רוני (42), בן להורים שעלו מתימן, הכיר את אשתו לפני כעשור – ילידת רוסיה, בהירה, שטנית, עיניים כחולות. הם התאהבו, התחתנו ולפני שש שנים נולדה בתם הבכורה. "היא יצאה לעולם עם עיניים כחולות ופלומה בלונדינית, ועור ורוד ושקוף", מספר רוני, "ואני עומד שם עם כל השחור שלי, התימני, ומצד אחד שמח שהיא כזאת לבנה, כמו ענן של טוהר, אבל מצד שני כמעט מיד גם התחילו הבדיחות, ודווקא מהצד של המשפחה שלי – אולי אני לא האבא, איך יכול להיות שהגֶן הלבן גבָר על הגן השחור, כאלה.  

"היום היא בת שש ואין פעם שאני הולך איתה ברחוב ולא נועצים בנו מבטים. דבר ראשון זה בגלל שמתפעלים ממנה בטירוף. הרי בארץ אין דיסטנס – רואים תינוק, מיד קופצים עליו. ועליה קופצים כל הזמן. כשזה היה קורה בהתחלה, הייתי מאושר. אמרתי לעצמי: יצרתי בן אדם מושלם וכולם מלאים התפעלות ממנו. אבל תוך זמן קצר זה נעשה ממש משימה בשבילי – ההתמודדות עם המבט לכיוון שלי, שמיד אחריו מגיעה התהייה: 'איך הוא קשור אליה?'.

"אז אני שמח שיהיה לה קל יותר בחיים מאשר לי, אבל גם עצוב שזה העולם שבו אנחנו חיים, ושהדבר המדהים הזה שקרה לי – הילדה שלי – בעצם מהווה תזכורת תמידית לעור שלי, למוצא שלי. למה? כי באופן אישי אין לי שום רצון להתעסק בזה. כל השיח הזה בכלל לא מעניין אותי. הבעיה היא שהסביבה מכריחה אותך. זה כמו שאל פאצ'ינו אומר ב'סנדק': 'בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם משכו אותי חזרה'. זה תסכול גדול, תחושה שכל מי שאני זה אך ורק צבע העור שלי, ויותר מזה, תסכול על זה שגם הילדים שלי מוגדרים לפי זה, ושהילדה הבכורה שלי תמיד תישאל מה לה ולאבא שלה".

ילדות משחקות, אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"היא שומעת שאומרים לכיוון אחותה: 'איזו יפה! וואו, היא בלונדינית". ילדות משחקות, אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

זרעים רעים

מה פשר הכמיהה הישראלית הזאת לבלונד, ובאופן ספציפי יותר, לילדים בלונדינים? למה ילדים בלונדינים עם עיניים בהירות מושכים תשומת לב גדולה יותר ונחשבים ליפים יותר? ומה זה אומר עלינו, המבוגרים? האם, בסופו של דבר, מדובר בגזענות – כולל לעתים כלפי עצמנו (והאם אדם יכול בכלל להיחשב כגזעני כלפי עצמו)?

על השאלה האחרונה עשוי לענות המשך הסיפור של רוני. לפני שמונה חודשים נולדה בתו השנייה – "בצבע מוקה כזה", כדבריו, "שיער חום ועיניים תואמות". מצד אחד, הוא מספר, "שמחתי שהפעם יצאה לי בת שדומה לי, ומסיבות אגואיסטיות לחלוטין – פשוט כדי שלא ישגעו אותי כשאני איתה ברחוב. אבל מצד שני התבאסתי בשבילה. אני כבר רואה שהיא מושכת פחות תשומת לב, למרות שהיא מאוד מאוד יפה. אין מה לעשות, צבע עור קובע המון בעולם שלנו, הרוב ממשיכים לדבוק ברעיון שהבהיר הוא היפה. הרי אפילו אותי ליוותה המחשבה הזאת מהיום שהכרתי את אשתי ועד לחדר הלידה – 'איזה יופי זה יהיה אם ייוולד לנו ילד בהיר'. כאילו שאם הוא יהיה דומה לי, זה יהיה פחות טוב. רק כשנולדה הילדה השנייה שלי הבנתי מה עמד בבסיס המחשבה הזאת, ונגעלתי מעצמי".

אז כן, גזענות יכולה להיות מופנית לפעמים גם כלפיך עצמך. "אמא שלי הייתה מספרת בגאווה גדולה איך כשהייתי קטן הייתי בלונדיני, אף על פי שלא הייתי כזה, פשוט הייתי בהיר יותר מאחרים במשפחה", מספר אסף, בן לאב מרוקאי ואם עיראקית. "כשהיו חושבים שהיא המטפלת שלי, היא לא הייתה מתקנת אותם, להפך – זה היה מסב לה גאווה".

