לכל המורים יש אולי עיניים בגב, אבל כמה מאנשי החינוך שיפתחו בשבוע הבא את שנת הלימודים החדשה ויתייצבו שוב מול התלמידים שלהם, לא מביטים לאחור לרגע. תכירו את רותם מלאך (30), עו"ד, את ערן פרבשטיין (35), עורך תוכן וידיאו, את לידר שרוני-שרעבי (29), יחצנית ואת עידו ברקן (30), יועץ אסטרטגי. ארבעתם זנחו לפני שנים את התארים הללו ואת סל התנאים שהתלווה להם, רק כדי להפוך למורים מן המניין.
"עשיתי תואר ראשון ושני במשפטים ועבדתי כעורך דין, אבל החלטתי שאני רוצה לעשות משהו יותר משמעותי עם החיים שלי. רציתי לתרום למערכת שקורסת ושהמצב שלה לא טוב. ראיתי בזה שליחות", אומר מלאך, שמלמד בתיכון "אילון" בחולון. בשש השנים האחרונות הוא עבר מלימוד אזרחות וחינוך כיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל) להקמת פרויקטים חינוכיים בבית הספר. "הצבתי את זה כתנאי – אמרתי שאם אני נכנס למערכת אני לא רוצה להיות רק מורה מקצועי אלא גם מחנך", הוא מסביר.
לא הרגשת שאתה מוותר על משהו מהותי? על קריירה שבה אתה יכול להתקדם ולהצליח?
"לא, כי המהות נמצאת בחינוך בעיניי, שם אתה באמת יכול להשפיע ולהשאיר חותם, לעשות משהו משמעותי. נכון שגם בסנגוריה הציבורית אפשר לעשות משהו משמעותי, אבל אני הרגשתי שמערכת החינוך כרגע זקוקה לעזרה ולקידום. גם הרגשתי שיש לי את הכישורים להיות מורה טוב, ולכן שם הייתי יכול להשפיע באמת על הצד הטוב ביותר".
"לא באתי עם דגל השליחות"
יש מי שיגיד שלא פשוט להיות מורה בארץ, אבל גם לא מדובר במקצוע קשה במיוחד. שעות עבודה קצרות, חופשות בכל חג אפשרי וחופש אחד גדול בסוף השנה – שלא לדבר על שנת השתלמות בכל שש שנים. מי שיגיד זאת לא פגש את המורים הללו, ובטח שלא את מלאך.
שש שנים במקצוע הספיקו לו להיות מיוזמי כיתת המצוינות, שאותה גם חינך בשנים האחרונות, פרויקט משותף למשרד החינוך ולתוכנית "תלפיות" של חיל האוויר. בנוסף הוא יזם פיילוט של החלפת בחינת הבגרות באזרחות בעבודה ברמת עבודות סמינריוניות, הקמת חדר מחקר מיוחד ופתיחת מגמת אזרחות מוגברת בבית הספר. "אני דורש מהם לצאת לשטח, לראיין את הגורמים הרלוונטיים לעבודה וזה משאיר אצלם חותם לכל החיים, מה שהבגרות לא יכולה לעשות", הוא אומר.
בקרוב ייקח מלאך פסק זמן מההוראה כדי לצאת לשליחות חינוכית בגרמניה, במסגרת פרויקט "הגשמה" מטעם ההסתדרות הציונית והתנועה הרפורמית, שם ירכז את פעילות תנועות הנוער ויהיה אחראי על הקשר הציוני מול הקהילה היהודית בברלין. חופש גדול? לא ממש.
גם ברקן עשה כברת דרך לא קטנה בשנתיים האחרונות: מי שהחל את דרכו לפני כשנה כמורה מקצועי למתמטיקה בבית ספר לחינוך מיוחד בגבעתיים, מתכונן כיום לתחילת עבודתו כמורה למדעים ומחנך בבית הספר החדש בחולון, שאותו סייע להקים. "בית הספר קם בבעלות משרד החינוך ובתמיכת העירייה, והוא מבוסס על מודל אמריקאי בשם 'היי טק היי' שנולד בסן דייגו", הוא אומר. "זה בעצם בית ספר ציבורי רגיל בלי תשלומי הורים, שמתבסס על שיטת לימוד בפרויקטים".
אל חדר המורים הגיע ברקן אחרי שעזב משרה נחשקת של יועץ אסטרטגי בכיר בחברת "TASC" המובילה. "העבודה היתה מצד אחד מאוד קשה ושעות העבודה היו מאוד ארוכות, אבל מצד שני מאוד מעניינת ומאתגרת, שכר גבוה, פרסטיז'. אבל ככל שהזמן עבר הרגשתי שהתחום הזה של כסף, כלכלה – הוא קפיטליסטי מדי. הבנתי שהגיע הזמן לעזוב, כי זה לא משהו שאני יכול לקום בשבילו בבוקר.
