ביום שני האחרון לפנות בוקר רכנה ד' מעל בנה בן השלוש, נ', ונשקה לראשו. היא רצתה להעיר אותו ולהיפרד, אבל אמא שלה עצרה בעדה. ד' התאפקה, ומבלי להפר את שלוות שנתו של הילד נטלה את ידו של אחיו, ר' בן החמש, ויצאה מהבית.
למחרת בבוקר נחתו השניים בנמל התעופה של אמסטרדם ובמציאות החדשה של חייהם. מזג האוויר בהולנד היה נאה והשמיים בהירים, אבל אצל האם ובנה היה ערפל כבד. שלא כמו אימהות ובנים אחרים שירדו איתם מאותו המטוס, הם לא הגיעו לכאן כדי לנוח או לנפוש; הם חזרו בהוראת בית משפט – שקבע כי ד' חטפה את ר' לישראל ללא הסכמת אביו, וכי עליה לשוב עמו להולנד כדי לסיים את ההליכים המשפטיים שיכריעו את הסדרי המשמורת עליו. ללא אשרת שהיה, אפשרות לשכור דירה או אישור עבודה מקומי, נכנסה האם למדינה האירופית כדי להילחם על בנה.
באותה שעה, בבית של הסבתא בישראל, התעורר נ' בן השלוש ושאל איפה אחיו. "אמרתי לו, אתה זוכר שאמא נסע עם אמא לטיול בהולנד?", מספרת הסבתא. "יכולתי לראות שהוא לא קונה את זה. זה היה כל כך עצוב. הוא שאל שוב ושוב איפה הוא, לאן הוא הלך. זה לא הולך להיות פשוט בשבילו. הוא כל כך קשור לאח שלו".
ד' (29) גדלה במושב באזור השפלה לאב איש עסקים ולאם מורה, ומנעוריה רכבה על סוסים. לפני עשור, לאחר שהצבא ויתר עליה (עקב עודף בנות, לדבריה), טסה להולנד ללמוד אימון והדרכת רכיבה. שם פגשה את י', גבר מקומי בן 39, שעבד בחווה כמנהל טכני – וכבש אותה מיד. "בהתחלה הוא נראה נורא צ'ארמר. הכל קרה מאוד מהר בינינו", היא אומרת. "הוא הזמין אותי לגור איתו, ופתאום אחרי שנים שלא היה לי בית בהולנד, הוא אמר שזה גם הבית שלי". אחרי כשלוש שנים של קשר ומגורים משותפים, נולדו לבני הזוג שני בנים: ר' ו-נ'. בני הזוג, שלא נישאו מעולם, חיו עם ילדיהם בדירה שכורה בעיר בדרום הולנד – הוא עבד בחווה, היא טיפלה בענייני הבית. המשפחה נהגה מפעם לפעם לבקר בישראל, אצל הוריה.
מהשלב האידילי הזה מתפצל הסיפור, ולכל אחד מהצדדים גרסה משלו. אם תשאלו את ד', היא תספר לכם בהרחבה על תקופות ארוכות של התעללות פיזית ומילולית שספגה מבן זוגה, על השפלות, אלימות וחיים תחת מצור ופחד. "כבר מאז ההיריון הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר. פעם אחת הוא חזר שיכור הביתה, וכשמנעתי ממנו להיכנס לחדר השינה של התינוק, הוא תפס אותי בגרון והוריד אותי ככה בכל המדרגות. בכל פעם שהוא היה נתקף באמוק שלו זה היה רע. הוא נתן לי עונשים: ניתק את הטלפון שלי, החרים לי את כרטיס האשראי או המפתחות לבית. כל השנים הרגשתי אשמה, הלכתי לטיפול כי חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר".
שיא הטירוף הגיע, לדבריה, יום אחד במרץ 2012. "האסימון נפל לי כשהוא הפנה לראשונה את האלימות גם כלפי הילדים", היא אומרת. "בשלב הזה הבנתי שיש לי בעיה חמורה, ושאני לא יכולה להישאר שם יותר". נרדפת ומאוימת על ידי בן זוגה, לדבריה, ארזה ד' את הילדים ואת עצמה ונמלטה למקום הבטוח היחידי שהכירה – ביתה בישראל. "במשך חמישה חודשים לא שמענו ממנו, וכבר חשבתי שהכל יהיה בסדר. אבל אז הוא הגיש נגדי תלונה על חטיפה בינלאומית על פי אמנת האג, ותבע שאחזיר את הילדים. מאז החיים שלי הם סיוט".
