לפני כשש שנים הפכתי לחלק מהסטטיסטיקה כשעברתי תאונת זוגיות – כלומר התגרשתי. קצת קודם לכן, בשלהי נישואיי, החלו שידורי הסדרה האמריקאית "סמולוויל", ולמרות שמדע בדיוני גרם לי תמיד להחליף ערוץ, הפעם היה משהו שונה: עיני צדה את השחקנית הראשית בסדרה, קריסטין קרוק, המשחקת את לאנה לאנג. היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי ב-28 שנותיי. כל כך יפה עד שניסיתי להתחקות אחר היופי האוריינטלי שלה וגיליתי שאמה סינית. מאותו רגע ידעתי שאם אתגרש יום אחד, אני הולך לממש את הפנטזיה הזו – אישה סינית שתהיה דומה כמה שאפשר לדבר האמיתי.
ידעתי כבר אז שזה רדוד ואינפנטילי, אבל לכל גבר צריכה להיות פנטזיה שצריכה להתממש. האחד קונה רכב גדול שמחפה על איבר מין קטן, השני קונה את הסמארטפון הכי מתקדם, והשלישי משרטט לעצמו קווים לדמותה של האישה המושלמת, שתהיה ההפך הגמור מזו שממנה התגרש. אני רציתי אישה סינית, ולא היה אכפת לי מה אומרים. הרי גם להחזיק אופנוע ים זה די מטומטם. לא באמת מגיעים איתו לאנשהו.
בלילות בבית הוריי, לשם חזרתי אחרי הגירושים, כבר התגבשה אצלי בראש תכנית פעולה. ארשם לאתר הכרויות סיני, אבל רק לחודש אחד – כי מה הסיכויים? בהתחלה זה באמת נראה חסר תועלת: הייתה שם כמות בלתי נגמרת של בחורות חייכניות, יפהפיות ומסבירות פנים, אבל כמעט אף אחת מהן לא דיברה אנגלית. אלה שכן העדיפו כמעט תמיד להכיר מישהו מארצות הברית או בריטניה. ההיצע עבורי, גיליתי, היה מצומצם ביותר. ואם בהתחלה שיגרתי הצעות רק לבחורות האטרקטיביות ביותר, ככל שנקפו הימים הסתפקתי גם בפחות – ובשבוע האחרון שיגרתי המוני הצעות גם לאלה שלא הצטיידו בתמונה כלל. כבר התייאשתי לגמרי, עד ששלושה ימים לפני סוף המנוי זה קרה. אני לא זוכר בדיוק מי התחיל בשיחה, אבל מהר מאוד גיליתי שיש שם קליק חזק במיוחד. המנוי נגמר, אבל המשכנו את השיחה במסנג'ר. פתאום נהייתה לי אישה סינית, אנני, יפהפייה אמיתית בת 21, אבל זה לא היה דומה בכלל למה שדמיינתי.
הכל בגלל הילד היחיד
במרוצת השנים – עד שהתחתנתי, ובעיקר בנישואים הראשונים עצמם – התוודעתי למה שקרוי "האישה הישראלית". אותה בחורה מיליטנטית ועצבנית, שבגיל 18 הופכת להיות מ"כית בנים ומאותו רגע נהנית להזיע את כל הדרך למטווחים, כשמאג חורך את עור הפיל שהצמיחה. מאוחר יותר, היא גם מפרפרת את הגבר שלה כאילו היה חייל, ומבהירה לו בלי הפסקה שבכל רגע נתון היא יכולה לתת לו בעיטה החוצה, או לזחול עצמונית לבית הוריה. אז נכון, לא כל הישראליות רעות כמו שלא כל הערבים מחבלים ולא כל הכדורגלנים הישראלים גרועים. מצד שני, גם לא כולם יוסי בניון – ולי, לפחות, היה ברור שהאישה הבאה שלי, אם תהיה אחת כזאת, לא תבוא מכאן. אני עם בנות ישראל גמרתי, הייתה לי אחת יותר מדי.
רציתי, אם כן, מישהי אחרת: כזאת שלא התקלקלה, שהצבא לא הרס את תומתה ושערסים לא חספסו את אופייה. באתי למערכת היחסים עם אנני כשברור לי שהמזרח הרחוק הוא כבר שנים ארוכות קרקע פורייה לצמיחת נשים כמו זו שאני מחפש: כנועות, צייתניות, מפנקות, ובאופן כללי עושות הכל למען הגבר שלהן. המציאות, לעומת זאת, הוכיחה לי אחרת.