"אני לא בטוח שבאתי עם דגל השליחות", הוא אומר בזהירות. "זה לא שאמרתי שאני חייב להציל את העולם. יכול להיות שזה בסוף מה שיצא, אבל אני מרגיש שזו תוצאה של תהליך פנימי. חשבתי על המקומות בחיים שלי שבהם הרגשתי הכי טוב. תמיד היתה לי נגיעה בחינוך, אבל זה היה בשוליים והגיע הזמן לשים את זה במרכז. היום אני יכול לומר שזו אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי".
לא במקרה דווקא שני המורים הצעירים הללו תורמים ואחראיים למיזמים שעשויים לשנות את פני מערכת החינוך כולה. "יש במערכת מרחב אדיר לעשייה ולפתיחות, אבל חסרים אנשים שייקחו את המושכות ויעשו את זה", אומר מלאך.
ולמה אתה חושב שזה קורה?
"כי מורה שעובד כבר 30 שנה רגיל למערכת מסוימת שנוח לו איתה, ועכשיו להתחיל לשנות, ולהכניס פרויקטים, ולחדש - זה מצריך אנרגיות. כשאתה בא פתוח וצעיר ונמרץ ויצירתי, אתה מחפש את הדברים האלה".
בתלמידים יש משהו מהניצוץ שלך
המרץ והיצירתיות הזו הם גורם לתופעה מעניינת בשנים האחרונות: יותר ויותר אקדמאים בוחרים לנטוש את המקצוע שבחרו, לעיתים קרובות אחרי שנים במשרה יוקרתית ומכניסה לכל הדעות, למען תחושת השליחות שבהוראה. פרבשטיין, לשעבר עורך תוכן וידיאו ועורך בדסק החוץ של חדשות 2, הפך לפני ארבע שנים למורה לאנגלית ומחנך ב"תיכון חדש" בתל אביב, וכיום הוא גם משמש כרכז חברתי בבית הספר.
"הדרכתי בצבא וגם העברתי שיעורים פרטיים בתיכון, ותמיד אהבתי להורות, להעניק ידע ולקדם אנשים. אבל נושא ההוראה אף פעם לא קרץ לי", הוא אומר. "מסיבות חברתיות, כמובן. זה לא נחשב למקצוע יוקרתי, וקיים תמיד החשש שאין איך להתפרנס מזה". בהתייעצות עם חברים ובני משפחה, הוא החליט לעשות צעד ששינה את חייו מקצה לקצה. "זה היה מרתק לעבוד בערוץ 2, אבל אני באמת חושב שאני נמצא כרגע במקום שלי. מרגע שהתחלתי היה ברור שזה הייעוד שלי".
גם שרוני-שרעבי השאירה מאחוריה משרה מבטיחה במשרד יחסי ציבור גדול אחרי שלוש שנים בתעשייה. "העריכו אותי בעבודה אבל קמתי כל בוקר ולא הרגשתי טוב. ואז, לפני שנתיים, נפל לי האסימון", היא מספרת. "יש לזה פלוסים, כמו העובדה שזו משרה שיותר נוחה לאימהות, אבל גם מינוסים כמו עניין המשכורת, במיוחד אחרי שעבדתי ביחצ ששם המשכורות הרבה יותר גבוהות. אבל ברגע שזה מגיע להגשמה עצמית, המשכורת זה משהו שולי".
אבל זה לא היה המכשול היחיד שבו נתקלה לידר. בתום השנה הראשונה שלה כמחנכת כיתה א' בבית הספר "אוסישקין" בתל אביב, היא נאלצה לעזוב ולעבור לבית הספר "דוד ילין" בצפון העיר, שם תקבל לידיה כיתת זאטוטים חדשה בתחילת השבוע הבא. "זה אחד החסרונות בהוראה – הבירוקרטיה", היא אומרת בהשלמה. "בשנה הבאה נפתחת רק כיתה א' אחת ולא שתיים. ברגע שיש עודף מורים, אז החדשה שאין לה קביעות צריכה ללכת".