בשיחת צ'אט מהולנד, מגולל י' באיפוק את הגרסה שלו להתרחשות. "עד היום אף גוף תקשורת ישראלי לא התעניין בצד שלי בסיפור הנורא הזה", הוא אומר בשקט. "כל ההגנה בתיק החטיפה הזה מבוססת על שקרים – אני לא אדם אלים, מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה. זה פשוט לא מי שאני. אני רוצה את הטוב ביותר עבור הילדים שלי ועבור ד', וזה אומר שהם יחזרו שלושתם הנה להולנד, ונסדיר את המחלוקות בינינו בבית המשפט כאן, כמו שהיינו אמורים לעשות מההתחלה".
הוא מדבר בנוקשות, ונראה שהוא חדור אמונה בצדקתו. לדבריו, ד' לא עזבה את הולנד מתוך מצוקה כלל, אלא תכננה את החטיפה היטב ומראש, ומתוך היכרות עם אמנת האג ועם הפרצות הקיימות בה. מטרת האמנה הבינלאומית, עליה חתומה גם ישראל, היא להבטיח שהורה בודד לא יוכל להוציא את ילדיו מהמדינה בה הם מתגוררים ללא הסכמתו של ההורה השני. אחת הדרכים הבודדות לעקוף את הסעיף הזה היא להוכיח שלילדים החטופים נשקפת סכנה ממשית באם יוחזרו לארץ המוצא ממנה נלקחו. לטענת י', זה בדיוק מה שניסתה ד' לעשות: לטעון שהוא אב אלים ומסוכן, ולהתנער בדרך זו מהחובה לחזור עם הילדים להולנד. עכשיו, כאמור, היא חוזרת, אבל רק עם ילד אחד.
בקעקוע כתוב "אבא כועס"
שתי הגרסאות – זו של ד' וזו של י' – התנגחו בשלוש ערכאות של בתי משפט בישראל בשנה האחרונה. ד' הביאה מומחים, אספה ראיות ועשתה הכל כדי להסביר לבית המשפט מדוע נאלצה לברוח עם הילדים מהולנד. י', שכפר בכל ההאשמות שיוחסו לו, שטח גם הוא את סיפורו וגיבה אותו בהוכחות. שני הצדדים תיארו אחד את השני כהורים פרועים שאינם מהווים דוגמא ומופת לילדיהם, ושופטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון חני שירה קבעה בפסק הדין כי אצל שניהם נמצאו פגמים לא מעטים בחוות הדעת הפסיכיאטריות ובמבחני האישיות וההתאמה ההורית. בפברואר האחרון פסקה לטובת התובע, דחתה את כל טיעוניה של ד', הכשירה את האב וקבעה כי על הבנים שניהם לשוב לגבולם ולארץ אביהם. שאלת "ההורה הראוי ביותר לילד", קבעה, היא עניינו של בית המשפט בהולנד, ובו צריכה להיות מוכרעת המשמורת.
"פסק הדין היה כמו סכין בלב בשבילי. הרגשתי כאילו י' היה צריך להרוג אותי במכות בזמנו כדי שהשופטת תאמין לי", אומרת ד'. "חשבתי לעצמי למה בכלל התחלתי עם כל זה – הייתי צריכה להמשיך לחטוף ולהישאר בשקט. אין לי בעיה שלא יאמינו לי, אין לי בעיה שיענישו אותי, אבל פשוט לא נראה לי הגיוני שמישהו שאמור לבוא לטובת הילד פוגע בו".
היא אישה קטנת ממדים ומלאת מרץ וחיוניות. מדי יום מעדכנת את קבוצת הפייסבוק שהקימו לה חברותיה, וזוכה לאהדה עצומה של מעל ל-2,000 נשים – חלקן מכרות ותיקות, חלקן נשים זרות לחלוטין שהסיפור נגע לליבן. את סיפורה היא מגוללת בנעימות ובגילוי לב, שמתנגשים לא פעם עם האמירות הקשות שנשמעו נגדה בבית המשפט. כך, למשל, האשימה השופטת את ד' בתכנון מחושב של צעדיה במטרה לחזור עם הילדים לישראל. היא מציינת שזו התחילה לתכנן את המהלך כבר לפני כשנתיים, וכי כל הראיות שהגישה לבית המשפט בגין אלימות, כביכול, הן ראיות שהומצאו מאותו השלב ואילך.
השופטת פשוט לא האמינה לך.
