סמל סטטוס בדיוק בקבוצת ההתייחסות שלי, הורים חילונים ממרכז הארץ. אבל ילד אחד? זה קטע של סינים, לא?
אז קודם כל, לא. הנה מספר מעניין: נכון לשנת 2014, 23 אחוזים מהמשפחות האמריקאיות גידלו רק ילד אחד. בניו יורק – התפוח הגדול והיקר – המספר מזנק ל-30. כמעט שליש. במבט על, מספר הילדים הממוצע במשפחה אמריקאית ירד מ-3.7 בשנות ה-50 ל-1.9 בימינו. במילים אחרות, האמריקאים עושים פחות ילדים ככל שיותר יקר להם לגדל אותם. זאת התנהגות רציונלית לגמרי, וזאת בדיוק הנקודה: רציונל. אני וג'ו סיקס-פק חושבים שההחלטה להביא ילדים לעולם צריכה להיות רציונלית; בשביל רוב הישראלים שאני מכיר היא עדיין לגמרי רגשית.
מקור המוטיבציה להנפקת צאצא שני: רווחתו של הצאצא הראשון
מישהי אמרה לי בשבוע שעבר שהיא מתה להסתפק בבת האחת שלה, "אבל לא מעזה". הניסוח הזה ננעץ לי בתודעה כי הוא משקף את הקונצנזוס הלאומי שלנו בנוגע לילדים יחידים: פחד אלוהים.
אין לכם מושג כמה פעמים שאלו אותי אם אני לא חושש מזה שכל הביצים שלי, שלא לומר שתי הביצים שלי, נמצאות בסל אחד. רוצה לומר, ולפעמים גם אשכרה אומר, שבמציאות כמו שלנו צריך איזו תעודת ביטוח. זה טיעון שמעולם לא הבנתי, כי מקופלת בתוכו ההנחה שהזוועה של אבדן ילד היא איכשהו פחות זוועתית אם יש לך אחד ספייר. מה אני אגיד לכם? לא קונה את זה.
לצד החרדה, רגש אחר שתמיד מזדחל לתוך השיחות האלה הוא האשמה הישנה והטובה. ה"לעשות לה אח", ניסוח מקובל להפתיע שמצביע על מקור המוטיבציה להנפקת צאצא שני: רווחתו של הצאצא הראשון. זה כמובן רחוק מלהיות מופרך, אבל זה גם לא קרוב להיות תמיד נכון. מסכסוכים משפטיים בין אחים ועד מקרי קיצון מוטרפים כמו רצח הילי סובול, העובדה ש"עשית לה אח" לא מבטיחה שום דבר לאף אחד. בעצם סליחה, היא מבטיחה מלא הוצאות.
זה כנראה נשמע די קר, הקטע הזה של למדוד ילדים במונחים של שורה תחתונה. אבל זה הדיל עם מחשבה רציונלית: היא מציפה דברים שהפריזמה הרגשית פשוט מסננת החוצה. לדוגמה, זה עניין כמעט מתמטי שילד יחיד נהנה מיתר תשומת לב הורית; אפשר לטעון שזה המקור לתדמית של ילדים יחידים כפרינצסות ופקאצות, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהאנרגיה של שני מבוגרים חלקי ילד אחד זה יותר מאשר חלקי שניים. ואם לחזור לעניין שלשמו התכנסנו, הרי שבמונחים כלכליים מדובר בכלל בשתי פלנטות נפרדות.
כמה נשים אתם מכירים שהקריירה שלהן נעצרה או נתקעה אחרי הילד השני? כמה גברים אתן מכירות שפשוט לא רואים את הילדים שלהם, מפני שלפרנס אותם פירושו לעבוד מבוקר עד הפקק של אלה שיוצאים מרמת החי"ל?
הקריירה של אשתי עשתה לפחות שתי קפיצות נחשוניות מאז שהאחת והיחידה שלנו נולדה. היא יכולה לקחת על עצמה כמעט כל תפקיד ותחום אחריות, ועדיין נשארים לה די והותר זמן ואנרגיה להיות אחת האימהות היותר מעורבות שאני מכיר. ואם כבר הגענו אליי, הרי שמכל האבות שאני מכיר, אני לא מכיר אחד שהצאצאים שלו נהנים מיותר זמן איכות הורי מהבת שלי. ולא רק זמן איכות: גם זמן כמות. ממש ברמה של שעות פנויות ביממה, בחודש, בשנה. ומה שנכון לגבי הזמן שלי נכון עוד יותר לגבי הכיס שלי.
אנחנו הכי מעמד בינוני שיש, ואנחנו לא במינוס ולא בחובות ולא נתמכים בשום אופן. המשכורות שלנו גבוהות מהממוצע, אבל בהינתן שאיש לא הוריש לנו נדל"ן או אפילו שמיכת פוך טובה שהוא הביא מלודז', את כל מה שיש לנו השגנו בעצמו. ומה שיש לנו מספיק בדיוק כדי לכלכל ילדה אחת ברווחה, בלי לספור כל שקל, בלי להיחנק. כפועל יוצא, אף אחד מההורים של הבת שלי לא צריך לקחת על עצמו ערימות של שעות נוספות (או עבודות נוספות רחמנא לצלן), וזה עושה אותנו הורים נוכחים יותר, ובעיקר מותשים פחות. כבר אמרתי: משפחת קמרלינג 1, שיטה 0.