שרוני-שרעבי תקבל את הקביעות שלה רק בעוד שנתיים, אבל היא דווקא לא רואה את הנוחות המתלווה לסטטוס הזה כיתרון על פני המקצוע ההפכפך שזנחה: "אני חושבת שקביעות מחלישה את המקצוע. יש מורים שכבר לא מתאימים אבל עדיין מלמדים כי יש להם קביעות. אני רוצה להאמין שגם אם פעם זה היה מקצוע שמשך בעיקר אימהות, אז היום מי שהולך לתחום הם אנשים כמוני, שרוצים את זה ויודעים שזה הייעוד שלהם".
נאיביות? אולי. אבל אם יש דבר אחד משותף בבירור בין המורים שבחרו בדרך זו על פני קריירה אחרת, הוא הרצון לשנות את המערכת מבפנים, אם דרך הקמת פרויקטים חינוכיים, יוזמות כלל ארציות ואפילו בדלת אמותיהם, בקשר שהם יוצרים עם התלמידים.
"בכל העבודות הקודמות שלי הכל היה דרך מסך או לוויינים", אומר פרבשטיין. "פה זה הדבר האמיתי, ואני חושב שמה שהכי יפה הוא שאתה רואה איך אתה עצמך מתפתח, וגם פותח ומפתח את דור העתיד. בין אם אתה רואה אותם כותבים יותר טוב או מדברים יותר טוב אנגלית, או בין אם אתה רואה איך הם מתפתחים רגשית. יש לנו עכשיו שיחות אישיות לפני תחילת השנה, ואתה ממש יכול לראות איפה התחלת איתם לפני שלוש שנים ואיפה הם היום, איפה המשקל שלך בעיצוב שלהם. אתה מרגיש שהם מפנימים, שיש בהם משהו מהניצוץ שנתת להם. וזה מרגש".
עבור מלאך, הקשר הזה עם התלמידים לא נגמר עם הצלצול להפסקה. הוא פתח בפניהם לא רק את דלת משרדו אלא גם את פרופיל הפייסבוק שלו, שמלא בתמונות שלו מטיולים ומערבי כיתה עם הילדים. הם, מצידם, השיבו לו במסיבת הפתעה שערכו לו במסעדה ביום הולדתו. בזכות הקשר הזה הוא אף גבר על אלפי מורים אחרים והעפיל, יחד עם עוד 14 מורים מרחבי הארץ, לשלב האחרון בתחרות "המורה של המדינה".
"רוב האנשים מגיבים בהלם", הוא מודה. "כשאני יוצא עם חברים ופתאום יש טלפונים מתלמידים, הם לא מבינים את זה. אבל אני באמת חושב שהנוער השתנה מאז שאני ואת היינו בתיכון. הם צריכים את השיח האישי ואת הקרבה הזו, וזו הדרך לקדם אותם, בעיקר את החבר'ה היותר קשים. צריך לעשות את זה עם גבולות ברורים וכבוד הדדי, אבל גם דוגמה אישית".
ועדיין, איך מתמודדים מול כיתה של 40 תלמידים?
"אני לא אגיד שאין בעיות משמעת, אבל אני באמת מאמין שאם אתה מבין את המצוקה שהתלמיד בא ממנה, אפשר לייצר שיח עם כולם. אני מאמין בזה ואני עושה את זה כל יום". למרות הגישה האופטימית הזו, הוא מודה שהבעיה רחבה יותר. "צריך לתת יותר גיבוי למורים בנושא המשמעת, לקבוע איזשהו תקנון ארצי אחיד כך שבכל בעיה יש קוד מחייב שאוכפים אותו. הנושא הזה לא מטופל כמו שצריך".
"המורה שלי מהיסודי אמרה 'אל תעשי את זה'"
גם ההתמודדות של ברקן עם תלמידי כיתה י' ביום הראשון שלו כמורה לא היתה קלה. "כולם אמרו לי שאני צריך להיות קשוח ולהראות להם מי הבוס, ועם זה הגעתי", הוא מספר. "נכנסתי לשיעור וניסיתי להיות המורה הקשוח, שזה לא אני וזה לא עבד. היה שיעור קטסטרופה. יצאתי גמור ואמרתי לעצמי 'מה אני עושה פה, מה עשיתי לעצמי?'. בסוף השבוע ישבתי וחשבתי, גם בעצת חבר טוב, שאני צריך לבוא כמו שאני. הבנתי שבאמת מסקרן אותי המפגש עם הילדים. אני באמת חושב שצריך לבוא אליהם כבן אדם לבן אדם במקום לצעוק ולהתעצבן. עם הגישה הזו באתי ביום השני, והיה יום מדהים. כל העולם התהפך. הצלחתי לדבר איתם, להגיע לחומר. מהיום הזה היתה פשוט שנה מופלאה".