אמא ובת, אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
אמא ובת, אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

דיברתם על זה במהלך השנים?
"כן, בטח, היא אומרת שהיא מבינה שזה דפוק, אבל לדעתי היא לא באמת הפנימה את זה. לדוגמה, כשצבע השיער של הילדה הקטנה שלי התחיל להתבהר, זה ממש שימח אותה".

"כולם רוצים תינוקות בלונדינים", אומרת מירב לוי, מנהלת המרכז לפונדקאות. "אני אתן לך דוגמה: היום יש שתי מדינות שאפשר לקנות מהן ביציות – גאורגיה ואוקראינה. הביציות מאוקראינה עולות כ-25-30 אלף שקל, ואלו מגיאורגיה עולות בערך שליש מזה. ולמרות זאת, אף אחד כמעט לא רוצה לקנות את הביציות מגאורגיה. ויש עוד דוגמאות: בבנק הזרע ה'מוצר' הכי מבוקש הוא של גברים בהירים ובלונדינים עם עיניים כחולות. או למשל, הורים שרוצים לאמץ ילד בארץ יכולים לאמץ ילד אתיופי והמשמעות היא שתהליך האימוץ יהיה מהיר בהרבה – אבל הם מעדיפים לחכות שנים לילד לבן".

לא בנאדם. תגית

כמו רוני שאתו פתחנו, הורים נוספים לילדים בהירים מספרים איך הם מזהים במבטים המופנים אליהם מהסביבה את התחושה שהם זרים לילדים שלהם. הסביבה משדרת להם באמצעות הבעות ושפת גוף את המסר: "לא ייתכן שאדם שנראה כמוך יַצָר ילד שנראה כל כך שונה ממנו". וכפי שרוני העיד, המשמעות האוטומטית של אמירה כזאת, גם היא לא נאמרת במלים, זה שהאדם שאליו היא מכוּונת מופשט מכל התכונות שלו, מכל מה שייחודי בו, והופך לנציג שטוח של עדה כזאת או אחרת. לתגית.

לגזענות הזאת פנים רבות. אישה ממוצא אתיופי שנישאה לאשכנזי יליד-הארץ וילדה תאומים – אחד בלונדיני עם עיניים כחולות והשני ברונטי עם עיניים חומות – מספרת שכשהסביבה מבחינה בילד הבהיר, היא כמו משבחת אותה במבטיה (ולפעמים אפילו במלים) על נישואיה לגבר לבן. מבחינת הסביבה, היא שיחקה אותה. העובדה שהילד הבהיר זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה מהילד הכהה כבר מובנת מאליו מבחינת האמא, והיא לא רואה טעם להרחיב עליה.

ד"ר טליה שגיב (צילום: רחל לוין)
אלה משחקי כוח היסטוריים בין מזרח למערב. ד"ר טליה שגיב | צילום: רחל לוין

יש לא מעט סיפורים כאלה. "יש לי שלוש בנות. שירה היא הבכורה והיא כמוני – שיער שחור ועיניים חומות. שתי אחיותיה הקטנות בלונדיניות עם עיניים כחולות וירוקות", מספרת ענת בן משה (45). "כשנולדה בתי השנייה, שירה הייתה בת שש וחצי. זה שבר לי את הלב, כי אני הולכת עם ילדה בת שש וחצי, בדיוק הגיל בו היא מתחילה לעצב את התפיסה העצמית שלה, וכל הזמן היא שומעת שאומרים לכיוון אחותה: 'איזו יפה! וואו, היא בלונדינית, וואו, יש לה עיניים כחולות'. יום אחד היא שאלה אותי למה כולם מתפעלים מאחותה, ואת רואה מול העיניים שלך איך הילדה שלך לומדת את סדרי העולם: שאישה בלונדינית היא יפה יותר".

ומה ענית לה?
"אמרתי לה שבנורבגיה ובפינלנד אנחנו נהיה להיט".

ואיך התחושה לגדל ילדה-להיט בארץ?
"מאז ששתיהן נולדו, כל הזמן עוצרים אותי ברחוב ושואלים של מי הן. הן הרי לא שלי, אני על תקן המטפלת העיראקית שלהן. יום אחד ישבתי בטיפת חלב עם אחת מהן, היו שם שתי נשים והן החמיאו לה, ואז הגיע בן זוגי ואחת מהן אמרה: 'עכשיו אני מבינה מאיפה היא כזאת יפה'. כמה נעלבתי. זאת התגובה הכי נוראית".

