משבר הקורונה מזמן לנו דוגמא מאלפת למה שקורה כשמקבלי ההחלטות בצמרת הם כמעט כולם גברים. מדיניות הממשלה בחודשי הסגר האחרונים מבוססת על הנחה אחת מרכזית: שההורים יעבדו בזמן שמוסדות החינוך יוותרו סגורים. מישהו חשב כנראה שבזמן שההורים נמצאים בעבודה או עובדים מהבית ילדים קטנים יכולים להעסיק את עצמם או ללמוד מרחוק בזום (על ידי מורות ומורים שילדיהם שלהם גם נותרו בבית). נזכור גם שתקנות הסגר מונעים מההורים להסתייע בגורם שלישי, קרובי משפחה או מטפלות כדי לשמור על הילדים.
באיזה עולם דמיוני אפשר לקבל החלטות על סידור עבודה שכזה? בעולם שבו עבודת הטיפול בילדים היא שקופה.
בתום חופשת הפסח הוחלט למשל, כצעד ראשון בדרך לפתיחת המשק, להגדיל את היקף העבודה בשכר מ-15% ל-30%, ובאותה נשימה הוחלט כי הפעוטונים, הגנים ובתי הספר היסודיים יוותרו סגורים. איך אפשר לשנות את היקף העבודה בשכר במשק בלי לשנות דבר וחצי דבר בחלק השני של המשוואה הכלכלית, נטל הטיפול בילדים? זה אפשרי רק כאשר הגברים בצמרת קבלת ההחלטות לא סופרים את עבודת הטיפול בילדים שנעשית ברובה על ידי נשים.
האם זה בגלל שלמקבלי ההחלטות אין ילדים? ממש לא, רובם בעלי משפחות. למנכ"ל משרד הבריאות, למשל, שמוביל את מדיניות הממשלה במשבר הקורונה, יש ארבעה ילדים. אבל הוא בעל קריירה תובענית ותחרותית שאולי לא אפשרה לו להיות אבא מעורב. נראה שעבודת הטיפול בילדים של בת זוגתו נותרת שקופה גם עבורו, לא משהו שצריך להכניס למשוואה הכלכלית.
מעניין שבאותו שבוע שבו נמנעה הממשלה מלפתוח את מסגרות החינוך והדבר עבר כמעט ללא כל דיון, דווקא הרבו לדבר במסדרונות הממשלה על הצורך המיידי לפתוח את המספרות
מחקרים בעולם כמו גם בישראל מלמדים כי בעשורים האחרונים גברים נעשו יותר מעורבים בטיפול בילדים, במקביל לעלייה במספר הנשים בשוק העבודה. עם זאת בקרב משפחות עם שני מפרנסים רוב האבות עדיין מעורבים בטיפול פחות מבנות זוגם ומעטים מהם נושאים בעיקר הטיפול היום-יומי. עוד בולט כיצד במימד של אחריות הורית, קרי תכנון וניהול המשימות והצרכים של הילדים, רוב האחריות נותרה בידי האימהות. ועדיין, אין ספק שבמשבר הקורונה הנוכחי שבו שערי מוסדות החינוך והצהרונים נותרו נעולים לאורך זמן (שישה וחצי שבועות נכון לכתיבת שורות אלו) יותר ויותר אבות גילו שהם נדרשים להיכנס תחת האלונקה ולשאת בנטל, תוך כדי שהם מלהטטים בין עבודה מהבית, מציאת תעסוקה לילדים הקטנים, תפעול מערכי שיעור לגדולים, ויותר מכל, פיתוח מומחיות ביישוב סכסוכים.
מעניין שבאותו שבוע שבו נמנעה הממשלה מלפתוח את מסגרות החינוך והדבר עבר כמעט ללא כל דיון, דווקא הרבו לדבר במסדרונות הממשלה על הצורך המיידי לפתוח את המספרות. כנראה שהגברים בצמרת מקבלי ההחלטות הם בכל זאת גברים חדשים במובן אחד: חשוב להם לשמור על טיפוח הגוף והמראה (זה חשוב במיוחד בעת הופעות ציבוריות בתקשורת). אבל אבות חדשים הם ממש לא. עבודת הטיפול בילדים תמיד הייתה שקופה, אבל כעת זה מתפוצץ לכולנו בפרצוף.
פרופ' דני קפלן הוא חוקר אבהות מעורבת וראש המרכז ללימודי גבריות באוניברסיטת בר-אילן