באמצע ההצגה "קריוס ובקטוס" הבן שלי ביקש ללכת הביתה. האמת, גם אני רציתי. על הבמה צווחו שחקנים בתלבושות זרחניות, דיאלוגים ארוכים ומייגעים, משובצים מדי פעם במה שנקרא "פאנץ' להורים" על רואי חשבון או ארנונה או וואטאבר. ובכל פעם שהיה נדמה שהקהל מאבד עניין פרצו לבמה רקדניות מבוהלות והתחילו לענטז עם פלייבק. לזה קוראים כיום "הצגת ילדים", ומרימים אחת כזאת על בסיס שבועי, עם מודעות ענק צבעוניות מודבקות בסלוטייפ על השער של הגן.
מדי פעם הילד משכנע אותי ללכת לאחת כזאת, ואני תמיד מתפעלת שם מכמה סתומים חושבים שהילדים שלנו. הצגת ילדים? יאללה, זרקו פנימה תפאורה מצוירת על בד, מוזיקת פרסומות אינפנטילית ושני שחקנים עם אוברול שצועקים אחד על השני "אוף, התבלבלת" ונופלים על התחת. הילדים ימותו מצחוק, סמכו עלינו.
אוהל, תיק ומדורה
אז רפרף הבן שלי לא מת מצחוק, הוא מת לעוף משם, אמר שפחד מדובי גל ובצדק. אחר כך הוא כבר לא נדנד לי ללכת שוב להצגה מהמודעות שעל השער, כנראה למד את הלקח שלו, אבל אני הגדלתי ראש ולקחתי אותו ל"המדריך להרפתקן" של תיאטרון הקרון. זכרתי שמאוד נהנינו בהצגה הקודמת של היוצר דניאל אנגל, "טוטו וחברים", אז אולי גם הפעם נזכה לתיקון.
על הבמה של "המדריך להרפתקן" יש רק אוהל, תיק ומדורה. בלי רקדניות ובלי קופיקו. ואז האוהל מתחיל לזוז. בהתחלה קצת, בנשימות קצובות, כמו יצור חי, ואז הוא מתחיל לזחול על האדמה. לבסוף מבצבץ מתוכו ראש - הראש של דניאל, בחור שיצא להקים מחנה אוהלים בלב היער כדי להוכיח לעצמו שהוא אמיץ. במהלך ההצגה הוא ילמד למצוא בתוכו את האומץ הזה, אבל בדרך לשם הוא ישתמש רק בחפצים מועטים כדי להקים את הבמה לתחייה סביבו. האוהל יהפוך להר געש, ואחר כך לחללית, ואז ליתוש-חייזר ענקי שיעוף בשמיים - כל זה כמעט בלי אפקטים, רק בכוח הזרוע והדמיון. אתם יודעים, כמו שילדים אמיתיים משחקים בחפצים שהם מוצאים בבית, כשהכיסא הופך לספינה והמטאטא לסוס קרבות.
בכלל, יש משהו בתיאטרון חפצים שיושב במדויק על תפיסת העולם של ילד. לא רק כי גם הילד משחק בחפצים ביתיים, אלא כי הוא רק עכשיו לומד להכיר את העולם, והשחקן שעל הבמה כאילו מגלה אותו יחד איתו. זו היצירתיות בהתגלמותה: זה רק אתה מול מה שאתה מסוגל להפיק מהעולם.
וזה חיזיון מרתק, לא רק לילדים. שמעתי גם הורים משתאים מאחוריי כשתפוח האדמה במדורה התחיל פתאום לדבר, או כשדניאל המריא עם האוהל שלו לחלל באמצעות שרפרף. באותו רגע גם אנחנו נזכרים איך ניגשנו פעם לעולם, בלי ידע מוקדם, וניסינו למצוא בו קסם. איך גם בשבילנו העולם היה פעם יער חשוך, והשתמשנו במה שיכולנו כדי לשרוד ולמצוא את עצמנו. דניאל, יחד עם הבמאית מיטל רז - יסמיניש מ"מייקל", עוד הצגה שיודעת להוציא מקסימום רגשות מבמה עם כלום - בונים לנו בוירטואוזיות את העולם הזה, וכמו בשיר, באים להראות לנו בחושך את כל הדברים.
"המדריך למחזאי" להצגת ילדים
זו גם הצגה מצחיקה, אבל לא באופן וולגרי כמו בהצגות ילדים אחרות. ההומור נובע מכוח ההמצאה שמפתיע בכל רגע מחדש, מעצם האבסורד שמתרחש מולנו. על ההצגה כולה שורה מין היגיון של סרט מצויר, כמו כשהראש של דניאל מבצבץ מהאוהל וזז בתוכו במנותק מהגוף, משהו כמעט צ'פליני במהות שלו. הילדים, כולל רפרף, צחקו, התרגשו, פחדו והסתקרנו, ניסו להבין ואז הבינו. כמו שילדים צריכים לעשות, כמו שאמנות טובה צריכה לעשות לנו.
וזה מה שהרבה יוצרי הצגות ילדים לא מבינים, הצגות ילדים אמנותיות הן לא "פלצנות", למרות שבדרך כלל תמצאו אותן באודיטוריום של ספריה ולא במתחם אקספו תל אביב. הן דוברות את השפה של הילדים באופן הכי בסיסי, יותר מאשר קוגומלו או מיקי, כי הן יורדות לגובה העיניים שלו ומשם מתחילות לדדות, יחד איתו, יד ביד, בקצב שלו, ולא על במה מסתובבת עם דרקונים. "המדריך להרפתקן" מגלם באופן מושלם את ההליכה הזאת, ומבחינתי הוא "המדריך למחזאי" לכל מפיקי המותקפסטיגלים והקריוס ובקטוסים מהיום והלאה. אני רק מקווה שהם יעזו להסתכן בהרפתקאות כאלה בעצמם יום אחד.