אני מצטערת אבל אני לא הולכת לפרסם היום תמונה מתוקה של הילד שלי מחייך בחולצה לבנה וסל עם מעדן. האמת שהיה לי את אחד הבקרים הכי מאכזבים בתקופה האחרונה.

התעוררתי בבוקר וירדתי עם פיג'מה למכולת לקנות כי צריך לקנות מעדן. ידעתי שבר ירצה לפחות כזה שנראה כמו של החברים שלו, שהוא רוצה (בצדק, ובאופן טבעי) להרגיש שייכות. חלק מהקבוצה. למרות שמיהרתי, עמדתי מול המקרר בחנות ולא הייתי מסוגלת. עלו לי כל מיני מחשבות לראש. אם הגננת הייתה מבקשת שנביא לילדים שקית קטנה ולשים בה 5 כפיות סוכר לבן, קצת E-14422, מעט חומצת-מאכל, טיפ טיפונת מווסת חומציות, קרגינאן, קסאנטם גאם,  סודיום פוספאט, פוטאסיום סורבט, גואר גאם, עמילן מעובד, ג'לטין דגים ועוד (כי זה מה שמכילים רוב המעדנים בימינו), כמה מאיתנו היו עושים את זה?

קניתי לו משקה אורז של "ווטרייז" בקרטון אישי וקיווית לטוב. בכניסה לגן הבנתי שהלך עליי. חברים של בר עם ממתקים בתחפושת של מעדנים. מילקי,  דניאלה וגמדים מככבים, היו גם כאלה עם מעדן+מכסה נוסף לסוכריות צבעוניות ושוקולד (אלה שגם עולים הכי הרבה וגם עושים הכי הרבה נזק לבריאות), אני מנסה לחשוב מה עלה בגורל ההנחיות של משרד החינוך להצניע ממתקים במסגרת חינוכית, אבל בר מביט בי בכעס, עם דמעות בעיניים, שהוא ישפוך את הנוטרייז על הרצפה.

הרגשתי כל-כך רע באותו רגע. התבאסתי, מודה. התבאסתי על כל אותם הורים שלא עוברת להם בראש המחשבה שיש בגן ילדים כמו בר, שלו אין מילקי עם סוכריות צבעוניות, כי אמא שלו מתקשה לקנות לו לארוחת בוקר קופסא המכילה 5 כפיות סוכר לבן ורשימה של חומרים מזיקים.

הסתכלתי לילד שלי בעיניים ואמרתי לו "אני מצטערת אהוב שלי, המעדנים שהיו במכולת לא טובים, אם אתה רוצה אני אסע עכשיו לחפש לך משהו יותר טוב". וכך נסעתי בפקקים, עם פיג'מה, לניצת-הדובדבן. מצאתי שם קופסת גלידה אישית המכילה רק רכיבים שאני אשכרה מצליחה לקרוא בעברית. אמנם עלתה לי 14שקל,  אמנם היא לא ארוחת-עשר אידיאלית, אבל זו הייתה הבחירה שלי לבוקר הזה.

תמיד תזכרו, אנחנו לא חייבים להסכים למה שנראה לנו חסר-היגיון, זכותנו (אולי חובתנו) לחשוב. להביע את מה שאומר הלב שלנו. להגיד בקול חזק: זכותי לתת לילד שלי את מה שאני חושב שהוא טוב, זכותי להוציא את הכסף שאני עובד עליו כל-כך קשה על דברים טובים, על אוכל מזין, זכותי לגדל את ילדי בדרך שנכונה לי. זכותי לדרוש שבחג שבועות ילדינו יחגגו עם פירות.

נכון, צריך לזה אולי קצת אומץ בהתחלה, אבל אם נמשיך להקשיב ללב שלנו הוא ייתן לנו מלא כוח. דווקא מהמקומות הכי מאתגרים אני מוצאת כל-כך הרבה יופי, אהבה ושמחה.

אני אוהבת אותך ילד שלי, קיבלת אמא אידיאליסטית שלא תמיד שוחה עם הזרם, אבל תדע אהוב שלי שכל יום שאתה גדל אני סומכת עליך יותר, ואני גאה בך בבחירות שלך. כל יום שעובר אני לומדת לשחרר אותך יותר ולאפשר לך לתעות במדבריות החיים, מאחלת לך שתוכל לשמוע מבעד לשממה את קולך הפנימי וללכת אחריו. מאחלת לך את החופש לחפש, החופש לשאול, על הזכות לא להסתפק בתשובות מוכנות על-ידי אחרים, על הזכות לשאת בשאלות כבדות אבל כל-כך בסיסיות ומספקות כמו: "למה אני כאן" או "מה לעשות עם חיי". 
יש בידינו את הכח לשנות 

*דפנה אמון היא מלווה הורים ומשפחות ביצירת בית בריא