אם אתם אוהבים סמלי סטטוס ויש לכם מספיק כסף בבנק, כדאי שתכירו את האקססורי החדש הכי לוהט בסביבה – שולחן שישי עמוס בילדים. כן כן, מתברר שחמולות גדולות של זאטוטים הן השאיפה החדשה של הישראלים האמידים – אלו שהג'יפ והבריכה בחצר כבר לא עושים להם את זה, ומתחשק להם למלא את הווילה בצרחות, במריחות של גרבר ובכתמי טושים לרוב.
בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, ויקטוריה ודיוויד בקהאם, מדונה ועוד שלל סלבריטאים כבר מתהדרים בשבט קטן ופוטוגני משלהם, אבל הטרנד החדש אינו שמור רק לסלבס. כפי שמתארת טינה פיי במאמר שפרסמה במגזין "ניו יורקר": "אני די בטוחה שהבת שלי היא היחידה בכיתה שאין לה אחים", כתבה, "בכל רחבי מנהטן הפכו משפחות גדולות לסמל סטטוס. ארבעה ילדים יפים, עם שמות של מלכים או של פירות, הם דרך לומר: 'אני יכול להרשות לעצמי דירת ארבעה חדרים ולממן בתי ספר פרטים ב-150,000 דולר. איך החיים שלכם?'".
גם לחופי הים התיכון המצב לא שונה בהרבה. כיוון שעלות של גידול ילד בישראל עד גיל 18 מוערכת בין 350 אלף למיליון שקלים, מעדיפות יותר ויותר משפחות מעוטות יכולת להשתמש באמצעי מניעה, בעוד שמשפחות שבהן כסף הוא לא אישיו משתמשות בו כדי לממן אופר צמודה, מבשלת, מנקה ומנתח פלסטי – ומקימות לעצמן שבט קטן וצוהל.
את אחת הדוגמאות הקלאסיות למציאות החדשה הזו מספקת כוכבת העונה השנייה של "מעושרות", ג'ניפר סנוקל, שאף חשפה בסדרה את יחסיה החמים עם המטפלת הצמודה של ילדיה, סימה. סנוקל, 38, היא אם לחמישה ילדים (בן 11, בן 9, בן 7, ותאומים, בן ובת, בני שלוש וחצי), משני אבות שונים, ומנהלת כעת קשר עם בן זוג חדש, הכדורגלן לשעבר ואיש העסקים עופר טלקר, שמתחיל גם הוא ללחוץ על עוד ילד. מאז צילומי הסדרה נפרדה מסימה המטפלת, והיא משתלטת לבדה על הטיפול בילדיה. "איך עושים את זה?", היא צוחקת צחוק גדול, "תמיד ידעתי שאני רוצה שניים-שלושה ילדים, בחיים לא חשבתי שיהיו לי חמישה! העניין הוא שמאוד רציתי בת, אבל נולדו לי רק בנים. ההריונות שלי לא קלים, אבל בכל פעם הגרוש שלי רצה עוד ילד, אז הוא הבטיח לי שזו תהיה בת. עשיתי הרבה ניסיונות עד שנולדה לי בת".
סנוקל מודה שמדובר בעסק יקר, שדורש חישוב כלכלי מראש. "אני חושבת שצריך לעשות תקציב כדי להביא הרבה ילדים. גם כי זה נורא יקר וגם כי הילדים של היום מאוד מפונקים. ההוצאות לא נגמרות: מטרנה וטיפולים ובגדים וצעצועים. עכשיו חופש גדול, ואני צריכה כספומט צמוד".
איפה קשה לך?
"ארבעה בנים זה כמו מלחמה בבית. כל הזמן יש מכות ואני מרגישה שאני יותר שוטרת מאמא. אנשים לא מבינים למה אני כל כך רזה. אני אומרת להם שיש לי חמישה ילדים בבית. אני אף פעם לא עוצרת לנוח".