שמחת שהן יצאו בלונדיניות?
"כשהייתי קטנה, תמיד כששאלו אותי מה אני רוצה ליום הולדת, עניתי 'שיער בלונדיני חלק ועיניים בהירות'. גדלתי בשכונה יקית בחיפה, המראה האשכנזי שלט שם, ואני, שהייתי כהה עם תלתלים, נחשבתי ליפה פחות. לכן, כשיָלַדֵתי את הבלונדינית הראשונה, הרגשתי שזכיתי בפיס. זה התחיל כבר בחדר הלידה, תחושת הישג כזאת, איך הדבר הזה יצא ממני, כי הרי הגן הכהה הוא הדומיננטי. עד היום אני מדי פעם תופסת את עצמי חושבת שהגשמתי דרכן חלום".

ילדי החצי-חצי

כמו שאפשר לראות, בישראל רובנו הפנמנו שהבהיר הוא היפה, או יותר נכון – הבהיר הוא היחיד שיפה. היום אפשר לזהות את התפיסה הזאת כמעט בכל מקום: בפרסומות, שבהן ילדים הם בלונדיניים, בדיוק כמו שנשים הן רזות. כולנו הרי מכירים את הכרזה שבה נראית משפחה יושבת בשדה רחב ידיים עם ילדיה תכולי העיניים – לא משנה אם זה בניסיון למכור גבינה, בגד או דירה מקבלן בפרבר. בטלוויזיה, שם היפים והמוצלחים – לפחות עד משפחת זגורי – הם אשכנזים. ואפילו בספרי ילדים מקומיים, שבהם הדמויות הטובות הן לעולם הבהירות והרשעות הן לעולם הכהות. גם בובות כהות שנראות כמו נשים מזרחיות לא ממש פופולריות על המדף.

ילדות משחקות, אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
ילדות משחקות, אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

אז מה עשויות להיות הסיבות לכמיהה הזאת שלנו לבהירות? כמה אחורה היא הולכת? האם היא עניין ישראלי או יהודי? יש שיגידו שהיא עשויה לנבוע מהנדירוּת היחסית של הגנים הבהירים בהיסטוריה של העם היהודי – שאנחנו רוצים את מה שאין לנו. כן כן, זה עלול להישמע מוזר, אבל למרות הדימוי שיש לאשכנזים בישראל – רובם הכמעט-מוחלט הגיעו מארצות מזרח אירופה, שם הם נבדלו בדרך כלל משכניהם בשל צבע שיערם השחור ועיניהם החומות. אותם יהודים מזרח-אירופים ("אוסט-יודן") זוהו כ"אחרים" של אירופה, או אפילו כ"כושים לבנים", מושג שהגיע עם מטען אסוציאטיבי שכלל נחיתות, זאת כמובן בהשוואה לנוצרים היפים והבהירים. "שקיפות ולובן של הגוף האשכנזי הוא המצאה ציונית מודרנית", כפי שכותב יוסף רז בספרו 'לדעת גבר – מיניות, גבריות ואתניות הקולנוע הישראלי'.

להמצאות כאלה יש לא פעם כוח רב, ובמקרה הזה הלובן המומצא היה מרכיב מרכזי בעיצוב דמותו של החלוץ הישראלי. להבדיל מהיהודי הגלותי, הלא גברי והחיוור (ובואו נודה על האמת – גם הדתי האדוק), החלוץ הוא הגבר החילוני תכול העיניים הרכוב על סוסו, ששיערו הבלונדיני מתבדר ברוח. מובן שביישוב היהודי לא היו עדיין רבים כאלה – כמעט כל היהודים שעלו מאירופה היו כהים – אבל זה לא הפריע למיתוס לצמוח, ולתפיסה שהבהיר הוא היפה, לשגשג.

ד"ר טליה שגיב היא חוקרת ילדים מעורבים, חצי מזרחים וחצי אשכנזים (היא מכנה אותם "ילדי החצי-חצי"). מבחינתה, הם משמשים כמקרה מבחן ייחודי שעשוי להסביר כמה דברים על העניין הזה של צבעים ועדות. לפי שגיב, ילדי החצי-חצי דומים למהגרים: "הם לא מרגישים שייכים לשום מקום, כי בכל אחד משני המקומות מפצירים בהם להחליט מי הם – אשכנזים או מזרחים. בישראל נורא קשה לחברה לקבל מורכבוּת. ילדי החצי-חצי דווקא מבינים את המורכבות הזאת ותיאורטית הם יכלו ליהנות מכל העולמות – להיות מהמוזיקה של שתי התרבויות, מהאוכל וכו'. אבל בפועל הם מרגישים שהם לא פה ולא שם".

