בני נמרוד בן ארבע וחצי והוא אובחן כאוטיסט כשהיה בן שנתיים וחצי. נמרוד משולב בגן רגיל עם משלבת צמודה המסייעת לו בהשתלבות החברתית בגן. רוב הילדים בגן לא יודעים שתפקידה של הסייעת הנוספת שמגיעה מדי יום לגן, הוא לעזור לבני המהמם. הם מתייחסים אליו כשווה, ורובם לא חשים בשוני מהותי בינו לבינם.
בשלב זה בחייו בני עטוף באהבה אותה הוא מקבל מהחברים בגן, מהוריהם ומהצוות החינוכי שעושה עבודת קודש והכל נראה ורוד. קל יותר לאהוב ילד אוטיסט וחמוד מאשר אוטיסט מבוגר. לכן המחשבה על עתידו של בני מטרידה אותי הרבה יותר מהשילוב במערכת החינוך. מה יהיה עם הבן שלי בסופו של דבר, כשיסיים את 12 שנות הלימוד שלו? מה ממתין לו בחוץ?
חוק זה לא מספיק
כאמא, שמחתי מאוד לשמוע על ההסכם שנחתם בין ההסתדרות למעסיקים הפרטיים במשק המחייב אותם להעסיק אנשים בעלי מוגבלות. על פי ההסכם, כל חברה שמעסיקה מעל מאה עובדים תחויב להעסיק למן השנה הראשונה לחתימת ההסכם אנשים בעלי מוגבלויות בהיקף של 2% מכוח האדם בחברה, והחל מהשנה השנייה 3% מכח האדם.
בתמימותי חשבתי שהדבר יעבור באופן חלק ולשמחת כולם: מצד אחד בעלי המוגבלויות עצמם, אשר ישמחו לקחת חלק בפרנסתם, לקום בכל בוקר לעבודה ולהרגיש שווי ערך ושמתייחסים אליהם בכבוד, וגם הוריהם, שירוו נחת כשיראו את ילדיהם מתקדמים לעבר חיים רגילים ועצמאיים, חיי עבודה וחיי חברה. מצד שני, גם המעסיקים אשר יקבלו עובדים מסורים שיעריכו מאוד את העבודה וינסו להוכיח את עצמם ולהבליט את כישוריהם ובתוך כך ידעו המעסיקים שהם פועלים ותורמים למען הקהילה. קהילה אשר מצליחה לשלב בתוכה אנשים בעלי מוגבלויות ולגרום להם להרגיש שווים, היא חברה מתוקנת.
ההתחלה הייתה אופטימית. אולי אופטימית מדי. שר הכלכלה נפתלי בנט בירך על חתימת ההסכם ואמר שיש בכוונתו להרחיבו על מנת שיחול על כל המגזרים במשק. ההמשך קצת פחות אופטימי. לפני כחודש, איגוד לשכות המסחר הגיש התנגדות לכוונת שר הכלכלה להוציא צו הרחבה להסכם.
לטענתם, ההסכם נוגד לחוק, יפגע קשה במעמד האנשים בעלי המוגבלויות בישראל ויפגע במגזר העסקי. כמו כן לא ברור להם מדוע זקוקים לחוק כזה, הכי כבר קיימת חקיקה שמגנה על אנשים עם מוגבלויות, בדמות חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות ועל פיו אסור להפלות אדם עם מוגבלות המבקש להתקבל למקום עבודה, אם הוא כשיר לבצע את התפקיד אותו מבקשים לאייש. לטענתם, לא ניתן לחייב חברות ששניים עד שלושה אחוזים מכח האדם בחברה יהיו בעלי מוגבלויות.
ברצוני לפנות לאיגוד לשכות המסחר ולומר כך:
1. כולנו מכירים את "חוק שוויון ההזדמנויות" האוסר להפלות אדם עם מוגבלות, וכולנו יודעים שאין שום דרך להוכיח שהאדם שניסה להתקבל למקום עבודה כזה או אחר לא התקבל בגלל היותו אדם מוגבל. החוק קיים כמס שפתים או למקרים מיוחדים בהם ישנה הוכחה ברורה (הקלטה, צילום או עדות ממקור ראשון) שהמעסיק לא קיבל את המועמד לעבודה בעקבות המוגבלות שלו.