"היא עשתה לנו עוול. ברגע שנכנסנו לאולם בית המשפט עורך הדין שלי אמר לי 'לא באת לה טוב, אין לך סיכוי אצלה'. זו הייתה השפלה מוחלטת להיכנס לדיונים ולהרגיש שמזלזלים בך. ארבעה אנשי מקצוע אומרים שקיים חשש חמור לילדים אם יעברו למשמורתו, והשופטת מתעלמת מזה. זה נכון שגם לי יש בעיות, אבל הן לא קשורות לילדים אלא לכל מה שעברתי בשמונה השנים האחרונות, להיותי אישה מוכה, ואני מטפלת בהן. י' לא מוכן ללכת לטיפול".
ד' מאשימה את בן זוגה לשעבר האשמות קשות. "בתי המשפט מחזירים את הילדים שלי לאבא שלהם, אדם שקעקע על החזה שלו את המילים 'אבא כועס'. כששאלו אותו על כך במרכז הפסיכיאטרי שבית המשפט מינה, הוא אמר שזה מה שהוא הרגיש ושהוא רוצה לזכור את ההרגשה הזו. תגידי לי, זה לא מפחיד?".
"הקעקוע הזה הוא כמו צלקת שיש לי על הלב", מסביר י' את הצד שלו. "עשיתי אותו אחרי שכל הסיפור קרה, והכוונה מאחוריו היא שאני כועס על הסיטואציה בה אני והילדים נמצאים. אני רומיתי בכל הסיטואציה הזו, ואני מקווה שיום אחד אוכל לקעקע מתחת לטקסט הנוכחי גם תאריך סיום, שיציין שהפרשה הזאת הסתיימה".
מלחמת הגרסאות הסותרות מגיעה לשיאה כשמגיעים לדבר על אירועי האלימות בהם מואשם י'. ד' מספרת על התקף זעם בו הניף שקית עם בקבוקי בירות ושבר את חלון הבית, ואילו אצל י' מתואר האירוע כתאונה מבהילה, שהפכה בדיעבד לסיפור משעשע שאפילו נהגו לצחוק עליו עם חברים. גם היום בגללו קמה ד' והלכה, זוכה לשתי וריאציות מקבילות שביניהן פעורה תהום: אצל ד' הוא כולל בעיטות חזקות בה ובבנם הצעיר שהיה בחיקה, כאשר אצל האב מסופר בסך הכל על ויכוח קולני, קריאת שווא למשטרה ותיק שנסגר מחוסר ראיות. בית המשפט, כאמור, קיבל את הצד שלו.
להישאר עם הקטן או לטוס עם הגדול?
ד' ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בניסיון לשמור את שני בניה קרוב אליה, אלא שאז חלה תפנית מפתיעה בעלילה. הבדל טכני ברישום הפורמלי של האב בין שני הילדים הביא לפסיקה מכאיבה ומעוררת תמיהה, לפיה לאב משמורת משותפת עם האם רק על בנו הבכור – ומכאן שדין האמנה יחול רק עליו, ורק אותו יהיה על האם להשיב להולנד. המשמעות של ההחלטה מבחינתה של ד' הייתה ש-נ' הקטן יצא מהמשחק: מעתה, יהיה עליה להילחם רק על ר', ועם הגעתה לאמסטרדם תצטרך להיאבק על כך שיחזור לחיות עם אחיו בישראל. אלא שאז, לפני פחות משבועיים, הבינה שגם נחיתתה בהולנד לא הולכת לעבור חלק.
"כל פסקי הדין התבססו על זה שאני יכולה להיכנס עם הבנים להולנד, אבל אז גילינו שמשטרת ההגירה שם בעצם לא מוכנה בכלל לתת לי אישורי שהיה", היא אומרת. "בנוסף, בגלל י' תלויה נגדי תלונה פלילית בהולנד – והבנתי שייתכן ואיעצר עם הכניסה למדינה. היה לי ברור שאני עומדת בפני בחירה בלתי אפשרית: האם להישאר עם הבן הקטן בארץ ולשלוח את הגדול לבדו לידיים של אדם שהוא לא פחות ממסוכן לחייו לדעתי, או לטוס איתו ולהסתכן במעצר? גם אם אקח את שני הבנים ואכנס להולנד לשלושה חודשים על אשרת תיירת, לא באמת אוכל לשכור דירה או למצוא עבודה. לא יהיה לי שום דבר להציע לילדים שלי, ולכן ברור שמערכת המשפט שם תכריע שהם ילכו אליו – ואני אפסיד את שניהם".
