"תקומי אליו את הפעם", טל ממלמל אליי מתוך שינה. "די, נבו כבר ישן לילות כמעט שלמים, ולא צריך להקפיד שרק הורה אחד יקום אליו כל הלילה. קומי את".

טל ונבו (צילום: תומר ושחר צלמים)
מוכן להסביר לי לאן נעלמה האג'נדה החינוכית שלך? טל ונבו | צילום: תומר ושחר צלמים

נכון, נבו כבר ישן לילות כמעט שלמים. אני, לעומת זאת, שוכבת במיטה ערה ומודאגת. נדמה לי שכל העולם מסביבי שאנן, ושרק אני מבינה שיש כאן עניין דרמטי של להיות או לחדול: את כל מה שבנינו בתהליך השינה הזה אפשר להכחיד בפחות משבוע; כדי שנצליח לשמור על ההישגים שהגענו אליהם, אנחנו חייבים להמשיך ולהיות מגוייסים במאה אחוז. אני יודעת שאני מוכנה לגמרי להתאבד על זה. לגבי טל, אני קצת פחות בטוחה.

כן, למרות שהוא באמת אבא מיוחד במינו – אני חייבת להודות שאני לא סומכת על בעלי שיעמוד באתגר החינוכי המתרגש עלינו. וזו הרגשה משונה, כי טל הוא האדם שאני הכי סומכת עליו בעולם.

כמו זוג רווקים

הגבר איתו התחתנתי הוא בעיניי, ובעיקר בעיני עצמו, מופת של עוצמה ותפקוד. כשאנחנו יוצאים לפיקניק ואני מוציאה בגאווה מהסל שהכנתי גבינות, נקניקים, ממרחים – ומגלה ששכחתי לארוז את הלחם, הוא מנענע בראשו באכזבה כבושה ואומר בשקט "את רואה, בגלל זה אני הייתי קצין ואת היית פקידה".

אין ספק, לאבא של נבו יש יכולות גבוהות בהרבה תחומים, וחינוך הוא אחד מהבולטים שבהם. יש לו תפיסת עולם חינוכית, אינטואיציה טובה ויכולת לפתח קשר משמעותי עם בני נוער איתם הוא עובד, אלא שאיכשהו כל הטוב הזה לא שפע על המסוגלות ההורית שלו בתחום הגיל הרך. תמיד דמיינתי שברגע שאתקל בדילמות הנוגעות לגידול הילדים שלנו אמהר לפנות אליו, אשב לרגליו ואגמע את משנתו – והנה, במקום לרגליו אני צריכה לשבת לו על הראש.

"היו קטעים בהרדמה היום", סיפר לי בעליזות בשבוע שעבר, כשנעדרתי לערב אחד מהבית. "אחרי טקס השינה הרגיל נבו לא רצה לשכב במיטה, אז יצאנו לסלון וראינו סרט טבע בנאשיונל ג'אוגרפיק. בכלל, כשאת לא נמצאת אני מרגיש לפעמים שאנחנו זוג שותפים רווקים: רואים סרטים עד מאוחר, אוכלים ג'אנק, עושים חיים".

אין ספק שההתנהגות ההוללת והביזיונית לא השתלמה לו, אם לוקחים בחשבון את משך החפירה והטפות המוסר שנפלו עליו מכיווני לאחר הווידוי הזה. את המחיר החינוכי של המעשה חסר האחריות והמטופש שלו שילמנו שלושתנו: שבוע אחרי מסיבת הרווקים שלהם, המשיך הילד לבקש בכל ערב לצאת מהחדר וללכת לראות טלוויזיה, ושבוע שלם היינו צריכים לסרב לו ולהתמודד עם התקפי זעם, שהחליפו את ההשכבות החלקות והנעימות אליהן הגענו בתהליך עבודה ארוך עם יועצת השינה. כן, אין לי ספק שאני צודקת: אם נזגזג לרגע עם נבו– התוצאות תהיינה מידיות והרסניות.

"אם אתה חוזר לשים לו את המוצץ בפה במקום להתעקש שהוא ייקח אותו לבד, אתה תתמודד עם ההשלכות של זה", אני מנסה להסביר לו בלי להתעצבן יותר מדי. "הוא יחזור להתעורר שבע פעמים בלילה, ורק אתה תקום אליו", אני מאיימת. אבל נדמה שכל ההסברים המנומקים וההיגיון החינוכי נעלמים מעיניו הפעם, והוא ממשיך לבחור שוב ושוב בתפקיד האב הלא-מתפקד והנזוף.

טל ונבו צופים בטלוויזיה (צילום: תומר ושחר צלמים)
אתה לא אמור להרדים אותו עכשיו? טל ונבו מול הטלוויזיה | צילום: תומר ושחר צלמים

איכשהו, במקום לקחת את עצמו בידיים, להתעשת וליישר איתי קו – טל מוצא את העמדה החדשה, של הגבר הנגרר והפאסיבי, נעימה באיזה אופן קמעי, ושוקע בה בהנאה רבה. אני חושדת שזה נראה לו נורא גברי, להיות ההורה הבעייתי. בעיניי זה לא גברי בכלל, זה סתם מעצבן. ויותר משזה מעצבן אותי, זה מלחיץ אותי.

"מה השלב הבא שלך?", אני מתמרמרת, "לתת לו שוב חלב כל שעתיים בלילה? לחזור ולהרדים אותו בטיולים בעגלה?". בעיני רוחי אני כבר רואה את עצמי חוזרת לקפוץ עם עשרת הקילו של נבו על כדור הפיזיו, והמראה אינו נעים.  לא, אסור לי לתת לטל לדרדר אותנו לתהום הזו: אני אסתכן בלהיות האישה המציקה ביותר בעולם, אני אקדח לו במוח ימים ולילות, אבל אני לא ארשה לו להרוס לנו.

נבו ישן לילות כמעט שלמים, ואין גבר שבעולם – גם לא קצין בר סמכא שבחיים לא ישכח להביא לחם לפיקניקים – שייקח ממנו את זה. או ממני. בעניין הזה, לצערי, אני נאלצת לסמוך רק על עצמי.

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: "פעם חלמתי על שש שעות שינה. היום אני רוצה יותר!"

לכל הטורים של נועה יחיאלי