עכשיו, כשסימה המטפלת הלכה, מי עוזר לך?
"אני ואני ואני. אין לי הורים. הייתה לי אופר, אבל עם חמישה ילדים, שמתוכם יש גם תאומים, את צריכה שלושה אופר לא אחת. וגם מנקה. עכשיו ראיתי את התאומים שלי, שאני מגדלת לבד בלי אבא, והרגשתי שהם צריכים אותי, אז פיטרתי את האופר. יש לי בן זוג הכי מקסים, שאוהב את הילדים שלי כאילו הם שלו, וזה מזל גדול. סימה לא הייתה האופר, היא הייתה המטפלת. היו לי גם וגם – אופר ומטפלת – כל הזמן, כל החיים. זה קשה, כי אני רוצה לתת לכל הילדים זמן איכות וגם לחלק את הזמן שלי ביניהם לבין העסקים שלי, והצילומים, ואני גם מבשלת והולכת לסופר. אבל ביום שישי, אחרי כל הבלגן של הבישולים, כשכולם יושבים ליד השולחן ואומרים שאני הכי טובה בעולם – זה שווה הכל".
אם היה לך פחות כסף, היו גם פחות ילדים?
"בטוח שכן. אני אשת עסקים, ואני תמיד מחושבת. במיוחד בישראל. מאוד קשה פה. כל הדברים הבסיסים בישראל נורא יקרים, גן, בגדים, אוכל, זה המון כסף. ובנוסף לזה, הכל פה זה סטרס, וכשאין כסף – זה עוד סטרס. כשאני חושבת על משפחות שיש להן הרבה ילדים ואין כסף, אני לא מבינה איך הם עושים את זה. כואב לי עליהם, אבל אני מתארת לעצמי שההורים מוצאים את הדרך, והילדים לא גוועים ברעב. אני רואה מה המדינה נותנת: אני מקבלת פחות מאלף שקל בשביל חמישה ילדים, זה כלום. הרי כשיש לך הרבה ילדים, הכל יותר מסובך. אם אני רוצה להגיע למקום כלשהו, כולם ביחד, אנחנו צריכים אוטובוס. בגלל שאני לא מוכנה לנהוג בוואן, אנחנו תמיד צריכים שתי מכוניות. לחופש אי אפשר לצאת, כי ביחד עם שני ילדיו של בן הזוג שלי אנחנו שבעה ילדים וזה סיוט. צריך להבין שלגדל חמישה ילדים זה אומר להוציא רק על הצרכים הבסיסים שלהם לפחות 40 אלף שקל בחודש. רק על אוכל אני מוציאה 7-8 אלף שקל, ואני לא קונה כל דבר ולא זורקת אוכל".
קידמה עולה כסף
נבירה בסטטיסטיקה הישראלית מגלה תמונה סותרת: מצד אחד, גודלה של המשפחה הישראלית הממוצעת הצטמצם עם השנים. דוד בן גוריון אמנם עודד אותנו ללדת, אבל היום, עם המצב הכלכלי, ריבוי הגירושים והנישואים המאוחרים, המשפחה הישראלית קטנה ל-2.4 ילדים בממוצע – נכון לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המעודכנים ביותר. אם בודקים מה המצב לפי ערים, בירושלים נמצאות המשפחות הגדולות ביותר (4.3 נפשות בממוצע למשפחה, כולל הורים), בעוד שבתל אביב ובחיפה המשפחות הקטנות ביותר (3 נפשות בממוצע למשפחה, כולל הורים).
מצד שני, עקומת הילודה הישראלית לא השתנתה כבר 50 שנה – נתון מדהים וחריג מאוד. "זה מעורר פליאה מוחלטת", אומר פרופ' סרג'ו דה לה פרגולה, מומחה לדמוגרפיה. "שיעור הפריון בישראל, העומד על שלושה ילדים, תקוע כבר 50 שנה. זה קו אופקי שטוח ללא שינוי, וזה דבר שלא קיים בשום מקום אחר בעולם. זה אומר שלמרות הבלגן הישראלי, בכל זאת יש כאן איזושהי יציבות".
