בתחילת שנות ה-40 לחייהם, אחרי 14 שנות נישואין ועם שלושה ילדים, ליאן ושחר איתן מבנימינה החליטו לפרק את החבילה. "חווינו משבר", מספרת ליאן, "בעצם, כבר נפרדנו ושחר שכר בית. תהליך הפרידה התגלגל". אלא שלמרבה ההפתעה, דווקא הפיצול סובב את גלגל הפרידה ב-180 מעלות.

"עם הפרדת המגורים לשני בתים באה הטבה גדולה ביחסים", אומרת ליאן בת ה-47. "כל אחד אחראי לעצמו. הרכוש היה משותף, והגענו להסכמות. הבתים במרחק שתי דקות הליכה אחד מהשני. המשכנו להיפגש כמשפחה אחת, מעולם לא הייתה הפרדה מוחלטת בעניין הזה. חזרנו להיות ביחסים זוגיים. במהלך הזמן דיברנו והחלטנו שלא נממש את הסכמי הפרידה, אלא ננסה לחיות כזוג ומשפחה בבתים נפרדים. רצינו לבחון ולראות אם זה עובד. שנינו הסכמנו שזה שווה ניסיון. בכל זאת אנחנו ביחד כבר הרבה שנים, בנינו יחד את חיינו. התגלגלנו וראינו שזה לא רע".

במהלך תהליך הפרידה קנו ליאן ושחר בית משותף נוסף, במקום שאחד מהם יתגורר בשכירות. "עשינו את זה כי סמכנו אחד על השני. ביחד יכולנו לקנות עוד בית, דבר שקל יותר לעשות כזוג מאשר לבד. כל עניין ההלוואה מול הבנק נעשה ביתר קלות".

לשלם ולתחזק שני בתים זה עסק לא זול.
"כלכלית אין ספק שההוצאות הרבה יותר גדולות, אבל אנחנו שלמים עם זה. גם לזוגות גרושים יש שיקולים כלכליים. היחסים בתוך התא המשפחתי ומדד האושר הם גם שיקולים מכריעים. אנשים שלא מסתדרים מתגרשים גם אם זה מקשה כלכלית. מבחינתנו, לעבור לגור בשני בתים מאפשר לנו לחיות טוב, וזה קרה אחרי שעברנו לחיות בנפרד. ממשבר שחווינו, הכול הסתיים אחרת".

"מה שבטוח – זה לא כלכלי", מסכים שחר בן ה-49. הוא מספר שגם ברגעים שבהם שקלו השניים להפריד כוחות לחלוטין, הם המשיכו לראות את עצמם כיחידה כלכלית אחת. עם הזמן, הוא אומר, "הבנו שאנחנו גם רוצים להיות יחידה זוגית אחת. אנחנו לא גרושים, אבל יש נקודות דמיון. אחת הסיבות שבגללה בחרנו לדבר היא כי אנחנו חושבים שזה מודל שעובד ויכול להתאים ואולי לפתור בעיות לזוגות נוספים".

LAT איט בי

המודל הזוגי-משפחתי המכונה באנגלית LAT (Living Apart Together – חיים לחוד ביחד) מתקיים לרוב אצל זוגות בפרק ב' לחייהם – כאלו שחוו את החיים המשותפים ומבקשים להימנע בניסיונם הנוסף לזוגיות מהמוקשים שעלולים לפוצץ את היחסים. "הרבה אנשים בוחרים לחיות בנפרד בפרק ב', זה לא יוצא דופן", אומרת ליאן, "ההבדל אצלנו הוא שפרק א' ופרק ב' הם עם אותו תא משפחתי, והילדים משותפים".

"עד שנות ה-70 של המאה ה-20 המשפחה הנורמטיבית נתפסה כהסדר זוגיות מובן מאליו", מסבירה חוקרת המגדר ד"ר עופרה אור. "משנות ה-90 מתרחש שינוי בדפוסי המשפחה, וריבוי צורות משפחה נחשב נורמטיבי. ניתן להבין את זה כחלק מהשינויים שהובילו לאינדיבידואליזציה של מוסד המשפחה ואיפשרו את ההפרדה בין נישואים, פריון, הורות ומשק בית משותף".