שעון החול החל לפעול: המועד האחרון לביצוע פסק הדין – כלומר, המראה להולנד – נקבע ליום שני האחרון, ה-24 ליוני. כשהיא מגובה בחברותיה מהפייסבוק, ד' החלה לירות לכל הכיוונים בניסיון להרוויח עוד זמן או להצליח ולהשיג את הוויזה הנחשקת שתאפשר לה לבסס חיים מכובדים במדינה הזרה. אפילו שגריר הולנד בישראל ניסה לעזור. "להשיג אשרת שהיה ממושכת זה סיפור שלוקח המון זמן והוא לא פשוט בכלל", היא אומרת. "האמת שחודש היה מספיק לי כדי להסתדר. הייתי מוכנה לשלם ל-י' על כרטיס טיסה ומקום לגור פה בישראל, שיהיה קרוב לילדים במהלך החודש הזה, אבל זה לא עניין אותו בכלל. הוא פשוט שלח דרך עורכת הדין שלו מכתב לקוני בו שאל באיזו שעה ובאיזה מקום אני מוסרת לו את הילד".
גם פה, קובל י' על עצם העובדות שמציגה ד'. "למעשה אני עושה את כל מה שאני יכול כדי לעזור לה, היות והיא האמא של הילדים שלי", הוא אומר בתגובה לדברים. "המטרה שלי היא שהיא תוכל להישאר בהולנד, ולגור כאן מעבר לפינה ככה שהילדים יוכלו ללכת ממנה אלי ובחזרה. זה הפתרון הכי טוב לכולם. אני אדאג שהיא תוכל לקבל אשרת שהיה, כמו שדאגתי לה לדיור לתקופה ארוכה יותר, וגם יש לה עדיין ביטוח בריאות פה. היא רק צריכה להגיע".
כבר בהולנד, עוד לא פגשו את האב
זהו יותר מסיפור על צד אחד שדבק באמת וצד אחר שכופר בה. אם ד' כנה, הרי שהיא מתמודדת במאבק לא הוגן מול אדם אלים, הרסני ולא יציב נפשית, שמהווה סיכון אמיתי לה ולילדים. אבל אם י' הוא אזרח ישר שלא חטא בדבר מהמעשים החמורים המיוחסים לו, ויש לציין שכך אמנם פסק בית המשפט, אזי שמדובר באדם שנפל קורבן לטרגדיה עצובה, בה נקרעו ממנו ילדיו והושחת שמו הטוב. מי כאן האיש הטוב ומי הרע? נדמה שכל אחד מהצדדים מוכן ללכת רחוק מאוד – גם אם על חשבון שני ילדים רכים – כדי לשכנע שהצדק נמצא בצד שלו.
"הילדים לא מעניינים את י', הוא רק מחפש נקמה. בתור אבא הוא מעולם לא היה מחבק ומנשק את ר', אלא היה לוחץ לו יד לפרידה", קובעת ד'. "לא ראיתי אצלו אף פעם אינטראקציה נורמלית עם הילדים, כזו שאפשר להבחין בה שהוא מסתכל עליהם ונמס. הוא לא יודע למשל שכשל-ר' יש חום צריך לגעת לו ברגליים ולא בראש. מאיפה שיידע? הוא מעולם לא היה חלק מזה".
"היינו עושים הכל ביחד", מתעקש י'. "ערב אחד אני הייתי מקלח ומשכיב את הבנים, וערב אחד היא. היינו הולכים עם הכלב, 'עובדים' ביחד על האופנוע והמכונית שלי, עושים קריוקי. אני ממש מתגעגע לדברים האלה".
"מאז שאנחנו בישראל הוא לא יצר איתם קשר פעם אחת, אפילו לא התקשר בימי ההולדת", אומרת ד'. י' דווקא גורס שהוא ניסה להתקשר ונדחה שוב ושוב, וכי הוא לא מפסיק לחשוב על הילדים לרגע. "אני צופה בסרטוני וידאו שלהם בכל לילה. אני מתגעגע אליהם בכל דקה ביום".
במהלך המשפט בישראל הגיע י' לארץ כדי להעיד, לעבור בדיקה פסיכיאטרית ולפגוש את הילדים תחת עיניהם הבוחנות של אנשי מקצוע. "זה היה נפלא לראות אותם שוב, וגם הם שמחו", הוא מספר. "בפעם האחרונה שראיתי אותם אמרתי להם 'בכל פעם שתסתכלו בירח, תחשבו עלי. אל תשכחו אותי, אני אחזור, אני מבטיח".
"הילדים שמחו לראות אותו", מאשרת ד'. "אני לא רוצה שהילדים שלי ישנאו את אבא שלהם או יפחדו ממנו, ולכן אני אבלע את כל מה שצריך ואני אפילו אשקר להם לגבי האמת. הם לא ישמעו אצלי שאבא הוא רע".
מה הם יודעים על כל הסיפור?
