זהו מכתב לאנשים שישנים כל הלילה. אני לא מצפה שתבינו אותי, זאת שכבר יותר משנה לא זוכרת מה זה שעון מעורר. אני רק רוצה להסתכל עליכם מרחוק, לקנא ולפנטז שיום אחד אהיה אחת מכם:
אתם, ההורים שישנים כל הלילה,
אתם, ששמים את הראש על הכרית, מתפיידים - וחוזרים להתקיים כעבור שש, שבע, שמונה שעות של שינה רציפה ונטולת הפרעה;
אתם, שמאז שהוא נולד "פשוט הנחתם אותו במיטה שלו והוא נרדם בלי שום בעיה";
אתם, שלילה עם פחות משבע שעות שינה לא מספק אתכם;
אתם, שיש לכם תינוק עם בכי חרישי ועדין, ולא כזה שצורח ללא כל סיבה נראית לעין כאילו רצחתי את אמא שלו;
אתם, שלא יודעים לצטט בעל פה את לוח השידורים הרטטיבי של יס דרמה, יס קומדי ונשיונל ג'אוגרפיק בין השעות אחת בלילה לחמש בבוקר, כי אף פעם לא יצא לכם לקפוץ על כדור הפיזיו מול הטלוויזיה בשעות האלה;
אתם, שיודעים איך נעימות הפתיח של הסדרות המשודרות בערוצים האלה בשעות האלה נשמעות, כי יצא לכם לראות אותן עם סאונד מלא ולא במיוט;
אתם, שיכולים להרשות לעצמכם ללכת לישון אחרי שמונה וחצי בערב, שלא מכירים את הצורך לאכול-להתקלח-ולהיכנס-למיטה-מהר-מהר בלי להחזיר טלפונים, לראות טלוויזיה או חלילה לצאת מהבית;
אתם, ששומעים על הופעה מעולה שמתחשק לכם לראות, ויכולים להגיד בקול רם "וויי, איך בא לי לראות את זה, מי בא איתי?";
אתם, שהחברים שלכם עוד טורחים להזמין אתכם אליהם בערבים לכוס קפה וכוכב נולד, או שמעזים לתהות אם אפשר לקפוץ אליכם מתישהו;
אתם, שמתלבטים ממי לבקש להישאר עם הילד הישן ולא חוששים שהבייביסיטר - בין אם נערה עובדת או בין אם הורה מסור - יקפוץ מהחלון אחרי שעתיים עם הפעוט שלכם;
אתם, שמפהקים בעבודה ואומרים שלא ישנתם כל הלילה, כשלמעשה התינוק שלכם התעורר פעם אחת בשעה שלוש, ייבב חלושות, לוטף לרגע וחזר לישון;
אתם, שלא יכולים לדמיין לעצמכם מה זה לצאת עם ילד צורח בשלוש וחצי לפנות בוקר לטיול בעגלה, פשוט כי אתם לא מוצאים שום דרך אחרת בה הוא יפסיק לבכות ויצליח להירדם;
אתם, שמייללים בעייפות שהתינוק שלכם העיר אתכם היום ברבע לשש בבוקר, ולא מכירים שגרה בה הילד מתעורר מדי בוקר בחמש, עושה קקי מפואר ומודיע בחיוך גדול ומסופק שגם אחרי ההחלפה הוא ממש לא מתכנן לחזור למיטה;
אתם, שלא יודעים באיזו שעה קם כל שכן לפי צלצול השעון המעורר הקבוע שלו, לו אתם עדים מדי שחר;
אתם, שבטוחים שאתם עושים משהו נורא נכון עם הילד שלכם, שמההתחלה הקניתם לו הרגלים נכונים ושרק בזכותכם ובזכות החינוך המעולה שלכם אתם זוכים לעדנה שבשינה הטובה בלילות:
האמת, אין לי מה לומר לכם. אני מבינה לגמרי את זה שאתם לא יכולים להבין אותי, ולא תוכלו לעולם (או לפחות לא עד שייוולד לכם הילד השני, שיהיה ההיפך מהתינוק הראשון ויעשה לכם בית ספר).
ברי המזל שלא גידלו תינוקפלצת לילי לא מסוגלים – ולא צריכים לנסות יותר מדי - להזדהות עם חסרי המזל שזכו לאתגר. לכל אחד הפרופורציות שלו לקושי, ורף הקיטורים ההורי נבנה לפי מציאות סובייקטיבית, לא לפי המציאות העגומה של האחר. אם אתם רגילים מאז ומתמיד שהתינוק שלכם ישן ברצף כל הלילה, זה הגיוני ששתי התעוררויות בלילה אחד תראינה לכם כמו סיוט. זה בסדר, אני מבינה, אתם לא צריכים לחשוב עליי ולהודות על מזלכם הטוב כשאתם קמים אליו בלילה כזה. מותר לכם לקלל.
אין בי טינה אליכם, רק קנאה. הייתי נורא רוצה להציץ אל העולם שלכם עם התינוק השני שלי. לחוות את הכיף שבלהגיד לכל העולם "טפו טפו טפו, הוא מההתחלה ישן לילה שלם". לחזור לראות ארץ נהדרת בשעה תשע בערב, ולא במיוט. לחזור לכוון שעון מעורר לבקרים. להתעורר בארבע בבוקר, למצמץ פעמיים, להתהפך לצד השני ולחזור לישון.
אז רציתי שתדעו שאני לא מבקשת מכם רחמים, אפילו לא אמפטיה. אני מעריכה שגם לכם יש צרות אחרות שמטרידות אתכם – אולי יש לכם חצ'קונים בגב, אולי אתם נורא מתוסכלים מבחינת קריירה, אולי אתם לא מסתדרים עם החמות. נחמד לחשוב שגם אצלכם לא הכל מושלם.
ובכל זאת, אני מודה שהייתי נורא רוצה להיות אחת מכם, האנשים שישנים כל הלילה. למרות שהלילות של נבו השתפרו ואני כבר יודעת שינה רצופה מהי, אני עדיין לא שם. האמת, אני גם חיה בפחד מתמיד מרגרסיה. לכם אין מושג מה זאת ההרגשה הזו. אולי יום אחד אהיה כמוכם. בינתיים, תהיו בני אדם, ותשנו טוב, כל הלילה, גם בשבילי.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?