שחר וליאן איתן (צילום: אלבום משפחתי)
צילום: אלבום משפחתי

"מבחינתנו הצעד הזה, לעבור לגור בשני בתים, מאפשר לנו לחיות טוב, וזה קרה אחרי שעברנו לחיות בנפרד. ממשבר שחווינו, הכול הסתיים אחרת"

בעבודת הדוקטורט שלה חקרה אור נשים יהודיות בנות 50 עד 62 שמנהלות זוגיות בפרק ב' בשלושה אופנים: נישואים שניים, חיים משותפים ללא נישואים וזוגיות שאינה מתנהלת תחת קורת גג אחת. במודל האחרון היא רואה אינטרס נשי מובהק שמאפשר לנשים לשמור על האינטימיות הזוגית לצד האוטונומיה האישית. "נשים מעדיפות זוגיות זו כדי להימנע מתפקידי מגדר", אומרת אור, "בעוד גברים מעדיפים זוגיות תחת קורת גג אחת בעיקר משום שהם רוצים שבנות זוגם תמלאנה תפקידי מגדר".

בעוד שבישראל המשפחה החיה יחדיו היא מוסד כמעט מקודש, בחו"ל תופסת הזוגיות החדשה מקום בולט יותר ויותר. השחקנית והיזמית גווינת' פלטרו, למשל, סיפרה לפני שנתיים כי  בעלה, איש הטלוויזיה בראד פאלצ'וק, מחזיק בבית נפרד בו הוא מבלה שלושה לילות בשבוע עם ילדיו מנישואיו הקודמים. "כל החברים הנשואים שלי אומרים שזה נשמע אידיאלי ואנחנו לא צריכים לשנות כלום", אמרה פלטרו בריאיון ל"סאנדיי טיימס". גם הבמאי טים ברטון והשחקנית הלנה בונהם קרטר חיו בעבר בבתים נפרדים (אך מחוברים) בלונדון במשך עשור. אלו המקרים המפורסמים, אבל בארה"ב ישנם על פי הנתונים הרשמיים כארבעה מיליון זוגות נשואים שחיים בנפרד. קרוב לרבע מתושבי בריטניה שמוגדרים כרווקים חיים למעשה בזוגיות עם אדם מבלי לגור איתו. ההערכות הן שבעולם המערבי חיים כך לפחות עשירית מהאוכלוסייה הבוגרת.

את המודל המוכר ביותר של זוגיות ללא מגורים משותפים בישראל מקיימים זה שנים שרת התחבורה מרב מיכאלי והקומיקאי ליאור שליין (שלאחרונה גם הביאו לעולם ילד בהליך פונדקאי). השניים נמצאים בזוגיות מאז 2007, אבל ממשיכים להחזיק כל אחד בדירתו. "זה לא טריוויאלי לגור בשתי דירות נפרדות וזה לא מובן מאליו", אמרה מיכאלי בריאיון ל"אנשים" ב-2014, "רק בגלל שזה איתו זה מתאפשר". שליין סיפר שהשניים נפגשו "היא כבר הייתה כוכבת שנים רבות בטלוויזיה, אני הייתי בתחילת דרכי. הדירה שמעליה התפנתה. מכרתי את דירתי וקניתי אותה. ככה אנחנו חיים ואני ממליץ לכל מי שמתאפשר לו ללכת על זה - בלי נישואים ברבנות, בלי נישואים בכלל, בשתי דירות נפרדות".

אף על פי כן, לרוב – ואולי גם במקרה של מיכאלי ושליין – זה מודל שמתקבל בהרמת גבה. נעמה (כמו כל השמות הנוספים בכתבה, שמה האמיתי שמור במערכת), בת 44 ממושב בדרום, עדיין מנסה להצניע מסביבתה את החלק הזה בחייה. "זה המתכון הכי טוב לזוגיות, לא לכולם מתאים לגור ביחד", היא אומרת, "אבל אנשים אוהבים שאנשים אחרים הולכים בתלם. החברה מתייגת את הילדים שלי כמסכנים או בעייתיים. אצלנו כל החמישה מתוקתקים יותר מזוג נשוי. שוחחתי עם אמא אחת בגן והיא ריכלה עליי לגננת. היא חשבה שאני מזניחה את הילד כשפעם אמרתי שאני ממהרת כי הילד חולה בבית. הורים בגן גילו והתרחקו ממני. מזל שהדברים קרו בגיל 40, כשאני כבר מבושלת וחזקה נפשית להילחם את מלחמות החיים".

מרב מיכאלי וליאור שליין (צילום: Moshe ShaiFlash 90)
מרב מיכאלי וליאור שליין. הנציגים הכי מפורסמים | צילום: Moshe ShaiFlash 90

גם ליאן ושחר מספרים על קשיים בתחילת הדרך. "בהתחלה היה לי קשה לדבר על זה בחופשיות מול אנשים אחרים", מודה ליאן, "אבל היום זה הכי טבעי. אני יכולה לצחוק על זה כי זה משתחל באיזו שיחה מבלי לחשוב פעמיים. אני לא חושבת שיש מודל אחד נכון. צריך להיות פתוח ולצאת מהמוסכמות אם הן לא מתאימות לך. היום אני שלמה ולא מרגישה צורך להצדיק את עצמי. יש המון פתרונות, זה ספקטרום רחב, ותמיד יש דרך אחרת".