קצת רקע: כבר עשרות שנים שמונהג בסין חוק הילד היחיד, המאפשר לכל משפחה להוליד צאצא אחד בלבד. עם התנאי המגביל הזה, נוצר מצב שבו משפחות רבות מעדיפות בן זכר, ועושות הכל כדי לא לגדל ילדות בנות. כולל השלכתן לבתי יתומים או הפלות בשלב מאוחר מאוד של ההיריון. כתוצאה מכך, היחס בין גברים לנשים באוכלוסייה ממש לא פרופורציונלי – ועבור 24 מיליון סינים גברים, מתברר, אין פתרון. פשוט לא קיימות מספיק נשים באוכלוסייה, והם מיועדים לסיים את חייהם ללא בת זוג.
הנשים הסיניות לא טיפשות בכלל, והן למדו שבסיטואציה הזאת הערך שלהן לא יסולא בפז, וכי למעשה הן יכולות לבוא בדרישות מרחיקות לכת, בידיעה שיהיה לפחות פראייר אחד מתוך אותם מיליונים שימלא את כל מבוקשן, ועוד ירגיש בר מזל. כך, התפתחה שם תרבות שבמסגרתה הגבר מחויב לבוא לנישואים עם דירה, רכב ועבודה מכניסה ככל האפשר, כדי שהאישה תוכל לבזבז את כספו בכמה שיותר קניונים. כשהכרתי את האסיאתית הצעירה שלי היא דווקא עבדה כפקידה במפעל אריזות מצליח, וגם הרוויחה בכלל לא רע בקנה מידה סיני, אבל הבנתי מהרגע הראשון שהאהבה לבזבוזים מושרשת בה היטב: כשלא ניהלנו שיחות עומק בטלפון, היא העבירה את רוב זמנה בבזבוז המשכורת שלה על בילויים בקניון עם חברות. אז זה עוד נראה לי חמוד.
11 חודשים נמשכה ההתכתבות ביני לבין אנני. היא רצתה מאוד להגיע לכאן, אבל בישראל סירבו לתת לה ויזה כדי שהיא חס וחלילה לא תרגיש כאן בנוח ותתפרנס על חשבון המקומיים. המדיניות של ישראל לגבי כל מי שמגיע מהמזרח, כך הבנתי, היא מאוד פשוטה: הם נחותים מאיתנו ולכן הם צריכים להוכיח שמגיע להם להיכנס לכאן. במילים אחרות, נאמר לי, אם היא חברה שלי – אני צריך להביא הוכחות. ואיך מביאים הוכחות עבור מישהי שטרם פגשתי? נוסעים להצטלם איתה, מתברר.
בלי האופציה לנסוע להורים בחולון
הטיסה לסין הייתה מבחינתי בזבוז כסף מוחלט. זה רחוק, זה יקר ובמילא לא אבין אף מילה. גם הניסיון הכושל לשחרר מילה בסינית, ידעתי, עשוי להיות מובן שלא כראוי. תנסה לשאול זר "איפה הרכבת?", ויש סיכוי טוב שאמרת לו "אתה רשאי להצליף לי בישבן עם סלרי רטוב". כמו שזרים רבים חושבים על ישראל כמדינה מוכת מדבר שתושביה רכובים על גמלים, כך חשבתי אני על סין שהיא ארץ של שדות אורז שתושביה עובדי אדמה. הייתי משוכנע שכשאנני תבוא לישראל ותראה את הקניונים הענקיים, עיניה ייפתחו מרוב הפתעה. בסוף, זה בדיוק מה שקרה לי בסין, מדינה עם ערים מלאות בקניוני ענק, מסכי ענק ומרכזי מסחר ענקיים.
לפני שטסתי איתרתי ברשת בחור סיני נחמד וביקשתי ממנו רק דבר אחד: שיגיע לשדה התעופה ואני אעביר לו את מצלמת הווידיאו כדי שיצלם את המפגש הראשון והמרגש ביני לבין אהובתי החדשה. בטיסה הכרתי איש עסקים, שגם אותו שידלתי לצלם את האירוע במצלמה רגילה עם יציאתנו את אולם הנוסעים. בסופו של דבר, איש העסקים הסתבך עם המצלמה והידיד הסיני לא הבין איפה בדיוק ללחוץ. מהרגע המרגש ההוא, שבו ראיתי אותה עומדת שם בסוודר חום וחצאית, אוחזת בידיה שלושה ורדים אדומים ומופתעת לראותי קופץ עלייה בחיבוקים, נשארו לי שלוש תמונות סטילס של מנורות הפלורסנט באולם, ותמונה אחת מטושטשת של הכתף שלי.
