לתת
הורים
מגזין סוף השבוע

13 ילדים ישראלים והחדרים שהם ישנים בהם

ילד אחד בחדר או ארבעה, עליית גג או יורט, רהיטים ממוחזרים מהרחוב או עיצוב של מעצבת מפורסמת. 13 ילדים מכל רחבי הארץ פתחו בפנינו את חדרי השינה שלהם. פרויקט

ליהוק ותחקיר: רונה רוזנפלד | צילום: אילן ספירא | מגזין mako | פורסם 08/06/16 17:46 
נעמה לוי
צילום: צילום: אילן ספירא

נעמה לוי, בת 10 וחצי, שכונת נחלאות בירושלים

גרים בחדר: נעמה, מרים, בת 8, דניאל, בן 5, ובנימין, בן שנתיים וחצי.

"אנחנו לא הולכים לבית הספר. לי ולאחותי יש מורה שבאה פעמיים בשבוע ללמד אותנו חשבון, הנדסה ותורה. בשאר הזמן אני שומרת על האחים שלי, מכינה להם אוכל, מלמדת אותם אנגלית ומשחקת איתם. ההורים שלי מעבירים שיעורי מוזיקה ומופיעים. בערבים אנחנו הולכים לישון ביחד, כל הילדים באותו חדר".

החדר: "זה כיף ויש אווירה מיוחדת כזו של משפחתיות. אין לנו שעה קבועה. אני מספרת להם סיפור ולאט לאט כולם נרדמים".

קשת שעיה
קשת שעיה|צילום: צילום: אילן ספירא

קשת שעיה פליישמן, בן 11, אמירים

"בחורף אנחנו ישנים בבית, על מזרונים שאנחנו פורשים על הרצפה. בקיץ יש לנו יורט בחוץ שהוא חדר משפחה ומשחקים ובלילה אנחנו ישנים בשני אוהלי קמפינג. אני אוהב מאוד לישון באוהל, זה כיף. בלילה יושבים מסביב למדורה ומכינים פיתות, ואני אוהב את החיבור לטבע. אני לא זוכר משהו אחר וטוב לי ככה".

החדר: "יש לי מעין מיטה קטנה ושמיכה ובשבילי זה מספיק".

צוף פלג
צוף פלג|צילום: צילום: אילן ספירא

צוף פלג, בן 13, תל אביב

"ישראל זה קיבוץ. נולדתי בתל אביב וכשהייתי בן שנה עברנו ליפן. אחר כך גרתי בתאילנד ובארה"ב. הכי אהבתי לגור בסנטה מוניקה בקליפורניה, שם למדתי לגלוש. לפני ארבע שנים חזרנו לכאן. הייתי בשוק".

החדר: "יש לי חדר קטן והרבה ציוד: הגיטרות שלי, מכוניות על שלט שאני נורא אוהב, ומאה ספרים באנגלית. משעמם אותי כבר לקרוא בעברית".

עבודי סבאח
עבודי סבאח|צילום: צילום: אילן ספירא

עבודי סבאח, בן 9, חיפה

"יש הרבה דברים שחשבתי להיות בסוף החלטתי על שניים: רופא או וטרינר. המורה אמרה לי שאני מצטיין ושגוף האדם זה מסקרן, אבל אני גם ממש אוהב חיות".

החדר: "יש לי טפט צבעוני מעל המיטה וזו השיטה שלי להירדם. אני מסתכל על הריבועים הצבעוניים, מדמיין שזה טאבלט ובוחר חלום".

עופרי שמש
עופרי שמש|צילום: צילום: אילן ספירא

עופרי שמש, בן 15, פתח תקווה

"כשעליתי לכיתה א' והפרידו את הבנים והבנות בשיעור ספורט ממש ידעתי. זה משהו שאתה פשוט מבין. ככל שהבנות נהיו יותר נשיות והפסיקו לשחק כדורגל עם הבנים זה נעשה לי יותר ברור. מאז שהתחלתי להחליט מה אני לובש לבשתי רק בגדים של בנים. לפני שנה הייתי עם אמא שלי בלונדון והיא רצתה להתקשר מהטלפון שלי וראתה בטעות את כל ההודעות שלי. לא היה טעם להסתיר יותר. כשחזרנו לארץ יצאתי מהארון והתגובות היו מעולות, גם במשפחה וגם בבית ספר. בצופים מחאו לי כפיים. היום אני לוקח הורמונים לעצירת גדילה, ובעוד שנה אתחיל לקחת טסטוסטרון. אני גם פעיל באיגי, ארגון נוער גאה. אני פוגש שם אנשים באותו מקום כמוני בחיים, וזה באמת לא משהו שקל למצוא".

