כשעלה לכתה א'. כולם התרגשו ונמלאו תקוות גדולות בשבילו. אבל אז הסתבר שהילד נדרש לשבת וללמוד, ולהשלים שיעורי בבית. אבל הילד חוזר עייף, אין לו סבלנות לשבת בבית, והחומר קשה עבורו. הוא יושב רק כי מכריחים אותו. הוא בוהה בדפים. קשה לו להתרכז. הראש שלו עסוק ברצון לצאת החוצה, לשחק כדורגל עם החברים. אבל אמא אומרת שהוא לא יקום עד שיסיים.
הוא באמת מנסה, אבל לא מצליח להביא את עצמו להתרכז. הוא קורא לאמא, ואומר שקשה. אבל אמא מעודדת אותו ואומרת: "בטח שאתה יכול. אתה יכול הכל. רק תנסה, תתאמץ". והוא מתאמץ (או לפחות בעיני עצמו הוא מתאמץ) ועדיין לא מבין, והוא כבר מתוסכל ומתעצבן ובוכה.
"אתה יכול". היא מתעקשת. "אם רק תרצה מספיק!". אבל זהו, שהוא לא באמת רוצה. אז הוא מתמרד וקם. זה חוזר על עצמו יומיים ושלושה, ואמא מנסה לשמור על סבלנות, אבל הילד לא עומד בדרישות ובציפיות.
"חתיכת אפס", זורק לו אבא, כשהוא שומע שבנו לא רוצה או לא מצליח להכין שיעורים. וה"חתיכת אפס" תהיה האמירה שתיחרט היטב בראש של אותו ילד קטן. בכל פעם שבנו לא יעמוד בציפיותיו, הוא יסתכל עליו במבט מלא אכזבה. זה לא באמת משנה אם הוא יקרא לו חתיכת אפס, או מטומטם, או שישתמש בכל סוג העלבה אחר - המסר יעבור, והילד יגדל לחשוב שהוא אכן כזה.
לאף אדם אין זכות להשפיל אחר
לאף אחד בעולם אין זכות להשפיל אדם אחר. אף אדם, ודאי שלא אדם חסר ישע. אדם חסר ישע, הוא בעיני, אדם שאין לו את הכוח והחוסן שיש לכם – בין אם זה נפשי, קוגניטיבי או פיזי.
לפעמים אנחנו משפילים אחרים מבלי לחשוב רגע לפני. לפעמים אלה מילים פוגעניות, ולפעמים אלה מכות פיזיות, ולפעמים זהו "רק" מבט שמשדר בלי מילים. כשמדווחים בחדשות למשל על מטפל שפגע בקשיש בו הוא מטפל - אנחנו זועמים. וכשגננת מקלל ופוגעת בילדים – זה גומר אותנו.אבל איכשהו, כשזה קרוב אלינו ממש, אנחנו לא מצליחים לראות את הגיבנת של עצמנו, או שאנחנו בוחרים להתעלם, כי קל יותר להגיד: "אני לא מצליח/ה לשלוט בזה".
אני מתכוונת לדברים הקטנים. קחו לדוגמה את האופן בו אתם מדברים אל הילדים שלכם. הרי ברור שאם מישהו אחר ידבר לא יפה אל הילד שלנו - זה יהיה מאוד לא לגיטימי, ואנחנו נכעס בלשון המעטה. אנחנו רוצים שהמורה והגננת יראו את הילד שלנו באור חיובי, אבל לא פעם אנחנו עצמנו לא זוכרים לעשות זאת, וכל הזמן בעיקר מקטרים על כמה קשה אתו. כי לנו, מסתבר, מותר הכול. אנחנו ההורים, לא?
לרוב זה קורה באופן לא מודע אבל בהחלט עקבי: אנחנו מרשים להגיד מילים מאוד עוקצניות ולעתים פוגעניות - כאלה שנצרבות בלב. כאלה שהן חצי צחוק, אבל עם כוונה מאוד ברורה מאחוריהן. מצד אחד, אנחנו אומרים לילד שלנו שהוא יכול ומסוגל, ושינסה לעשות דברים שקשה לו להתמודד איתם, אבל כשהוא מוותר כי קשה לו באמת, או כי התחום החברתי בוער לו יותר, אנחנו עוקצים אותו ואומרים לו במילה כזו או אחרת שהוא לוזר. כשלנו קשה ואנחנו מרימים ידיים - זה לגיטימי.
הנה שאלה ותענו עליה מהר: כמה מכם התחילו לימודים, ושקלו לעזוב מכל מיני סיבות? כי היה קשה בלימודים, כי הם לא התאימו לכם בודאות, כי זה לא הסתדר כלכלית, כי סבלתם מקוצר זמן, או שהמתח הרג אתכם. אותו הדבר בעבודה: כמה מכם התחילו מקום עבודה ועזבו?