כל הדרך למלון אנני השתדלה לא להיצמד אליי יותר מדי, כי בתרבות הסינית זו כמעט פריצות. למרות שכבר הכרנו די טוב מכל השיחות און ליין, המקסימום שזכיתי לקבל ממנה בחיים האמיתיים הוא החזקת ידיים. כשהגענו, היא עזרה לי להיפטר מהתיק והמעילים וביקשה לעזור לי לחלוץ נעליים. "ככה נותנים כבוד לגבר", חשבתי לעצמי, "זו קבלת פנים אמיתית".
עצרתי אותה, ביקשתי שתזדקף. היא הרכינה ראשה כמי שחוששת לקבל נזיפה, אבל אני הרמתי את סנטרה לעבר עיניי ואמרתי לה ברוך: "לעולם אל תשפילי מבט. תמיד תסתכלי לי בעיניים. אנחנו בני אדם שווים". רק לימים התברר לי שמדובר במזימה סינית ליודעי ח"ן שנועדה לגרום לגבר לחשוב שהוא אביר מושיע ששולט בעסק. נשביתי בקסמה של מי שנתנה לי להרגיש שיש לי גדול, בזמן שכל מה שהיא תכננה זה איך לסרס אותי.
ארבעה חודשים חיכיתי עד שהגיעה לישראל. התמונות שלנו מחובקים, בתוספת 15 אלף שקל דמי ערבות שהפקדתי, שכנעו לבסוף גם את האגוזים הקשים ממשרד הפנים לתת לה את אשרת הכניסה המיוחלת – ושלחו אותי לקחת המון אוויר לקראת תקופת הסתגלות מורכבת. פרק ב' שלי התחיל רשמית כשהתחתנו בקפריסין, אבל זה לא היה קל: תחשבו מה זה לחיות עם מישהי זרה שאין לה כאן בעצם כלום – לא שפה, לא תרבות, לא חברים, לא משפחה, לא אוכל. נאדה. אני הייתי בשבילה הכל, וזה אומר שהיינו חייבים להסתדר כי היא לא יכולה לארוז מזוודה ולנסוע להורים בחולון.
לא חלפו ימים רבים עד שהבחנתי בקושי העצום שהיא צריכה להתמודד איתו. בתסכול המצטבר שלה, בחוסר המעש שתוקף אותה בשעות שאחרי לימודי השפה באולפן. מהר מאוד, גם אני התחלתי לשלם את המחיר עבור ההרפתקה ששנינו יצאנו אליה: בגלל שידעתי שהיא ממילא מתוסכלת וממורמרת מהמצב, הבנתי שרצוי לא לדכא אותה עוד יותר ופשוט לעשות את מה שהיא מבקשת. במילים אחרות, מצאתי את עצמי עושה הכל בבית: מנקה, מכבס, שוטף, מקפל, עושה קניות, מבשל ומוריד זבל.
היא מצדה למדה שאפשר לנגן על זה, ושכל ניסיון נואל מצידי להמרות את פיה יכול להיגמר בדרמה. הרי אין לה חברות שאיתן היא יכולה לחלוק משברים, אין לה טלוויזיה שאפשר לזפזפ את ערוציה, אין לה נפש חיה מלבדי – והנה גם אני עומד מנגד ומתעלם ממצוקתה ומבקשותיה? איזה מן גבר אני? איכשהו, העובדה שהיא לבדה בארץ, הפכה עם הזמן ליתרון עצום עבורה. היא מסנג'רת אותי ללא הרף ב"לך-תביא-לי", "לך-תכין-לי", "לך-תקנה-לי". ואם אני רק מנסה לנפנף אותה, היא ישר שולפת את טיעון האמא: "אז מי אתה רוצה שיעשה לי את זה, אמא שלי, שגרה בקצה השני של העולם?".
תמימה כמו דרדסית
בזמן שאנני נלחמה בשעמום, אני מצאתי את עצמי נלחם בסטיגמות. מאלה שמרכלים שקניתי אותה באינטרנט, בואכה אלה שבטוחים שהיא מנצלת אותי, ועד לטיפוסים הבוהים – הישראלים שלא מתביישים לבהות בנו ארוכות כשאנחנו עוברים לידם בקניון. כנראה שיש לפחות חסרון אחד בלהיות יפהפייה אוריינטלית.