"במציאות של בתי הספר של היום צריך להיות גמיש", אומר פרבשטיין. "זו נראית מערכת מסודרת ונוחה, אבל זה ממש לא. כל הזמן דברים צצים ומשתנים. צריך גמישות ורגישות גם מבחינת התלמידים. אתה לא אמור לוותר להם בכל דבר וצריך לעמוד על שלך, אבל מצד שני חייבים לקחת צעד אחורה, להסתכל על 40 התלמידים ולהבין שכל אחד מהם קולט דברים בצורה אחרת, וצריך לאלתר ולחשוב תוך כדי שיעור כדי שבאמת תוכל להגיע לכולם".
"אני לא חושב שלמורה יש לגיטימציה לבוא לילד ולומר לו 'תעשה ככה כי אני אמרתי'. השאיפה היא להגיע לזה תמיד מתוך הבנה והסכמה ולא מתוך סמכות עיוורת", אומר ברקן, ומלאך מוסיף: "מורה טוב הוא מורה שמרגיש שהוא בא לעבודה מתוך שליחות, מדבר לתלמידים בגובה העיניים, שמרגיש שיש לו יכולת לשנות ומתרגש כל פעם שהוא נכנס לשיעור ללמד את המקצוע שלו".
ההחלטה להפוך למורה היתה אולי צעד טבעי עבור כל אחד מהארבעה, אבל לתגובות שקיבלו מסביבתם הם לא ציפו. "כשפגשתי את המורה שלי מהיסודי והיא שמעה מה אני עושה, היא אמרה לי 'אל תעשי לי את זה לעצמך!'", נזכרת לידר. "זה היה נורא קשה לשמוע, כי בעיניי היא נולדה לזה. אבל זה באמת מקצוע מאוד קשה. מי שיגיד לך 'אה, בסדר', אז הוא כנראה לא מורה טוב. אבל אני באתי מיחסי ציבור, אז אין לי בעיה עם עבודה קשה".
"אנשים ישר מדביקים לזה את דגל השליחות ואומרים 'אתה עושה דבר גדול', במין פרגון חצי מעריץ", אומר ברקן. "לאימא היה קצת יותר מוזר בהתחלה, אבל גם היא מאוד פרגנה. אני פוגש אנשים ברחוב שלא ראיתי הרבה זמן, וכששואלים כדרך אגב מה אני עושה ואני אומר שאני מורה, הם נתקעים על זה וזה הופך להיות שיחה של עשר דקות. זה מאוד מסקרן אנשים".
הדי גור, לשעבר כתבת חדשות ערוץ 10 וכיום מורה להיסטוריה, אמרה בראיון למגזין "ליידי גלובס" שעד היום היא נאלצת להסביר – דווקא לעמיתיה למקצוע – את הצעד המוזר הזה. "התלמידים שלי מתקשים להבין איך מי שהייתה פעם בטלוויזיה בוחרת לבוא לבית הספר וללמד אותם. גם למורים שעובדים איתי קשה להבין את המעבר החד הזה. לאנשים מהשורה זה נתפס כצעד הזוי. דווקא אנשי תקשורת בכירים אומרים לי כל הכבוד. בעיניהם, זה נתפס כצעד אידיאליסטי".
אידיאליסטי או הזוי, עדיין מדובר בהחלטה לא פשוטה גם מבחינה כלכלית. עניין השכר הנמוך בהוראה הוא עדיין הפיל בחדר שמורים רבים מתמרמרים עליו, בעוד שעל פניו הם מתעקשים שהשליחות היא העיקר. מורה מתחיל בעל תואר ראשון ותעודת הוראה ירוויח בסביבות ה-4,000 שקל בחודש. שכרו יצמח בהדרגה טיפין-טיפין בעשרות בודדות של שקלים ככל שהוותק יעלה או ככל שייקח על עצמו מחויבויות רבות יותר בבית הספר –חינוך כיתה או רכזות חברתית, למשל. על שעות נוספות אין מה לדבר: בדיקת עבודות, הכנת השיעורים ופגישות עם הורים ותלמידים מחוץ לשעות הלימודים נעשות על חשבון זמנו הפרטי של המורה.