וכשהילדים יעזבו תחזרו לגור ביחד?
"אנשים לפעמים חושבים שאנחנו עושים את זה בשביל הילדים, אבל זו לא הסיבה. לא היינו נשארים במערכת שאינה מתפקדת טוב בשביל הילדים. אני לא יודעת איך נרגיש בעתיד, הזמן יגיד, אבל אני לא רואה אותנו משנים מודל. אולי הבתים יהיו קטנים יותר, אולי במקום אחר".

לא לכל כיס

היתרון הבולט ביותר במודל מבחינת ליאן ושחר הוא השחרור מהחיכוכים הבלתי נמנעים של הזוגיות והאחריות המשותפת על משק הבית. "כשאתה מנהל את הבית שלך, אתה לא בא למישהו אחר בציפיות", אומרת ליאן. "כששחר בבית בבית שלו, הוא מנהל אותו איך שהוא רואה לנכון. כמובן שאנחנו עוזרים אחד לשני, אבל כל אחד אחראי על עצמו".

 

ד"ר עפרה אור (צילום: באדיבות המצולמת)
צילום: באדיבות המצולמת

"גברים מעדיפים זוגיות תחת קורת אחת בעיקר משום שהם רוצים שבנות הזוג תמלאנה תפקידים מגדריים. נשים מעדיפות זוגיות בבתים נפרדים כדי להימנע מהם"

"זה מוריד הרבה לחץ של הפרקטיקה היומיומית ומאפשר מרחב, קצת יותר שקט", מסכים שחר. "לפעמים לחזור מהעבודה לבית ריק זה פרייסלס. זה קורה פעם-פעמיים בשבוע, זה נותן רוגע. כל אחד מאיתנו יכול לבנות אופי של בית שיותר מתאים לו: בית פתוח ומבולגן לעומת בית יותר אינטימי ומסודר".

בתוך זה, כאמור, משתלבים הילדים – בני 13, 16 ו-18. עד הקורונה חילקו ליאן ושחר את ימי האחריות על הילדים ביניהם כמו זוגות פרודים – חלוקה קבועה של ימים במהלך השבוע ותחלופה בסופי השבוע. "כל אחד יודע מתי הוא אחראי על הארוחות, מתי הוא הולך לסופר, הכל יחסית מסודר ומוגדר, אבל עם הרבה גמישות", מסבירה ליאן. בתקופת הקורונה, היא מספרת, המצב השתנה: "מצד אחד, כולנו התראינו הרבה יותר, כי היינו בבית כל היום. מצד שני, ההפרדה בין הבתים נתנה הרבה מרווח לכולם ועזרה לעבור את התקופה ביתר קלות".

על השאלה למי פונים המורים כשהם רוצים לדבר עם ההורים על ילדיהם ליאן מגיבה בחיוך: "פונים למי שתופסים". בבתי הספר, היא מספרת, "יודעים שאנחנו זוג לכל דבר, והפנייה היא באופן משותף כמו לכל זוג הורים. אנחנו ישר מעדכנים אחד את השני. אבל קורה שלפעמים אתה לא זמין בדיוק ברגע של משבר: נניח אם הילד לא מרגיש טוב באמצע הלילה, או שהוא עבר משהו בבית הספר, והוא אצל שחר. לשמוע על זה כשהילד לא אצלך זו תחושה פחות טובה כהורה. אני לא תמיד חווה כל רגע נתון. זו לא תמיד אידיליה כשההורים פחות זמינים באותו מקום".

ילדיהם של ליאן ושחר כבר בוגרים, והיא עצמה מודה שצורת החיים שבחרו לא מתאימה בהכרח להורים לילדים צעירים יותר. "בצורה כזו של חיים רואים את הילדים קצת פחות. אני חושבת שזה יכול להתאים יותר לאנשים שעברו את השנים הראשונות יחד, עברו את הגילאים המאוד-צעירים של הילדים, כשהילדים זקוקים להורים באופן מאוד פיזי, כשקשה לעזוב אותם לשנייה. כשהילדים גדולים הרבה יותר קל להתנהל, התיאומים יותר פשוטים, הילדים עצמאים. חסר להם משהו בבית אחד? הם באים לבית השני ולוקחים אותו עצמאית. ככל שהם גדלים, אנחנו משחררים".