בשנות ה-90, טוען פרופ' דה לה פרגולה, הפריחה הכלכלית בישראל איפשרה ליותר ויותר משפחות מהמעמד הבינוני-גבוה להתרחב ולמלא את הארץ בצאצאים. ישראל הקדימה, במובן זה, את המגמה העולמית בעשור לפחות. רק מ-2008 החלו להצטבר נתונים מחקריים שהצביעו על כך כי גם במדינות עשירות ברחבי אירופה ובארצות הברית צצות יותר ויותר משפחות מרובות ילדים.
במילים אחרות, התרחש כאן היפוך דרמטי: היכולת הכלכלית החלה לשחק תפקיד מכריע בכל מה שנוגע לתכנון המשפחה. אם בעבר נהוג היה לשייך משפחות מרובות ילדים למעמד הנמוך – עניין של מלכוד 22, כיוון שריבוי הילדים והצורך לפרנס אותם רק שימר את מעמדן הנמוך – היום תופסות יותר ויותר משפחות עשירות את התפקיד. "משפחות גדולות היו בעבר קשורות לרמת השכלה נמוכה ולחוסר ידע בכל הקשור לאמצעי מניעה", מסביר פרופ' דה לה פרגולה, "אבל היום תכנון המשפחה נפוץ בכל שכבות האוכלוסייה, וילודה הפכה לתהליך יחסית נשלט – לא רק ברמה המספרית, אלא גם בכל מה שנוגע לעיתוי. אמנם החברה הישראלית עדיין מאוד רוצה בילדים ומקדשת את המשפחתיות כדגם האידאלי, אבל דרושים אמצעים משפחתיים או אישיים, כמו דירה או כסף, כדי לממש את המודל הזה באופן מורחב. במילים אחרות –משפחות במעמד בינוני גבוה יכולות לאפשר לעצמן ללדת יותר ילדים ממשפחות מהמעמד הנמוך".
"קידמה עולה כסף", אומרת מיכאלה ברקו, 43, אם לארבעה, דוגמנית על בעבר ואשת עסקים בהווה. "פעם היינו משחקים בגומי וחבל, היום יש אייפון ואייפד וחוגים מיוחדים והמון דברים שבכלל לא היו קיימים בזמננו. מצד שני, אני ממש לא חושבת שכסף הוא מדד לאושר של ילדים".
ברקו גדלה כבת יחידה, וזה מה שהניע אותה להעמיד שבט קטן ויפהפה משלה. כאשתו של איש העסקים והמיליונר רון צוקרמן, מצוקה כלכלית לא הייתה חלק מהתפריט המשפחתי. "תמיד קנאתי בחברות שלי שהייתה להן משפחה גדולה ורעש והמולה בבית. חלמתי שיהיו לי 20 ילדים. לא עשיתי משפחה גדולה ממקום לוגי מחושב, כי אני עובדת מהבטן. נכון שזה לא קל, אבל יש בייביסיטר והורים, ומטפלת ובעל – וכולם עוזרים. כשהם היו קטנים ולא ישנתי בלילה, אמרו לי: 'ילדים קטנים – צרות קטנות; ילדים גדולים – צרות גדולות', וזה נכון. לי קשה כי אני אדם מאוד חרדתי ודאגן, לא משנה כמה ילדים, אני לחוצה, נקודה".
איפה זה הכי מאתגר?
"הרגעים הכי מעניינים לדעתי זה בנסיעות באוטו, כשכולם רבים והבמבה מתחילה לעוף באוויר. מצד שני, כשהילדים שלי רבים ובאים אליי אני אומרת להם שלי לא היה עם מי לריב, ולהם לפחות לא משעמם".
