כל מי שלו או לילדו היה חפץ מעבר, בובה אהובה ומרוטה או שמיכה שסחב עמו מהינקות, יודע כי המשמעות של חפץ כזה היא אדירה. מדובר ביחסים אינטימיים ביותר עבור הילד, שמקבל המון ביטחון ורוגע מאותו חפץ יקר ללבו. הצלמת האמריקנית אנה רים החליטה לחקור את הקשר המיוחד בין ילדים לבין החפצים הרכים והמאוד חשובים שלהם, שיש בו יופי וכיף, אבל גם המון רצינות ואינספור רגשות, והתוצאה רכה ומתוקה במיוחד.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
תמונות שמספרות על ילדות
רים צילמה מעל 70 ילדים שונים עם החפצים היקרים ללבם ויצרה את הסדרה "חפצי נחמה", פרוייקט שהתחיל בשנת 2012 וכעת מוצגות עשר תמונות נבחרות מתוכו בתערוכה בגלריית בלו סקיי שבפורטלנד, אוראגון. "אני מאוד נהנית לראות את התגובות של הציבור לדימויים", אומרת רים לאתר טודיי. רים, המתגוררת בסיאטל, היא אם לשלוש בנות. אמה, 13, אואן, 8, ואלי, 3. "ביליתי זמן רב באיתור חפצי מעבר של בנותיי לפני השינה, אריזתם לקראת נסיעות או בלהסיע אותם אליהן כאשר הבנות ישנו מחוץ לבית והזדקקו להם", היא מספרת. "אני מוקסמת ומרותקת מילדות באופן כללי, יש בה המון דברים שמעניינים אותי, ולפני שהתחלתי בפרוייקט חשבתי הרבה על החפצים שמסמלים את הילדות".
עוד ב-mako בית ומשפחה:
- מרגש: הבן כמעט מת, האב החל לצלם כל רגע
- ויראלי: מה השתנה בפסטיגל ב-30 שנה?
- "הרגו את אחותי כדי שאני אשרוד"
לקראת סיום התואר שלה בצילום, חשבה רים ליצור, עבור התזה שלה, עבודת צילום טבע דומם, בה התכוונה לצלם רק את החפצים, ללא הילדים להם הם שייכים. "איכשהו זה פשוט הפך בדרך לצילומים של החפצים עם הילדים", היא נזכרת. "זה היה שינוי שקרה באופן אינטואיטיבי. אני יותר מסוקרנת מהיחסים בין הילד לאובייקט ורוצה להראות מה קורה ביניהם בחיים האמיתיים. רציתי שהתמונות יספרו על ילדות. אפשר לראות על החפצים שיירים של ילדות, אבל החפץ לא חושף הרבה על היחסים".
רים צילמה את ילדיה האישיים ראשונים לפרוייקט. "בתי אואן היתה בת שש כשהתחלתי את הפרוייקט, ובמשך שנים היתה לה בובת כלב בשם ג'ינג'ר איתה הלכה לכל מקום", רים מספרת. "בדיוק כשהתחלתי לצלם, אואן החליטה שהיא גדולה מדי עבורה והעבירה את הבובה לאחותה. היא לא הסכימה בשום אופן להצטלם עם הבובה. כמה חודשים מאוחר יותר היה יום בו היא חזרה מבית הספר והיא היתה פשוט הרוסה. אני לא זוכרת מה הסעיר אותה, אבל היא בכתה המון, והיא באה אלי ואמרה: אמא, אני צריכה את ג'ינג'ר!".
רים מסכימה שילדים אינם המצולמים הקלים ביותר לתפעול, אך יש לכך גם יתרונות. "השליטה האמנותית שלי כבמאית הצילום מעט יותר מוגבלת", היא מודה. "לרוב הצילומים לא מתנהלים כפי שתכננתי, אבל המטרה היא לגרום לילד להיות מי שהוא וכמו שהוא. הנסיון הוא לתפוס את הרגע הזה, והאתגר הזה גורם לתהליך להיות יותר מעשיר ומתגמל. ליחסים שמצולמים פה יש גם איכות מתוקה מרירה. יום בהיר אחד הילדים פשוט נוטשים. יש בזה אובדן ועצבות, עבור ההורה שמתבונן מהצד, לראות את השלב הזה חולף".