2. הטענה כי הדבר יפגע קשה במעמד האנשים בעלי המוגבלויות מגוחכת. לנסות לחפש עבודה ושוב ושוב לקבל דחייה אחר דחייה זה מה שבאמת פוגע באנשים שכל חייהם רגילים להיאבק על זכויותיהם הבסיסיות.
3. אם כך נשארנו עם ההתנגדות הבסיסית – הפגיעה במגזר העסקי. ועל זה בדיוק אני רוצה להתעכב. על הפחד משינויים. על הפחד שמעתה בעלי העסקים יצטרכו לחשוב מחוץ לקופסא. להעסיק אנשים שאולי כלפי חוץ נראים שונים, שאולי אופן החשיבה שלהם שונה, להביט להם בעיניים כל יום, להתייחס אליהם כשווים, לשלם להם שכר הוגן ושווה. אולי "חס וחלילה" יצטרכו לעשות רפורמה מהפכנית ולשנות תהליכי גיוס עובדים ותהליכי קליטה שונים לעובדים, להתגמש, להתאים מעט את מקום העבודה לבעלי מוגבלויות. האם הסיפוק שבנתינה לא שווה את זה? האם לדעתך באמת לא ניתן למצוא פתרונות מתאימים? האם בשום אופן אין דרך בה ניתן לשלב מתוך 100 עובדים, 2 בעלי מוגבלויות? מתוך 400 עובדים, 8 בעלי מוגבלויות? מתוך 1,000 עובדים, 20 בעלי מוגבלויות? זה מה שישבור את המגזר העסקי?
אל תיכנעו
תחילה חשבתי לעצמי שאם איגוד לשכות הסחר מתנגד לרעיון, מה כבר נוכל לעשות? הרי אין כל יכולת להכריח בעל עסק לשלב אנשים בעלי מוגבלויות, אם אין הוא מעוניין בכך. אחר כך חשבתי שאולי אם תופעל מערכת תמריצים עבור בתי עסק שמרצון יעמדו בתקן ובכך המעסיקים ירוויחו מהשילוב, לפחות יינתן מענה חלקי לבעיה. ואם גם זה לא יעזור, אז נרים ידיים. אבל אז נזכרתי שלפני שנים לא רבות גם לא היה קל לשלב ילדים בעלי מוגבלויות במערכת החינוך. מה היינו עושים אם לא היה קם מישהו שבעקבות פעילותו נחקקו חוקי השילוב השונים והתיקונים לחוקים הללו? כל ילד בעל צרכים מיוחדים, היה מועבר באופן מיידי לחינוך המיוחד מבלי לבחון את האפשרות לשלבו בחברה?
איפה היה נמצא העולם אם לא היה נולד ג'יימס מרדית' שהחליט להיות הסטודנט השחור הראשון שהחליט ללמוד באוניברסיטת מיסיסיפי? מושל המדינה רוס ברנט צעק לעברו "אני שולל ממך במעמד זה את האפשרות ללמוד באוניברסיטה", אך דבר לא עזר לו – ג'יימס מרדית' הפך לסמל. הנשיא קנדי לא נכנע ודרש שינוי מחשבתי בדעות הקדומות.
אני רואה בקריאתו של איגוד לשכות המסחר לסרב ולהתנגד להסכם, ניסיון לשלול מבני את העתיד התעסוקתי שלו. אני רואה בזה עוד צעד בדרך למנוע מהחברה בה אנו חיים להפוך לחברה טובה יותר ומתוקנת. אני קוראת לשר הכלכלה לתת גב להסכם ולנסות להגיע להסדר על מנת לקיימו. בשמי ובשם נמרוד – אל תיכנע! אתה יודע שהמאבק צודק, ולפעמים על מנת לתקן דבר פגום – דרושה אפליה מתקנת.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?