"מלא ילדים שרים קידוש ליד שולחן השבת"
לעומת ברקו, מתעקשת עדן הראל, 37, המגדלת ביחד עם מנחה הטלוויזיה עודד מנשה משפחה בת ארבעה ילדים (בגילאי 10, חמש וחצי, שנתיים וחצי ותינוקת קטנטנה בת 3 חודשים) שכסף לא היווה עבורה שיקול כשהחליטה להקים משפחה גדולה. "אני לא מנותקת מהמציאות" היא אומרת, "ברור לי שעודד ואני מרוויחים בצורה כזאת שאנחנו כן יכולים להרשות לעצמנו להביא הרבה ילדים, אבל אני חושבת שכשרוצים מסתדרים. יש מקומות שמקצצים בהם ויש מקומות שאני לא מוכנה להתפשר עליהם – למשל, ירקות אורגניים. זו התזונה של הילדים שלי וחשוב לי שהם לא יאכלו רעלים. אבל הם כן ילכו לגן של העירייה ולא לגן פרטי. ואנחנו לא נוסעים לחופשות בחו"ל. אבל בגלל זה לא נביא ילד? איזה שטויות. אני חיה באמונה חזקה שכל ילד מביא את כיכר הלחם שלו, ומסתדרים".
אז יש סיכוי שתביאי עוד ילד?
"אני בת 37 אז אולי. לא שוללת. כשאנחנו יושבים בשולחן השבת ועושים קידוש ויש מלא ילדים ששרים ביחד, זה מרגש אותי. אני חושבת על כך שהם יגדלו ויעשו משפחות משלהם ויביאו לי נכדים, ויצרו המשכיות – זה גורם לי אושר. אם היו מבטיחים לי עוד בת, בטוח הייתי ממשיכה ללדת. הבנים מדהימים, אבל הם דורשים אנרגיה אחרת. אני חושבת שהכל אפשרי. יש לי עזרה בבית, אבל רק אני זו שמבשלת. אני אוהבת להאכיל את המשפחה שלי".
השיחה עם הראל מתקיימת בשעות הבוקר, על סט הצילומים של התוכנית מיוזיק בוקס בערוץ 24 בהגשתה. היא הגיעה לכאן אחרי שכבר הספיקה לתקתק סיר של בולונז לילדים ולשאוב חלב לטובת התינוקת. "אני מג'נגלת בלי הפסקה", היא מודה, "עכשיו עדיין החופש הגדול, אבל הקייטנות נגמרו וצריך להפעיל אותם. ילד אחד רוצה לים, ילד אחר רוצה לסרט. את מנסה לעשות להם כיף אבל גם לא להשתגע. ילד בן 10 וילד בן שנתיים הם עולמות כל כך שונים, ואת צריכה לתת מענה לכל אחד. עכשיו גם הלילות קשים כי יש לי תינוקת שצריך להניק אבל אני גם צריכה לקום בבוקר ולבוא לשידור חי – אז אני די מפורקת. מצד שני, אני מרגישה שזה שווה את זה".
הראל מודה שמנשה והיא צריכים להקפיד על ניהול יומן מדוקדק כדי להצליח במשימה. "יש לנו משפחות חמודות שעוזרות המון, ויש גם בייביסיטריות, אבל זה בעיקר ניהול נכון. אנחנו לא מתאמים ימי צילום מקבילים אף פעם. כשמישהו נמצא בצילומים, השני מתפקד בתור עקרת בית ולהפך".