מה שלנו מותר, לילד אסור
אז לנו מותר לוותר לעצמנו, אבל על הילד ה"ותרן" שלנו, אנחנו כועסים, כאילו אסור לו שיהיה לו קשה. כאילו הוא חייב להצליח בהכל. אנחנו רוצים לעשות ממנו סופר איש. את כל מה שאנחנו לא, ולכן אנחנו נותנים לו להרגיש שוב ושוב שאנחנו מאוכזבים ממנו. אנחנו לא מתכוונים לשדר את זה. לפעמים אנחנו אפילו לא אומרים את המילים המדוייקות, אבל זה מסתתר לנו בין המילים. רואים לנו במבט שאנחנו לא באמת מאמינים שמשהו ישתנה, שהוא יכול.
לא מעט הורים הגיעו אלי ליעוץ והדרכה, והגדירו את הילד שלהם "קקה של ילד". אין לי בעיה עם ההגדרה הזו שנאמרת בחדרי חדרים, אבל אני יודעת שזה מה שהם משדרים לו. שקשה להם לראות את הדברים היפים והטובים שבו, ולכן בתחושה הזו הוא יגדל.
אתם מבינים? אנחנו עצמנו גורמים לילד שלנו לחזק את ההתנהגות השלילית שלו, ובעצם להפוך להיות באמת אותו "ילד קקה". לפעמים זו ההשפלה הקטנה שבורחת לנו, כשאנחנו רוצים ללמד אותו 'כי הוא לא לומד בדרך אחרת'. למשל, אנחנו כועסים כשהילד מרביץ לנו או לילד אחר, ואומרים לו שאסור להרביץ, ואז צועקים עליו, ונראה לנו שהילד פשוט לא קולט את המסר, כי הוא ממשיך לעשות זאת. גם ולמרות שמרחיקים אותו ומענישים. ואז, בפעם הבאה שהוא מרביץ אנחנו מרביצים לו בחזרה. שיבין. זה פשוט בורח לנו מרוב תסכול. למה לנו מותר לא לשלוט בעצמנו? הרי אסור זה אסור, וזה אמור להיות חוק גורף לכולם.
ההבדל הוא, שילד קטן עושה זאת מתוך דחפים בלתי נשלטים, שהם חלק ממאפייני הגיל הרך, מתוך חוסר בשלות, חוסר יכולת אמפתית, חוסר יכולת דחיית סיפוקים, ולעתים גם מתוך קשיי ויסות חושי. ומה התרוץ שלנו?
אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב. אני לא מכירה אף הורה שרוצה רע עבור ילדיו. לעתים אנחנו פשוט עסוקים כל כך בחינוך, שאנחנו שוכחים, שהאנשים שאנחנו עצמנו הכי מעריכים הם דווקא האנשים שהתנהגו אלינו באמפתיה, שהקשיבו לנו, שחיבקו אותנו, שהסבירו לנו בסבלנות. אנחנו לא תמיד זוכרים להיות כאלה עבור ילדנו.
כאמא, אני עושה עם עצמי המון חשבונות נפש. תמיד ידעתי שרק בחלקת האלוהים הקטנה שלי יכולתי לעשות את מה שאני מאמינה בו: לדבר אל הילדים בגובה העיניים. להתנהג אליהם כאל שווים, לתת להם להבין שהם אהובים כמו שהם, ומספיק טובים כמו שהם, ושהם לעולם לא יהיו טובים בכל דבר. גם אני לא. וזה, בעיני, תפקידנו כהורים: להסתכל על הילד שלנו במבט מתעניין, ולהקשיב לו כאילו היה חבר טוב. כאילו אכפת לנו ממה שהוא אומר. על חברנו הטוב אנחנו לא נצעק, וניקח את הזמן כשאנחנו מבלים איתו, בתחושה הדדית שכיף לנו יחד. אנחנו לא נעקוץ אותו על מנת לפגוע בו, ולא נדבר אליו בזלזול, כי אחרת הוא לא ימשיך להיות חבר שלנו. כך, אני חושבת, שאנחנו צריכים להתייחס אל ילדינו. זה לא להיות חברים שלהם, אלא להיות שם בשבילם באמת. זה לחנך אותם מתוך אהבה וכבוד הדדי.
רוצים לדעת עוד על איך להתמודד עם הילדים?הצטרפו אל קבוצת ההורים שלי בפייסבוק, בה תוכלו לשאול שאלות על ילדכםבקרוב תפתח קבוצת הורים בתל אביב. לפרטים התקשרו- 052-5350096
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.