במשרד החינוך מודעים היטב לשם הרע שיצא למשכורות המורים, ובשנים האחרונות נעשו לא מעט מאמצים כדי לעודד אקדמאים לעבור להוראה. רפורמת "עוז לתמורה", שאמורה להביא לעלייה של כ-50 אחוז בשכר המורים בחטיבות העליונות, החלה להיות מיושמת בהדרגה. לפני שלוש שנים הצטרפה ישראל גם ליוזמה הבינלאומית "Teach For All" המאתרת אקדמאים ומציעה להם הסבה להוראה במימון מלא, בתמורה לנכונותם ללמד במשרה מלאה בערי פריפריה. הפרויקט, שנקרא בארץ "חותם", מציע למורים החדשים גם מלגת קיום של 4,000 שקל בחודש הראשון ומלגת לימודים של כ-1,000 שקל כנגד יום לימודים שבועי לתעודת הוראה.
מי שאינו זכאי לתמריצים הללו ומחליט בכל זאת לעשות הסבה, סופג פגיעה רצינית ברמת החיים – במיוחד בשנים הראשונות במקצוע. "זה היה שיקול מעכב", מודה פרבשטיין. "כשאתה שומע כמה מורה מרוויח בתחילת דרכו. אתה לא נחשב להסבת הייטק ולא מקבל שום תמריצים, אז כשצריך גם לממן לימודים ולעבוד בשליש משרה של מורה, זה מעורר חשש. כשאתה מסתכל קדימה, אז אפשר אחר כך איכשהו להסתדר. יש השתלמויות שאתה עושה, לוקח עוד תפקידים, גומר תואר שני, יש כל מיני תוספות קטנות כאלה".
שרוני-שרעבי נתלית באידיאלים גם כאן. "ברגע שאת עובדת במקום מסוים שלא טוב לך, וברגע שאת מחליטה לעשות שינוי ופוגעת בול, את מבינה שזה זה", אומרת שרוני-שרעבי, "השיקולים של משכורת ממש מתגמדים". ברקן מחזק: "בטווח הקרוב אני מרגיש שאני עושה את מה שאני אוהב. בטווח הרחוק יש לי אמונה שאם אתה טוב ויש לך רעיונות חדשניים, אז בכל תחום אפשר לעשות כסף". ברקן מכיר באפשרות שייאלץ לוותר על ההוראה המעשית לטובת משרה ניהולית בחינוך, בעיקר בגלל המשכורת. "אני משוכנע שאני לא אשאר בזה לנצח, בגלל התנאים".
מכתבים מרגשים מהורים
על מינוס גדול נוסף במקצוע כולם מסכימים: מדובר בעבודה מתישה. "אנשים לא מבינים, הם אומרים 'מה, אתה חוזר הביתה בשלוש'. אבל לחזור הביתה בשלוש או ארבע אחרי ששבע שעות רצוף עמדת מול כיתה של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, זה פשוט ממוטט", אומר ברקן.
פרבשטיין מוסיף: "יש כל מיני מיתוסים שממש לא קיימים במציאות – מורים חוזרים הביתה באחת או שבחופש הגדול לא עובדים חודשיים", הוא אומר. "אבל זה לא נגמר. אתה עושה טלפונים לתלמידים שהיו חולים או חסרים או להורים. יש המון ישיבות, ימי הורים, בדיקות מבחנים, עבודות, להכין מערכי שיעור. זו עבודה שכרוכה בהמון אחריות ואכפתיות. אתה לא יכול להגיד פתאום 'לא אכפת לי מהתלמיד הזה'. אין מצב כזה. לתלמידים בכיתת החינוך יש את הטלפון שלי ולפעמים הם מתקשרים בשמונה-תשע בערב, ואתה לא יכול לומר 'אני לא עובד'. אם הם מתקשרים, כנראה שזה חשוב".
למרות הקשיים הם לא מתחרטים לרגע על הצעד שעשו. "העובדה שהגעתי להוראה בהסבה ולא בתחילת דרכי רק מוכיחה שהגעתי להחלטה הזו משיקול אובייקטיבי", אומרת שרוני-שרעבי. "אותי לימדו אף פעם לא לומר אף פעם, אבל כרגע אני אפילו לא מתגעגעת לתחום".
"כשנפרדתי בסוף השנה שעברה מהתלמידים בבית הספר הקודם, זה לא היה קל", מספר ברקן. "אבל הם אמרו לי בפה מלא שלא הייתי רק מורה למתמטיקה עבורם, אלא גם דמות משמעותית בחיים שלהם".
"אנחנו עובדים קשה, אבל יש הערכה מסביב וכמובן סיפוק עצמי", אומר פרבשטיין. "בסוף השנה הראשונה שלי, התלמידים כתבו מכתב למנהלת בדרישה שאני אמשיך ללמד אותם גם בשנה לאחר מכן. קיבלתי גם מכתבים מאוד מרגשים מהורים, שממש רואים את המקום שלי בחינוך של הילד שלהם, וזו המשכורת האמיתית".