מה שמביא אותנו למלכוד הנצחי של כל אמא, בכל העולם. עכשיו, כשיש ארבעה-חמישה ילדים בבית זה אומר, מן הסתם, שעליה צריכה להתמסר להם במשרה מלאה. נכון? לא בהכרח. כשיש לצידם גם צי של אנשי מקצוע שישמחו לאהוב אותם מכל הלב, כנראה שאפשר גם לשמור על הקריירה. "האישה הישראלית עובדת בשיעורים הגבוהים בעולם", אומר פרופ' דה לה פרגולה, "זה אפשרי לשלב בין אימהות וקריירה. בקושי רב אמנם, אבל אפשר לתמרן. העובדה היא שיש בישראל לא מעט נשים מנהיגות. יאיר לפיד בחר למשרדו מנכ"לית בהריון מתקדם, וגם מנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני, היא דוגמה מצויינת. אלו נשים שמוכיחות שאישה יכולה להשיג משרה בכירה ובכל זאת לתפקד כאם. באופן כללי, אנחנו רואים יותר ויותר נשים משכילות, עם תואר שני ושלישי, שיולדות שלושה ילדים ויותר – והן אימהות מתפקדות כמו כולן".
דובדבני, שהתייצבה לפגישה חשובה יום לאחר לידת בנה השלישי, לא לבד. יעל (שם מלא שמור במערכת), תושבת רמת השרון, חולשת על משרה בכירה ונוצצת, אותה היא מנהלת בקלילות ובחן לצד משפחה גדולה מהז'ורנלים, הכוללת ארבעה ילדים קטנים. "כדי לגדל משפחה גדולה צריך להיות בן אדם שמסוגל לחלק את הקשב שלו לכמה איזורים במקביל, ועדיין להישאר מרוכז", היא אומרת, "גם מערכת היחסים בין הבעל לאישה צריכה להיות מאוזנת, ובלי פנקסנות. צריך להיות ברור שאף אחד לא מתחשבן עם השני".
את השיחה היא מקיימת תוך כדי קניות בסופר, בדרך חזרה מהעבודה, ושיחות ממתינות מילדיה. היא לא מאבדת את הריכוז לשנייה. "הורות למשפחה גדולה יכולה להתקיים רק אם יש הבנה הבנה הדדית בין שני בני הזוג, שהם חולקים אותן מטרות", היא אומרת, "הראשונה – להגשים את עצמם, אבל לא על חשבון בן הזוג. והשנייה – ששניהם רוצים להיות הורים טובים, ושאין תחרות או התנצחות על המקום שלהם מול הילדים. לכל אחד יש נקודות שהוא דומיננטי יותר או להפך – תומך בשני. הנקודה היא ללכת ביחד ולקיים זוגיות מפרגנת. זה אומר שלא סופרים אחד לשני, לא ברמה כמותית או משימתית, אלא מתייחסים רק למהות. אם למשל אני לא יכולה להגיע הביתה עד הערב, ואז יש לי הזדמנות לצאת עם חברה לבירה, אני רוצה שלא יעשו לי פרצוף, אלא שבעלי יפרגן לי, כי הוא מבין שזה נדיר – וכך גם אני אעשה עבורו. באופן שוטף, אנחנו מאוד מסונכרנים לגבי הלו"ז של כל אחד מאיתנו, מבינים שלפעמים יש באגים ואז דואגים לפתרון. תמיד יש הפתעות וצריך להתמודד איתן. בילד הרביעי למדתי שכשזה קורה, צריך לספור על שלוש ולהגיד: 'אוקיי, זו לא בעיה שלו או שלי, זה מצב משותף, שצריך למצוא לו פתרון, ולא להתחיל להטיח את הכביסה המלוכלכת שהצטברה אצלנו בשלושת החודשים האחרונים אחד בשני".
"משפחה גדולה דורשת תשוקה להורות"
לא פחות מבן זוג שמתפקד כשותף מלא, יעל מדגישה שהקמת משפחה גדולה היא קודם כל עניין של תשוקה פנימית אמיתית וכנה. "אנחנו פחות נשענים על עזרה מהסבים והסבתות, כי גם הם עובדים ועסוקים, ולכן אני חושבת שאם את מחליטה לעשות משפחה גדולה זה חייב לבוא ממקום של פאשן", היא מחדדת, "את צריכה באמת לאהוב את ההורות, להבין מה הערך שאת מביאה למקום הזה. אם יש כסף או לא, בעיניי זה לא הדיל ברייקר".