והרי החדשות: הבת שלי אכן מורגלת להיות במרכז תשומת הלב
אחרי שאמרתי את כל זה אני מוכרח לנדב את הצד השני: כן, בוודאי שיש מחיר לפורמט החד-ילדי. ליתר דיוק מחירים: לדוגמה מובנת מאליה, לבת שלי אין מישהו לשחק איתו אין-האוס, ויש ימים שזה לא בא לה טוב. לדוגמה אחרת, שהיא מסוג הקלישאות שנהיו קלישאות פשוט מפני שהן נכונות, קמרלינג ג'וניור אכן מורגלת להיות במרכז תשומת הלב, אכן התקשתה בעבר במה שאנשי חינוך קוראים "חִברוּת" ואכן נוטה לפרפקציוניזם. אבל משום מה, אפילו אנשים שמכירים בעל פה את רשימת הקשיים המסורתית של הילד היחיד נוטים להתעלם מרשימת היתרונות.
מכירים את הטענה שילדים יחידים נוטים להיות אינטליגנטיים מהממוצע? אז ד"ר פרנק סאלוויי, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה ומחבר הספר Born to Rebel שעוסק במבנה המשפחה, טוען שאילו היו בארה"ב רק ילדים יחידנים, האיי.קיו הממוצע במדינה היה עולה בשתיים עד שלוש נקודות. לורן סנדלר, בת יחידה בעצמה, מתקלת בספרה One and Only את הסטריאוטיפים שהוזכרו לעיל וקובעת שיחידנים הם בוגרים יותר, תרבותיים יותר, נדיבים יותר – ושוב אינטליגנטיים יותר – מילדים שנהנים מתחרות בין-אחית. ואילו פרופ' לינדה ר. הירשמן מאוניברסיטת ברנדייס מחזירה אותנו לנושא הכסף עם ספר בשם Get to Work, שקורא לנשים להסתפק בילד אחד על מנת להגן על יכולת ההשתכרות שלהן.
היתרונות הכלכליים של המשפחה הקטנה דחפו את העיתונאי ופעיל הסביבה ביל מק'קיבן לפרסם את Maybe One: The Case for Smaller Families, ספר שפחות או יותר קורא לאמריקאים לאמץ מרצון את מדיניות הילד האחד משיקולים כלכליים וסביבתיים. חייכתי לעצמי חיוך גדול כשנתקלתי בספר הזה; שנים אני אומר לכל ירוק רב-ילדי שתרמתי לסביבה – או לחלופין גרעתי מחתימת הפחמן – יותר מכל האקטיביזם שלו ביחד. חתיכת גילטי פלז'ר לראות את הפה שלהם נפתח ואז לא מוציא מילה. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני עדיין מייצג דעה וסגנון חיים שרוב הישראלים מגדירים כמשונים במקרה הטוב, ודפוקים במקרה שאני לא בחדר.
כמו שקשה לאנשים לבלוע את הרעיון של משפחה חד-ילדית רצונית, ככה לי קשה לבלוע אנשים שמקטרים על יוקר המחיה כאילו שמספר הילדים שלהם הוא גזירת שמיים. כאילו שיש לכולנו זכות טבעית לעשות כמה ילדים שבא לנו, ואילו למדינה או לחברה או לעולם יש חובה לאפשר לנו לפרנס אותם. רבאק, בחיים האמיתיים זה או-או: או שעושים ילדים בלי חשבון ומשלמים את החשבון, או שמתרבים בהתאם ליכולת.
רגע, שמעתם את התקיעה הזאת? אז זה היה הפיל שבחדר: פלח האוכלוסייה שהתרבותו אמנותו, שמצוּוה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. קטונתי מלתקוף את המגזר החרדי או לערער את יסודות אמונתו, אבל מספיק לעשות סיבוב בבני ברק או בירושלים כדי לראות את התוצאות של קיום המצווה הספציפית הזאת – ואני מזכיר לכם שישראל 2016 היא מקום וזמן נדיבים למדי כלפי משפחות מרובות ילדים. לכן לא תתפסו אותי משתמש במילה "ברוכות".
ברור שחרדים אינם היהודים היחידים שרואים בריבוי ילדים מצווה, שליחות או פשוט שאיפה. ברור גם שאם תמיד חלמתם על בית עם גינה וכלב ו-3.2 צאצאים, אף מילה שכתבתי ואף טיעון שהשמעתי לא ישכנעו אתכם לגנוז את התוכניות שלכם. אבל תכלס, המסר הכי חשוב כאן אינו להסתפק בהכרח בילד אחד, אלא להפנים את מהותה האמיתית של הילודה בעולם היפר-קפיטליסטי, ועל אחת כמה וכמה במדינה שמציעה רווחה רק למגזרים מאוד מסוימים: החלטה כלכלית. זה מה שזה.