אלא שלא תמיד זכינו ללטישות עיניים רק בגלל שהיא בעלת מראה אסיאתי מלבב. לעתים זה קרה פשוט בגלל ההתנהגות שלה. למשל, כשהייתי מעצבן אותה בכוונה עם משפט כמו "איזו יפהפייה החברה שלך", היא הייתה מתחילה להכות אותי באגרופים כמו נערה מתבגרת, מול כל באי הקניון. אני, כמו גבר אמיתי, הקפדתי לנוס על נפשי תוך שהיא דולקת אחריי כדי להנחית עליי את האגרוף הבא. הרבה השתנה מאז: היום היא כבר לא נראית נערה, וגם האגרופים שלה יותר מדויקים לכיוון הסרעפת.
גם הביקורים התכופים במחלקת האשרות של משרד הפנים הוציאו ממנה צדדים אפלים. ההתנשאות של המדינה לנהוג בה כאילו עושים לה טובה שבכלל מאפשרים לה להישאר כאן גרמה לעצביה להימרט לא פעם, עד שבביקור האחרון להארכת התושבות היא אמרה לפקידה בהפגנתיות שאינה מעוניינת באזרחות הישראלית. לשאלה "האם טוב לך כאן", השיבה בפשטות: "לא". בפעם אחרת, כאשר באה לבקר אותי במקום העבודה, היא עברה דרך מטבח של מסעדה. הטבח עצר אותה בקריאות: "רגע רגע, מי את ?", אבל היא רק סקרה אותו מכף רגל ועד קודקוד במבט מזלזל וענתה לו "למה, מי אתה?" טוב, טקט אף פעם לא היה הצד החזק שלה.
בבית, לעומת זאת, אני רואה את הצדדים האחרים שלה. הדעה הרווחת היא שתושבי המזרח הרחוק הם קרירים יותר מאיתנו, פחות אכפתיים ופחות מעניקים ומפרגנים. אז בגדול זה נכון, וסקר שנעשה לפני כשנתיים בערך הציב את כל מדינות המזרח הרחוק (חוץ מיפן) כמדינות שנושא הסקס בקרב תושביהן נמצא בתחתית סולם העדיפויות – אבל כנראה שהכל עניין של חינוך ומזל. אשתי אולי נעדרת מניירות רומנטיות שלמדנו להעריך מסרטי הבורקס האמריקאים של ג'וליה רוברטס, אבל היא יודעת לאהוב. אם נניח אני נורא כועס עליה, היא תמיד תבוא לדבר אל לבי ולא תיתן לוויכוח להשתלט על חיינו. חוץ מזה, היא גם צוחקת מהבדיחות שלי. נורא חששתי שההומור יהווה מכשול בגלל התרבויות השונות, שהיא לא תשים לב לדקויות הסרקזם שלי ושאצטרך להניף מולה שלט "עכשיו צוחקים" כשמגיע הפאנץ', אבל היא מסתדרת לא רע גם בלי זה. כשזה לא מצליח, לרוב זה בגלל שהיא פשוט תמימה כמו דרדסית.
הרבה פעמים עצרתי לשאול, למה בכלל עזבה את סין בשבילי? הרי היא הייתה יכולה להשיג כל גבר שרק הייתה רוצה, ונובוריש מקומי היה יכול לרפד אותה בלא מעט מזומנים. ככל הנראה, ממש כמוני, גם היא חיפשה משהו אחר ולא שגרתי. אולי הרעיון להיות עם גבר זר קסם לה, ואולי היא פשוט מצאה את עצמה ב"אירוע מתגלגל", כמו שמכנים זאת הכתבים הצבאיים. פתחה את הכרטיס באתר ההיכרויות בשביל הצחוק, דיברה איתי כדי להעביר את הזמן, ובסופו של דבר נלכדה ברשת.
בכל מקרה, שש שנים חלפו מאז נחתה בישראל, והיום אני אומר בפה מלא: לא הייתי מחליף אותה באף אחת אחרת, וזה למרות שהיא הפכה אותי לגבר הכי כנוע וצייתן שאפשר. לפעמים, באמצע בילוי בקניון, היא יכולה לעצור פתאום ולומר לי שכואבות לה הרגליים. מבחינתי, זה האות לעשות לה שק-קמח עד לאוטו, ואם אני רק מעז להגיד ש"אנחנו בישראל, לא עושים כאן דברים כאלה", היא מיד סוגרת את הוויכוח עם: "אבל אני סינית, וכך נוהגים עם סיניות". אז יש כאלה שאראלה ממפעל הפייס מתקשרת אליהם ויש כאלה שהופכים לכוכבים. לי היה מזל מסוג אחר, לא ייאמן כזה. אז בפעם הבאה שאתם רואים איזו אסיאתית רכובה על גבי גבר בקניון, דעו שהחמור זה אני.