לאילו עוד אנשים המודל הזה יכול להתאים?
"לאנשים שלא מונעים על ידי קנאה. אנחנו לא יודעים מה קורה בכל רגע נתון אחד אצל השני – הרבה פחות מזוג שחי במשותף. וכמובן, העניין הכלכלי – אין ספק שיותר קל להתכנס למודל הזה כאשר האילוצים הכלכליים אינם גורם מכריע".

"צריך לזכור שאנחנו גרים 150 מטרים אחד מהשני", מוסיף שחר, "ילדים יכלו תמיד לעבור בין הבתים, הם הולכים ברגל, זה הכול נורא פשוט. בחרנו להשקיע בשקט שלנו, בספייס שלנו, לא בבית עם בריכה. אחרי יום שלם של ישיבות ושיחות, אני יכול לשבת רגע בשקט או לצאת לרוץ, ואין לי מחויבות כי אני יודע שהיום זה היום של ליאן. אעשה טיול עם הכלב ואבוא לשתות קפה. זו בחירה".

הילדים מנסים לנצל את ההפרדה בין הבתים?
"כשהם רבים אחד עם השני, לפעמים הם מבקשים להיות בבתים נפרדים. פתרון פשוט, לא? לא אפשרנו את זה אף פעם כי זה נראה לנו לא נכון. אנחנו משפחה אחת, והם צריכים ללמוד להסתדר עם הריבים שלהם ולדעת לפתור אותם. לעומת זאת, כשמדובר במשהו יוצא דופן או צ׳ופר, אנחנו באים לקראתם. 'אבא, אולי תלך לישון אצל אמא כי יש משחק של היורו ואני רוצה להזמין חברים לישון?'. אז אנחנו זורמים".

גווינת' פאלטרו ובעלה בראד פלצ'וק בפרמיירה בניו יורק, 2019 (צילום: Ron Adar, shutterstock)
גווינת' פאלטרו ובעלה בראד פלצ'וק. רק ארבעה ימים משותפים בשבוע | צילום: Ron Adar, shutterstock

הצד שלו, הצד שלה

במחקרה על המודל החדש מצאה ד"ר אור כי העובדה שהוא מקיים קשר "צף" – כזה שלא מעוגן בתכתיבים חיצוניים, חברתיים או כלכליים – מאפשרת לבני הזוג להתמקד בקשר עצמו. "החיים במתחמים נפרדים מונעים חיכוך יומיומי ומעוררים געגועים", אומרת אור, "וכך נשמרת גחלת הרומנטיקה".

ערן, בן 45 מתל אביב שחי במשך שמונה שנים בבית נפרד מאשתו, מסכים. "לדוגמה, כשגרים ביחד חוזרים מהעבודה ופוגשים את בן הזוג אוטומטית", הוא מסביר, "זה הדיפולט. כשגרים בנפרד, צריך לבחור בזה. צריך לרצות להיפגש. יש פה אמירה רומנטית. זה שומר על הגחלת".

ערן בחר במודל בפרק ב' בחייו. "כשהייתי נשוי פעם ראשונה, היה לנו בסך הכל טוב, אבל כבר אז הפריעו לי דברים שרק בדיעבד הבנתי שהיו קשורים למגורים משותפים. אחרי ארבע שנים התגרשנו ועברתי לגור לבד, שם גיליתי כמה זה היה חסר לי. כמה קל לי להתחבר לעצמי כשאני במרחב הפרטי שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי גר שוב עם מישהי. לאחר כמה שנים מצאתי את עצמי בזוגיות חדשה שלצערי נגמרה בדיוק בגלל זה. זה גרם לי לוותר על זוגיות. זה הרי תמיד ייגמר ככה. לא עלה בדעתי שיש אפשרות כזאת, בתים נפרדים".

כשפגש את מי שהייתה לאשתו השנייה, היא סיפרה לו כבר בפגישתם הראשונה שהיא מאמינה בזוגיות בבתים נפרדים. "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המושג הזה", הוא אומר. "הקשר ביננו התקדם מהר מאוד, הרגשנו שמצאנו נשמות תאומות. שנינו אנשים שזקוקים למרחב שלהם. לי קשה לנגן ולהלחין על הפסנתר כשיש מישהו אחר בבית. גם היא הייתה זקוקה מאוד ללבד שלה. היא  טוענת שחשוב לבנאדם לפעמים להיות לבד, גם אם זה רק בשביל לבהות בתקרה".

