לא סתם קוראים לתקופה שבין גיל שנתיים לשלוש "גיל ההתבגרות הראשון". בתקופה זו הפעוטות מגלים את עצמאותם ומתחילים להילחם עליה. הם רוצים לעשות הכל "לבד", ואם מישהו אפילו חושב להחליט בשבילם לגבי משהו, מגיעים התקפי הזעם.
גם תחום האוכל הוא חלק מאותו שלב בהתפתחות, והורים רבים מגלים כי זמן הארוחה הופך למלחמה של ממש. ילדים בני שנתיים ושלוש שיושבים בבכי מול ארוחת הערב הבריאה והמושקעת ודורשים משהו אחר, בין אם זה מעדן, פרי או חטיף, הם לא מראה נדיר, כמו גם הורים שעומדים חסרי אונים מול ילדים שכמעט לא אוכלים.
תחושת הרעב והשובע: "סביב גיל שנתיים מתחילים הפעוטות להבין את הכוח שטמון בידיהם בנושא האוכל ולכן הם נעשים פחות קשובים לתחושת הרעב והשובע ומשתמשים באוכל כדי להשיג תשומת לב", מסבירה מלכה דונסקי, יועצת ומנחת הורים ברשת מרכזי דיאדה. "התובנה הזו יכולה להתחיל כבר בגיל צעיר מאוד, אך לרוב היא מתרחשת בגיל שנתיים בערך, כאשר הפעוט מתחיל את גיל המרד ועסוק בבדיקת הגבולות".
יחסי ההורה והפעוט סביב האוכל: "הפעוטות מזהים אצל הוריהם את הדאגה סביב האוכל ועושים בה שימוש, למרות שהם לא בהכרח מבינים למה יש לאוכל כל כך הרבה כח בעיני ההורים", אומרת דונסקי. "מבחינתם, הטיפול ההורי באוכל דומה לטיפול בשאר המטלות שהוריהם מקפידים עליהם, כמו מקלחת, צחצוח שיניים וסידור הצעצועים. אלא שבנושא האוכל הם מתחילים לחוש כי קיימת הקפדה ודאגה גדולים יותר. כך, למשל, יכול ילד בן שנתיים וחצי להזעיק את ההורים למיטתו בטענה שהוא רעב, הוא יכול להריץ את אמא או אבא למטבח להביא לו ביצה במקום אבוקדו או במקום חומוס. הוא לומד שבנושא האוכל יש לו כח להפעיל סנקציות על ההורים".
ממתקים: "לא ניתן למנוע מפעוטות ממתקים", קובעת ארד. "גם אם אין ממתקים בבית בגיל הזה הם כבר פוגשים בממתקים בגן, אצל סבא וסבתא או אצל חברים. כדאי לאפשר להם לאכול ממתקים כדי שיוכלו ללמוד לווסת את כמותם דרך ההתנסות העצמית שלהם. מניעת ממתקים מפעוטות תהפוך אותם לטעימים יותר בעיניהם, אך אם נאפשר להם לטעום אותם מבלי להביע מורת רוח מההתנסות הזו, ניתן יהיה בהדרגה לאזן את הכמיהה למתוק ולהכיר להם ממתקים בריאים יותר, עם פחות צבעי מאכל ופחות סוכר".
"דבר אסור עלול להיראות מושך יותר", מוסיף אופיר תשובה, פסיכותרפיסט קוגניטיבי-התנהגותי מוסמך המטפל בהפרעות אכילה, חרדה ומצבי רוח במסגרת "מלב"י" (המרכז הרפואי לטיפול בהשמנת יתר). "ניתן לראות דוגמה לכך בניסוי שנערך בגן ילדים. לפני ילדי הגן הניחו שתי קעריות, אחת עם מנגו מיובש ואחת עם צימוקים. בהתחלה נתנו להם לאכול מכל קערה כאוות נפשם וראו כי רוב הילדים מעדיפים את המנגו המיובש על פני הצימוקים. לאחר מכן הודיעו לכל הילדים שהם יכולים לאכול מנגו מיובש כאוות נפשם ואף מילאו את הקערה ללא הפסקה. בצימוקים, לעומת זאת, אמרו להם שאסור להם לגעת אלא אם הגננת מאשרת זאת על ידי צלצול בפעמון. כעבור מספר ימים עמדו ילדים וחיכו ליד קערת הצימוקים כאשר הם מתחננים לגננת שתצלצל בפעמון. לאחר הצלצול הם עטו על הצימוקים בתאווה ושכחו את חיבתם הראשונית למנגו המיובש. זהו כוחו של האיסור".
איך מתמודדים? "אני מציעה להורים לשים לב לסמנטיקה סביב האוכל", ממליצה נורית קליפר, דיאטנית קלינית ומומחית לתזונת המשפחה. "כאשר אנו מדברים על 'האכלה' זה לא כמו לומר 'אכילה עם'. המעבר מ'האכלה' ל'אכילה עם' מתחיל כבר בגיל שנתיים או שלוש, ולכן הדגש צריך להיות על כך שההורים אוכלים עם הילדים באופן מסודר, למשל בארוחת ערב משפחתית מדי יום, ומשמשים להם דוגמה בכך שהם יושבים על ידם ואוכלים ולא מנסים 'להאכיל' אותם. כאשר ההורה אינו אוכל בעצמו ומנסה רק להאכיל את ילדו, נוצר מתח משום שההורה מרוכז באכילה של הילד. הוא אינו מספק לילד מודל לחיקוי, וכל הסיטואציה הופכת למטלה ולא לחוויה משפחתית מהנה".
הכתבה התפרסמה במגזין הורים וילדים, מרץ 2010.
לקבלת הגליון של הורים וילדים במתנה לחץ כאן.