אני מקשיבה למה שאת אומרת וחושבת לעצמי שבמציאות שלנו, קל מאוד להעלות על הדעת מעורבים בעלי מראה מזרחי שנתבעים "להוכיח את עצמם" גם כלבנים. אבל האם יש גם את המקרה ההפוך – של מעורבים שעוברים כאשכנזים גמורים, אבל דווקא היו רוצים להיחשב יותר מזרחים?
"היה לי מרואיין שהוא חצי פולני וחצי מרוקאי, שקיבל כנראה רק את הגנים הפולניים, מאבא שלו. והוא יושב מולי, בחור בלונדיני עם גורמט, ואומר לי: 'אני מרגיש את עצמי מזרחי, מרוקאי. זאת הסביבה שבה גדלתי ואותה אני מכיר ועבורי המראה הבהיר הוא קללה'. אז כן, יש גם כאלה. פגשתי צעירים מברית המועצות שעבורם הישראליות היא המראה הכהה והמוזיקה המזרחית, וכדי להתערות בה – הם מרגישים שאלו הן התחנות שהם צריכים לעבור בהן".

ד"ר עליזה פרנקל
בהיסטוריה עור בהיר העיד שאותה אישה לא צריכה לעבוד. ד"ר עליזה פרנקל

אולי אנחנו פשוט רוצים את מה שאין לנו – אולי זה עוד מקרה שבו הדבר נדיר סטטיסטית הוא גם הנחשק יותר?
"אני לא חושבת שזה נכון. כאן אלה משחקי כוח היסטוריים בין מזרח למערב. אנחנו כל כך מקובעים בתוך התפיסות האלה ולא מודעים עד כמה. אני מבלה את חיי בלחנך לחשיבה לא סטראוטיפית, ויום אחד ישבתי בספרייה, ניגשה אלי סטודנטית מקבוצת מיעוט ושאלה אם היא יכולה להשאיל ספרים על הכרטיס שלי. התגובה הראשונה שלי הייתה שלא רציתי לתת לה. לקח לי רגע כדי להבין את זה, עד שתפסתי את הראש ואמרתי לעצמי שאילו היא הייתה גבר לבן יהודי, לא הייתי מהססת".

עוד באירופה, או ביוון

ואולי הסיבות להעדפת הבהירות וחיבת הלובן גדולות מאתנו. כלומר – אולי זה עניין גלובלי. נטייה שטבועה בתרבויות רבות. באוזניים של היסטוריון, עצם הרעיון שקיימת נטייה כלל-עולמית אחידה לגבי עניין כה סובייקטיבי כמו צבע עור או צבע שיער, יישמע אבסורדי. אחרי הכל, טעמים משתנים בין תקופות ויבשות, כמו שלמשל באירופה של תקופת הרנסנס אידיאל היופי הנשי כלל גוף גדול ועתיר שומן. אבל ד"ר עליזה פרנקל, מומחית למגדר ולאתיקה, מפתיעה אותנו ומסבירה שהעדפת הבהירות היא דווקא כן תופעה שאפשר לזהות את עקבותיה לאורך ההיסטוריה – וגם אנחנו לא יודעים להצביע על הגורמים לה, אנחנו בכל זאת יכולים לאתר את עקבותיה.

פרנקל אומרת שיש תיאוריות רבות שמנסות להסביר את מקור התופעה. אחת מהן, המתייחסת באופן ספציפי להעדפת נשים בהירות, הולכת אחורה עד יוון העתיקה: אמנם לפסגת היופי בתרבות ההלניסטית נחשבו נערים רזים וחלקים, אך אישה בהירת עור בכל זאת נחשבה ליפה יותר מחברותיה הכהות. מדוע? פשוט בגלל שהיה זה סימן למעמדה הגבוהה – עור בהיר העיד שאותה אישה לא צריכה לעבוד, משום שאחרת היה עורה בגוון שזוף. גם באנגליה חיוורון של אישה העיד על מעמדה, וגם שם הוא נחשב למעלה עד המאה ה-19.

באופן משלים, הסבר אחד לקונוטציה השלילית שדבקה לאורך ההיסטוריה בצבע הכהה, טמון בזיהוי שלו עם הלילה השחור, האפל והמפחיד. סטראוטיפ נוסף קשור לכך שהצבע השחור זוהה היסטורית עם איכות חייתית ולכן נשים בעלת גוון עור כהה נחשבו על ידי גברים למיניות יותר. בהודו, עד היום הנשים שנחשבות ליפות ביותר הן אלו שיש להן עור בהיר, ואם תחפשו בגוגל כוכבות קולנוע הודיות, תמצאו נשים בהירות, רבות מהן אף בעלות עיניים כחולות. בקומיקס הודי, הדמויות הרעות הן דמויות כהות עור. בארצות ערב, כמו מרוקו למשל, יש מתאם כמעט מוחלט בין מעמד לבהירות – המעמדות הגבוהים בהירים, המעמדות הנמוכים כהים.

