אלא שלמחרת, בני המהמם חזר מהגן עם בקשה: "אמא אני רוצה ללכת לסרט". אחד הילדים בגן סיפר במפגש של יום שישי על החוויות שלו מהקולנוע, בני הוקסם וחזר ושוב ושוב על הבקשה עד כדי כך שלא יכולתי להתעלם ממנה. אבל יש כמה בעיות:
1. אין לבן שלי סבלנות לשבת 90 דקות לצפות בסרט, אלא אם כן מדובר במופע שלם של מוזיקה קלאסית. ואין בקולנוע סרטים קצרים.
2. הוא לא מסוגל להבין רצף של עלילה של סרט ארוך. בדרך כלל הוא נתפס על הדברים הכי שוליים בכל סיטואציה של סדרה בטלוויזיה ונוטה להשתעמם די בקלות לאחר 20 דקות.
3. הוא מפחד מרעשים וקולות, ואין לדעת כיצד הוא יגיב לעוצמת הקול באולם.
4. אין לי אפשרות לצפות איך הוא יגיב לחושך באולם כשיש לידו כל כך הרבה אנשים שהוא לא מכיר.
ניסיתי להתעלם מבקשתו, להעביר נושא או לדחות אותה למועד אחר, אך במשך כל השבוע הילד ממש התחנן והחלטנו בעלי ואני שאנחנו ננסה. הסטטוס שקראתי באותו הלילה המשיך להטריד אותי מאוד אך הגעתי למסקנה שבמקרה הכי גרוע, נצא באמצע מהסרט.
אני כמו כולם, אבל לא באוכל
החלטתי לעשות הכל על מנת שהחוויה תהיה נעימה, גם לנו וגם לסובבים. ראשית, מכיוון שהילד שלי חייב לדעת מראש מה הולך לקרות בכל רגע נתון, הסברתי לו לאן אנחנו הולכים, מה עושים בקולנוע, איך יושבים ומהם כללי ההתנהגות. לאחר מכן נכנסנו לאתר של "סינימה סיטי" וראינו יחד את כל הפרסומות לכל סרטי הילדים המוצגים כעת. בחרנו ביחד את הסרט "סיפורו של צבע" שנראה פחות מורכב מבחינת העלילה ולאחר שבדקתי כי יש בו גם קטעים מוזיקליים. הזמנתי כרטיסים מראש על מנת למנוע מצב שנגיע מלאים בציפיות ונתאכזב. סיפרתי לו באיזו שורה ובאיזה כיסא נשב, ומלאי התלהבות נסענו לבית הקולנוע. הילד היה מלא בהתרגשות וציפייה.
בדקתי עם השומר מתי מתחיל הסרט במדוייק, על מנת שלא ייווצר מצב שנצטרך לשבת 15 דקות ולצפות בפרסומות, דבר שיגדיל את הזמן שהוא צריך לשבת במקום אחד. נכנסנו בדיוק בזמן, חצי דקה לפני תחילת הסרט.
את שלב החושך צלחנו יפה (לאחר שבבית התאמנו וראינו טלוויזיה עם אור סגור), אבל את שלב הדיבורים לא ניתן היה למנוע. מהרגע שהתחיל הסרט הבן שלי לא סגר את הפה לרגע. מכיוון שהסברתי לו שזה מפריע הוא התחיל לדבר בלחישה, אבל הוא מיד שכח וקולו חזר להיות רם וברור. בהתחלה נכנסתי ללחץ, אבל אחרי עוד כמה דקות, כשהבטתי מסביבי, ראיתי שכמעט כל הילדים מדברים, שואלים שאלות וההורים עונים. חוץ מזה, אף אחד לא ביקש מאיתנו להיות בשקט ולא נראה שהפרענו למישהו.
אני לא בטוחה שהוא הבין עד הסוף את העלילה, אבל הוא צחק בקטעים הנכונים כמו כולם, פחד והתרגש. לאחר עשרים דקות התחילו הקוצים בטוסיק. הוא התחיל לקפוץ ולזוז בחוסר נוחות במקומו. התחלתי לעסות את גבו ואת רגליו והדבר עזר משמעותית. הוא המשיך להתרכז בסרט עד להפסקה.
בהפסקה, כשכולם ישבו במקומם או יצאו החוצה לקנות פופקורן, הוא ואני קפצנו יחד במדרגות. ירדנו ועלינו מספר פעמים על מנת לשחרר אותו מעט. לשמחתי הרבה על המסך הוקרן שעון גדול עם טיימר שמודיע מתי נגמרת ההפסקה. כמובן שבני המהמם הבין את המשמעות ונהנה לספור ביחד את הדקות והשניות עד לסיום ההפסקה.
מכיוון שהוא מפחד ממאכלים חדשים ולא אוהב לנסותם, כמובן שהוא דחה על הסף את הצעותיי לקנות עבורו פופקורן כמו כל הילדים. "אמא, אני אוהב להיות כמו כולם, אבל לא באוכל", הוא הסביר, בצורה בוגרת, ואת המשך הסרט הוא העביר בישיבה עליי ולא במקמו כשאני מעסה את גבו.
מכונות מרושעות
יצאנו מהאולם מחויכים ושמחים והוא סיפר לאביו כמה כיף היה לראות את הצבעים שרים שירים וצובעים את הרעים. משם, התגלגלנו לסיוט של כל ילד על הספקטרום – שירותים ציבוריים בהם מותקנים מכונות מרושעות לייבוש ידיים. הבן שלי רק מסתכל עליהן וכבר נכנס לחרדות מהרעש שהם עלולות להפיק בכל רגע. נכנסנו ביחד והבטחתי לו שלא נפעיל את המכונה, אבל עוד הספקנו לסגור את הדלת ומישהי ניגשה למכונה והפעילה אותה. רעש מטריד מילא את כל האזור ובני החזיק בחוזקה את אוזניו והתאפק שלא לפרוץ בבכי, "אמא שיכבו את הרעש בבקשה. למה יש רעש?". יצאנו מתא השירותים ושטפנו ידיים, אבל לא היה נייר ניגוב אז ניגבתי לו את הידיים בחולצה שלי כי הוא לא היה מסוגל לשטוף ידיים מבלי לנגב. מהר מהר הוא יצא, רגע לפני שעוד אישה תרצה לייבש את הידיים בנוכחותו.
יום למחרת הוא סיפר לכל הילדים בגן שגם הוא היה בסרט ושהיה מאוד יפה ומעניין. עוד מכשול אחד צלחנו בדרך, פעולה פשוטה כל כך שלהורים לילדים רגלים נראית כל כך טבעית, ועבורנו מדובר בעולם ומלואו, עוד ניצחון בדרך לשילוב בחברה.
ועכשיו גם לי מתחשק לכתוב פוסט בפייסבוק: "מי שממש לא מסוגל לשמוע פטפוטי ילדים כשהוא הולך לקולנוע לסרט ילדים, שיישאר בבית".
*מאירה ברנע-גולדברג מנחה קבוצת הורים לילדים על הספקטרום בשיתוף בית ליאור
רוצים ליצור קשר או להגיב למאירה? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה בנושא