אבל כסף בטח עושה את זה הרבה יתר קל.
"ברור שאנשים לא היו בוחרים להביא לעולם ארבעה ילדים ומעלה אם לא הייתה להם את היכולת הכלכלית, בעיקר כי ההוצאות היום יותר מורכבות וצריך לתכנן. אבל מי שעושה הרבה ילדים זה בדרך כלל אנשים שיש להם יכולת לוותר על צרכים נהנתניים. אנשים עם משפחה גדולה כמוני יודעים שלכמה שנים טובות צריך לעשות ויתורים. ואם את מוותרת ממקום של תסכול, זה יבוא לך בהפוכה. אם את מודעת ואומרת: 'אוקיי, זו תקופה שמוקדשת לילדים שלי, אחריה תבוא תקופת הפריחה האישית שלי', אז את מוותרת באהבה".
הטיעונים של יעל מקבלים חיזוק בשיחה עם אבישג רבינר, 42, שמגדלת חמישה ילדים גם ללא היכולת הכלכלית של שאר המשפחות שהתראיינו לכתבה. "אני בדיוק מנקה את הכיור, בזמן ילדה אחת יושבת ואוכלת מנגו בעירום, ילד אחר נמצא בחדר כושר, ילד שלישי בחוג שחמט ושניים נוספים בדיוק מקשטים את המאוורר בפרחים מפלסטיק, ואני אמורה לעצור אותם כי זה כאילו מסוכן, אבל אני מעלימה עין", היא מצחקקת.
זהו רגע ממוצע בחייה של רבינר, המטפחת תאומים בני 13, ילדה בת 9, ילד בן 5 וילדה בת כמעט 3. "איך אני מצליחה? אי אפשר לקרוא לזה מצליחה. אבל אין לי נטייה לחשוב שזה צריך להיות קל או מושלם", היא מסבירה, "תמיד רציתי משפחה גדולה, רציתי לפחות שישה ילדים. היום אף אחד לא חושב על הילד השני. חושבים על הילד הראשון, ואחרי שלושה כבר לא חושבים על זה בכלל. ברור שזה מורכב. מצד אחד, לא יהיה לי את הכסף לסדר את הילדים שלי מבחינה כלכלית. מצד שני, ברור לי שהילדים שלי לא צריכים לקבל ממני דירה, אלא לדעת איך להצליח בעצמם. לי זה לא נראה אסון אם לא אצליח לסדר כלכלית כל אחד ואחת מהם".
אחת הדרכים של רבינר לצמצם משמעותית בהוצאות הכלכליות על המשפחה היתה הבחירה שלה לחנך את ילדיה בבית. "בן הזוג שלי עובד, ואני נשארתי עם הילדים עד גיל 12", היא מספרת, "אז נכון שאני לא מרוויחה משכורת של משרה מלאה, אבל אני חוסכת המון כסף על מסגרות חינוכיות. גן פרטי היום עולה בין 3,000 ל-4000 שקל. ילדים זה משהו שדורש המון גמישות וכל הזמן משתנה. את חייבת לזרום עם הסיטואציה אחרת אכלת אותה. יש לי הרבה עזרה, ואין לי בייביסיטר".
רבינר מודעת לכך שריבוי ילדים הפך לסמל סטטוס וגם זיהתה את הטרנד בקרב משפחות אחרות סביבה. "הייתה תקופה שגרנו בעמק חפר, וכל מי שגר סביבנו היו משפחות חילוניות, עם ארבעה ילדים ומעלה, כולן עם ג'יפים ובריכות בחצרות. ארבע ילדים ומעלה בימינו זה לגמרי סמל סטטוס. אנחנו פשוט לא חשבנו על זה אז. גם היום, אני לא אגיד לך שכל אימא צריכה משפחה כזו. אני ממש לא בטוחה שזה מומלץ לכל אחת. לי זה התאים".