לגבי הנתון האחרון, יש שיגידו כי בישראל הוא לא שונה בהרבה. ד"ר פרנקל מזהה דווקא תופעה אחרת: דמיון בין מה שקורה בארץ לבין מה שקורה בארה"ב. אבל לא, היא לא מדברת על אפרו-אמריקאים, אלא דווקא על ההיספנים – המקסיקנים, הפורטו-ריקנים ועוד, המהווים את המיעוט הגדול ביותר היום בארצות הברית. והיא מסבירה: "כיוון שבקבוצות האלה יש מנעד גדול יותר של צבעי עור, כיוון שיש ספקטרום, ילדים מעורבים יכולים לעבור מקטגוריה חברתית אחת לאחרת, כי המראה שלהם מאפשר להם את זה. גם בארץ החוויה של נשים מזרחיות כהות שונה מאוד לעתים מהחוויה של נשים מזרחיות בהירות. בעוד שעבור הכהות הצבע מהווה מחסום משמעותי, עבור הבהירות הוא כמעט שלא קיים והן אף אומרות שהן בארון לגבי הזהות שלהן".

"בואי, כולנו פה רוצות להיות בר רפאלי"

למי שימהר לבטל את הדברים של פרנקל, בטענה שאפליה ובושה הן נחלת העבר ושהיום הכל יופי ושאין שום סיבה להסתיר את המוצא, כדאי שיקשיב לדברים הבאים. תכירו את יפעת (40), אמא לשניים – שניהם בלונדינים עם עיניים כחולות. ובכן, זה לא בכדי. היא עצמה בלונדינית עם עיניים ירוקות, והיא לא מוכנה להסתפק בפחות גם עבור הילדים שלה. "החלום שלי עוד מילדות היה, שיהיו לי ילדים בלונדינים עם כחול בעיניים וכולם יעצרו אותנו ברחוב", היא אומרת. "הוא נוצר כנראה בגלל הבארביות שאבא שלי היה מביא לי ורציתי שהילדים שלי יהיו כאלה בדיוק. גם רציתי להתחתן עם גבר שנראה כמו קן [בעלה של בארבי]. בגילאי העשרים היה לי חבר, הוא היה אדם מדהים שאהב אותי אהבת אמת והיה לי הכי טוב איתו בעולם, אבל הוא היה חום, חצי עיראקי, עיניים חומות, ובשנייה שחשבתי על לעשות עם הדבר הזה ילדים, וכשראיתי תמונות שלא שהוא היה קטן, כמעט הקאתי".

אמא ותינוק, אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
מיד אחרי הלידה התחילו הבדיחות מהמשפחה. אמא ותינוק, אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

גם אני, עכשיו, ממה שאמרת. זו גזענות טהורה.
"זה ממש לא ממקום גזעני, פשוט לא רציתי שייצאו לי ילדים עם תלתלים שחורים, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אעשה ילד כמוהו שלא אוכל לאהוב. למה את חושבת יש לנשים דיכאון אחרי לידה? בין היתר כי יוצאים להם ילדים שהן לא יכולות להביט עליהן. אני עוד בילדות אמרתי שאם ייצא לי ילד חום, אני שמה אותו בפח. אין מה לעשות, יש סטנדרטים של יופי וכמו שאישה שמנה זה מכוער, אז אנשים מעיראק נראים לי דוחים ומדנמרק יפים. זה רק עניין של טעם".

הקוראים שמזועזעים מהדברים המחרידים הללו האלה אולי ישמחו לשמוע שבארבי ננטשה לבסוף על ידי קן, שבפני עצמו התגלה כאדם אלים ולא אמין. צדק פואטי נאה לכל הדעות.

אלא שיפעת לא נתנה למציאות להפריע לתפיסותיה הסהרוריות: "כל אישה שתגיד שהיא לא הייתה חותמת על הגרוש שלי, אם היו יוצאים לה ילדים מהממים כמו שיצאו לי בסוף, משקרת. אני אולי נשמעת לך גזענית, אבל אני בלי פילטרים ואני חושבת שאני הגשמתי את החלום של התת מודע הקולקטיבי, כי בואי, כולם פה היו רוצים להראות כמו בר רפאלי".

_OBJ