"הם לא יודעים כלום. כל החמ"ל שהקמנו פה, שמקיף אותי ומסייע לי, מתנהל רחוק מהם – אנחנו מדברים רק כשהם לא שומעים. בליל הטיסה עשינו בבית של אמא שלי ארוחת ערב גדולה, והגיעו המון בנות – כאלה שהכרתי וגם כאלה שלא. שרנו, אכלנו, שתינו ודיברנו, ו-ר' ישן מכורבל על הספה לידנו. אני מתנהלת כמו במלחמה. זו לא מלחמה עם מנצחים, זו מלחמת חיים".
ויש רגעי שבירה?
"ברור. כשקיבלתי את פסק הדין מבית המשפט העליון הייתי בנהיגה, וראיתי בסמארטפון את המילים 'הערעור נדחה'. עצרתי את הרכב בצד הדרך ופשוט בכיתי בטירוף במשך ארבעים דקות. בחתונה של אחותי לפני כמה שבועות הייתה עוד נקודת שבר גדולה: זה היה התאריך שלפי הפסיקה הראשונה הילדים היו אמורים לחזור להולנד, ועד הרגע האחרון לא ידענו שיידחו לנו את המועד. אמא שלי ברכה את החתן והכלה מתחת לחופה, ואני נשברתי. האושר של הזוג הצעיר מול הכאב שלי היה כל כך בולט".
עכשיו, כאמור, היא כבר בהולנד. את ההחלטה על הפיצול קיבלה בהתייעצות עם גורמים חינוכיים ומשפטיים, ולבסוף הכריעה שתיסע עם ר' בליווי אביה. מהרגע שהילד חזר לגבולות המדינה, פרשת החטיפה הסתיימה; כעת יש להתחיל שם בהליכים המשפטיים במטרה לזכות במשמורת מלאה עליו. את נ' החליטה, בכאב שלא יתואר, להשאיר בשלב הזה מאחור.
"זה לא לטווח הארוך, אלא רק עד שאתארגן. עד שנדע מה קורה", היא אומרת. "אני אחיה על הקו, שבוע פה שבוע שם, וכשאהיה בישראל אמא שלי תישאר בהולנד עם ר'. ברור לי שזה יהיה לשני הילדים קשה – הלכתי לייעוץ פסיכולוגי עם מישהי שמתמחה בהגירה וחטיפת ילדים. היא אמרה שנוכח הפרש הגילאים הקרוב ביניהם, פחות משנתיים, אחרי שבועיים בלעדינו כבר ייגרם ל-נ' זנק מבחינה פסיכולוגית".
בסופו של דבר המעבר בין הגבולות עבר באופן חלק, ו-ד' לא נעצרה. את בנה שאיתה, שלא מכיר את עומק המורכבות, זה לא ניחם. ערב הנסיעה הסבירה לו אמו שעליהם לחזור להולנד, ואת חוסר שביעות רצונו הביע הילד באמירה "אני ארביץ לשופט". מאז שנחתו ועברו להתגורר אצל חברים הוא שואל המון שאלות, רוצה לחזור לאחיו, מתקשה להתרגל לסביבה החדשה ונמצא כל הזמן עם אמו, שאינה עובדת. אביו טוען כי לפי הסדרי הראיה שניתנו לו, בנו אמור לשהות אצלו כבר מערב יום שישי הקרוב, למשך יממה – אבל הוא עדיין לא שמע מ-ד' מאז שנחתה במדינה. "אני לא מאמין שבסוף היא הביאה רק את ר', אף אמא נורמלית לא הייתה מפרידה בין הילדים", הוא אומר.
בסביבתה של ד', לעומת זאת, מגנים על החלטתה ומבטיחים שהילדים יתאחדו בקרוב. "אני בטוחה שכשהיא תכנס לשגרה, היא תביא לשם גם את נ'", אומרת הסבתא. היא מסבירה שבעתיד, בהליך המשפטי על המשמורת, תנסה שוב בתה לבקש לעבור לגור עם ילדיה בישראל. "אנחנו נגיש תיק הגירה, נעשה הכל כדי להביא אותם לארץ, אבל קודם כל שיהיו יחד, כמו משפחה. אני תמיד אומרת לה, 'מצדי תגורו בטימבוקטו, הכי חשוב שאת תהיי בטוחה ושהילדים יהיו בטוחים'. כרגע זה לדעתנו עוד לא אפשרי, ולכן הילדים חיים בנפרד. את נוסעת למקום זר ולמאבק משפטי עם סיכוי לאבד ילד אחד, אז על הילד השני את שומרת בטוח, עם כל הכבוד לרגש".