החדר: "זה החדר היחיד בבית שכולו צבעים ושמחה. חשוב לי שהחדר שלי יהיה שמח, אני לא אוהב אפור וקודר, אני רוצה שיהיה כיף, אני כזה גם  בחיים. אני תמיד שמח, צוחק, זה ששובר את הקרח".

עדיתי בנגל
עדיתי בנגל|צילום: צילום: אילן ספירא

עדיתי בנגל מנור, בת 12, יפו

גרים בחדר: עדיתי ורני בת ה-8.

"עדיתי היא אלה מאוד חשובה בהודו. היא שומרת על העניים, והמשמעות של השם שלה היא 'אדמה פוריה'".

החדר: "אנחנו לא קונים. רוב הדברים בבית שלנו ממוחזרים, וכשאבא רואה רהיט טוב ברחוב הוא לוקח ומתקן אותו. גם את המדף בחדר שלי אבא בנה, ואת בית הבובות מצאנו ושיפצנו. רוב הבגדים והספרים שלנו יד שנייה. אף אחד לא שואל אותי על אורח החיים שלי או מאיפה הבגדים שלי, זה כמו שאני לא שואלת אנשים איפה הם אכלו ארוחת ערב".

רום אלקושי
רום אלקושי|צילום: צילום: אילן ספירא

רום אלקושי, בן 11, שוהם

"עברנו לאחרונה לבית חדש. הכל הכל חדש. אני קורא הרבה ספרים, גומר ספר תוך יום-יומיים. יש לי מדפים שלמים של ספרים שכבר קראתי. אני משקיע בלימודים ובתחילת השנה הייתי גם בחוג מדעים במכון וייצמן, ששם לומדים מעבר למה שיש בבית ספר".

החדר: בעיצובה של מעצבת חדרי הילדים שרית שני חי. "החדר שלי יפה אבל די קטן לדעתי. אין לי הרבה דברים על המדפים כי  אני אוהב שהכל מינימליסטי, נקי ונעים. גם מאוד חשוב לי לשמור עליו מסודר. אני לא אוהב שיש לי דברים בעיניים".

עידן ג'ורנו
עידן ג'ורנו|צילום: צילום: אילן ספירא

עידן ג'ורנו טוקלומטי, בן 12, נתניה

"אני משחק כדורגל מגיל אפס. זה משהו שנולדתי איתו, זה בנפש. אני בקבוצת מחוננים של בית"ר טוברוק בנתניה והחלום שלי הוא לשחק מקצועי באירופה, לשם אני מכוון. גם אבא שלי היה שחקן כדורגל, במכבי נתניה, אבל הוא גורש לאפריקה לפני שנולדתי ואף פעם לא נפגשנו. אנחנו מדברים בעיקר בוואטסאפ, הוא מדבר צרפתית אז אמא מתרגמת לי. כשאני אראה אותו אני קודם כל אבכה. אמא אמרה שאם הוא יבוא נעשה מסיבה לכבודו ומה שאני תכננתי זה לשחק איתו כדורגל".

ללי שטלריד
ללי שטלריד|צילום: צילום: אילן ספירא

ללי שטלריד, בת 14, בית חנניה

"רוב האנשים לא מתחברים אליי, כי אני מתלבשת שונה ויש לי פירסינגים באוזניים. עברתי בריונות, נטפלו אליי כי הייתי ילדה מלאה, אבל עשיתי שינוי עם עצמי, התנתקתי והפכתי לילדה ששום דבר לא פוגע בה. האמנות זה המקום השקט בשבילי לברוח אליו, אני מציירת ויוצרת כריות, שרשראות, צמידים, טבעות".

החדר: "בחדר שלי תלוי ציור שאני ציירתי, והמסר שלו הוא – אם אתה לא עובר דברים רעים לא תדע להעריך את הטוב".