ערן ואשתו הגיעו לנישואיהם השניים עם ילדים ממערכות יחסים קודמות: הוא עם בן והיא עם שתי בנות (יחד הביאו לעולם בן נוסף). "הילדים אוהבים אחד את השני, אבל להכניס אותם לבית אחד עלול להיות מתכון לצרות", הוא מספר. "אנחנו אוהבים את הילדים אחד של השנייה, אבל אנחנו לא ההורים שלהם. זה לא כל כך נעים לשמוע שמישהו אחר מעיר לילד שלך. לכל אחד יש את הדינמיקה שלו עם הילדים שלו, צריך לשמור על זה". 

איך מסתדרים?
"מה שילדים צריכים זה הורים מאושרים. אני לא אעבור לפרברים רק בשביל שיהיו לילדים מרחבים, כי אני אהיה אומלל. ילדים צריכים להתאים את עצמם להורים. כך גם לגבי מגורים משותפים. לילדים שלנו תהיה עוד אופציה בראש, עוד סגנון חיים שהם מכירים. הם יבחרו מה יעשה אותם מאושרים. לבן המשותף שלנו זה היה מאוד טבעי, הוא לא הכיר משהו אחר. היה לו חדר אצלי וחדר אצלה. לבית של אבא יש אופי אחד ולבית של אמא אופי שני. כמו אצל הורים גרושים – אבל נשואים".

אחד הדברים שערן מציין לטובה הוא זמן האיכות עם הילדים. "כשאשתי הראשונה ואני התגרשנו, הייתי צריך פתאום לחתוך מהעבודה מוקדם פעמיים בשבוע בשביל להוציא את הילד מהגן. זה מקסים, והמשכתי לעשות כך גם אחרי שהתחתנתי שוב. בימים שהבן הגדול היה אצלי, הייתי לוקח אליי גם את הבן המשותף. לאשתי היה חופש לעצמה, עם או בלי הבנות שלה. נהנינו מכל העולמות".

טים ברטון והלנה בונהאם קרטר (צילום: Ian Gavan, GettyImages IL)
טים ברטון והלנה בונהאם קרטר. בתים מחוברים, אבל נפרדים | צילום: Ian Gavan, GettyImages IL

אבל אחרי שמונה שנים, ערן גילה שהוא זקוק פחות ופחות למרחב הפרטי שלו. "התרגלתי לחיי משפחה. התעייפתי מלעבור בין הבתים. כבר לא היה לי ברור למה אני צריך עוד בית. ככל שעבר הזמן הייתי מגיע יותר והולך פחות. בשלב מסוים עברתי לגור בבניין שלה. המרחק התקצר משתי דקות הליכה לשתי קומות בבניין. התקרבתי לאט, עד שהרגשתי בשל לעבור לגור ביחד. היא לא הייתה בעד, אבל החלטנו לעשות ניסיון. שכרנו בית גדול עם מלא חדרים לכל הילדים, חדרי עבודה וגם קומת מרתף עם הסטודיו שלי, המיטה שלי והסלון שלי. למעלה היה עוד סלון ועוד חדר שינה משותף. הרמוניה. זה החזיק שלושה שבועות. שם נגמרה הזוגיות שלנו".

למה זה קרה לאחר המעבר?
"קל לטאטא בעיות בקשר כשגרים בנפרד. למשל, אם היינו רבים, הייתי פשוט הולך הביתה. זה יתרון וגם חסרון. המעבר לבית משותף האיץ את הפרידה שהייתה מגיעה בכל מקרה".

היום, אומר ערן, הוא יבחר לגור עם בת זוג עתידית. "אני רואה את זה אחרת. אני חושב שדווקא בגלל שצריך להתאמץ ולוותר על דברים, זאת התמודדות שמחזקת את הקשר. ואולי זאת רק פנטזיה שיש לי בראש. אולי זה לא באמת בשבילי. בכל זאת, לא סתם גרתי בנפרד מאשתי שמונה שנים".

רועי, שמתגורר בנפרד מאשתו לבקשתה לאחר עשר שנות נישואים ומגורים משותפים, כבר משוכנע שזו לא הדרך הנכונה עבורו. "היא החליטה שנהיה ביחד ולא נגור ביחד, אבל לדעתי זה לא הולך", הוא מספר. "אנשים פונים אליי אחרי שאני מפרסם סטטוס בפייסבוק, שואלים אותי ואומרים לי, 'מה קרה, יש לך שקט, זה לא רע', אבל לתחושתי לא ככה העולם עובד. אני עכשיו בדרך לים, ואם הייתי גר איתה בבית בחיים לא הייתי נוסע כרגע לים. בטח הייתי מבצע עוד מטלה בבית. אבל זה עדיף על לגור בנפרד".