איתי מורי
איתי מורי|צילום: צילום: אילן ספירא

איתי מורי, בן 15, כפר חיטים

"מגיל קטן ידעתי שיש לי בעיה, כי ראיתי את כל הילדים הולכים ורק אני הייתי משתמש בכיסא גלגלים. כשאנשים רואים אותי בפעם הראשונה הם חושבים שאני מפגר. יש כאלה שמדברים אליי כמו לתינוק, וכשהם רואים שאני מדבר רגיל הם מתפעלים".

החדר: "החדר שלי מרווח כדי שאוכל להתנייד בו בקלות, ואין בו הרבה רהיטים. יש לי מקלחת רחבה, כיור נגיש בגובה של כיסא גלגלים ובלי ארון מתחת. מעבר לקיר יש 'חדר חבר'ה', שאליו אני מזמין חברים ואנחנו רואים טלוויזיה ואוכלים פיצה, ויש שם מטבח עם כל ההתאמות. בבוא העת נוכל לשבור את קיר הגבס וזו תהיה בעצם יחידת הדיור שלי".

נעמה מזור
נעמה מזור|צילום: צילום: אילן ספירא

נעמה מזור, בת תשע, מושב כפר הס

גרים בחדר: נעמה, מינו התוכי והכלבה ג'קי

"אני ישנה במיטה עם ג'קי, ועם מינו התוכי. אני בחרתי לו את השם. אין לו משמעות מיוחדת, פשוט עד שהם מגיעים לגיל שנה וחצי לא יודעים אם הם בן או בת, אז בחרנו שם שיתאים לכולם".

החדר: "הייתי עם שני האחים שלי באותו חדר. השנה פיצלנו אותו לשני חדרים ואמא שלי עיצבה את החדר בעצמה".

עידו דבורה
צילום: אילן ספירא

עידו דבורה, בן 14, באר שבע

גרים בחדר: עידו ואמיתי, בן 8.

"חזרתי עכשיו ממועצת הנוער. ישבנו והכנו סיכות סגולות ליום המודעות למחלת הפיברומיאליגיה. אני ועוד כמה נציגים נסתובב בתיכונים בעיר ונעביר בכיתות שיעור קצר. זה הכי מרגש אותי בעולם כי זה נוגע לי באופן אישי. אפשר גם לומר שהכל התחיל ממני, כי אמא שלי חולת פיברומיאליגיה. אני אוהב אותה ורציתי שהיא תדע שאני פה בשבילה, שהיא חשובה לי מאוד, אז כתבתי לה מכתב. היא קראה והתרגשה וכבר במשפט השלישי היא בכתה. היא העלתה את המכתב לפייסבוק והוא הגיע ל-40 אלף שיתופים. זה מאוד שיפר את היחסים בינינו. היא קמה, התחילה לעשות דברים שהיא לא עשתה לפני כן. היא התחילה להתאושש".

החדר: "בצוק איתן אמיתי ואני ישנו ביחד בממ"ד ואז פשוט זרמנו עם זה ועברנו לאותו חדר, למרות שיש לנו דירת חמישה חדרים. זה היה הכי טבעי בעולם. יש לנו בחדר שתי מיטות וכמה מדפים עם פרטי אספנות של מלחמת הכוכבים".

עומר בר
צילום: אילן ספירא

עומר בר, בן 10, נס ציונה

"כל אחד יכול לשים לבנה על לבנה ולבנות בית פשוט מלגו. בדרך כלל זה לא נראה טוב. כל העניין זה ההמצאות המטורפות".

החדר: "אני שומר את רוב הדברים שאני בונה. יצרתי מלגו מנוף ענק, ויש לי רובוט עקרב שמסוגל לירות כדורים ולהתקדם, ואופנוע שנראה כמו אופנוע עם מנוע אמיתי. בקרוב צריכים לקנות לי מתנה על שן שנפלה לי לא מזמן ובא לי שיקנו לי רובוט ענק שיש לו טונות על גבי טונות של פתיחות ומנגנונים וגלגלי שיניים". 

תגובות סגור

...טוען
מקרא: = תגובה ללא תוכן   = תגובה עם תוכן  
smartair