זה קורה הרבה. לילד שלכם עלה החום באמצע היום, וזה לא היה צפוי שכן הוא הרגיש מצויין כשיצא בבוקר לגן. הגננת רואה שמשהו עם הילד אינו כשורה: העיניים בורקות, הילד נראה עגמומי מהרגיל, והנגיעה במצחו או בבטנו מאששת בוודאות שהחום במגמת עליה. ועכשיו מה עושים?
עוד בטרם התחלתי לעסוק בייעוץ שינה והדרכת הורים הייתי גננת. במשך 15 שנות עבודתי נתקלתי לפחות פעם בשבוע במקרה של עליית חום לילד. הסימנים היו ברורים כך שלא הייתי צריכה אפילו לגעת בילד כדי לדעת שהוא לא במיטבו. הייתי אחראית לשלומם ובריאותם של ילדי הגן במסגרת שעות הפעילות, ומתוך תחושת אחריות, הרגשתי מחויבות לשלוח את הילד החולה לביתו. נוסף לכך, כאמא, ידעתי שהדבר הנכון ביותר עבורו הוא השקט והנוחות שרק הבית יכול לספק, וכן הזמינות של ההורים אליו.
מבחינתי, ומכיוון שהכרתי את הילדים היטב, הרגשתי שההורים צריכים לסמוך עליי שאתקשר רק במידה ואני מאמינה שהילד באמת לא מרגיש טוב. בעיניי כאמא בעצמי, נכון היה שהורים יגיעו לאסוף את ילדם גם אם אין לו חום, אך הוא מרגיש כסמרטוט. כך הייתי רוצה שינהגו בי, וכך אני נהגתי עם ילדיי. האמונה הזו באה מהחוויה שלי כילדה חולנית. בעת מחלות, כשהרגשתי כאובה וחלשה כל כך - כל שהייתי זקוקה לו זה הבית, המיטה, והיד המלטפת של אמי. כשחיבקתי בגן ילד חולה, ידעתי שהזמן בו אני יכולה לשהות אתו, ולהיות רק בשבילו הינו מוגבל, מעצם הצורך להשגיח על הילדים האחרים. אני כבר לא מדברת על רגשי האשמה שעטפו אותי, כשנאלצתי לבודד את הילד החולה משאר הילדים כדי למנוע המשך הדבקה עד כמה שיכולתי, אפילו אם דאגתי לו, השכבתי אותו לנוח, ועטפתי אותו בחום ואהבה.
מה אם ההורה עמוס בעבודה ולא מגיע לאסוף את הילד?
עד כאן נשמע פשוט. הגננת מתקשרת להורים, והם מגיעים לאסוף את ילדם החולה. אבל מה קורה כשהגננת מתקשרת להורה ומבשרת לו שילדו חולה, ושעליו להגיע לאסוף אותו, וההורה עסוק בעבודה ומסרב להגיע? מה אם הדבר היחיד שישכנע את ההורה להגיע היא ההוכחה שיש לו חום, שכן זהו הפרמטר היחידי שקובע עבורו שהילד חולה? או שהוא נאחז בחוקים היבשים בלבד? הרי לפי החוקים היבשים של משרד החינוך ניתן לדרוש מההורים להגיע לאסוף את הילד רק אם יש לו מעל 38 מעלות חום.
לא אחת נתקלתי בהורים שעצם עזיבת העבודה הייתה קשה עבורם, ובייחוד אם הילד חולה תדירות. ללא ספק הדבר אינו פשוט עבור ההורים, בעיקר כאלה שהבוס מסתכל עליהם בעין עקומה, אך כגננת, טובת הילדים הייתה לנגד עיניי לפני הכל.
מאחר ובמהלך השנים חוויתי סיטואציות בהן זימנתי הורים לאסוף את הילד, כשהחום שלו עלה, ובערב קיבלתי שיחת טלפון זועמת, על שהעזתי להוציא את ההורים מעבודתם, בעוד שהילד מרגיש מצוין, וכלל אין לו חום, הרי שהתחלתי לנקוט שיטה חדשה - לשמור את מד החום על מנת שההורים הספקנים יראו במו עיניהם את מידת המעלות. כמובן שהיו אלה מקרים קיצוניים, ומרבית ההורים קיבלו בהבנה מצבים בהם הזעקתי אותם מעבודתם, אלא שגם אז עלו שאלות כמו האם למדוד לילד בטוסיק? בחלק אחר של הגוף? או שמא לוותר לחלוטין על המדידה? עד כמה זה הכרחי? ומה עם צנעת הפרט, ושמירה על זכויות הילד?
לכל הורה יש את הזכות הלגיטימית לבקש שינהגו בילדו כראות עיניו בכל הנוגע לסוגייה המדוברת. לכן, לאחר מספר מקרים דומים, החלטתי לנקוט שיטה חדשה: כבר באסיפת ההורים הראשונה בפתיחת שנת הלימודים שאלתי את ההורים, האם מפריע להם שימדדו לילדם את החום בטוסיק בעת הצורך, והאם זה בסדר שנשתמש במדחום אחד עבור כולם (כמובן רק לאחר שעבר ניקוי וחיטוי יסודי). כמו בכל קבוצה היו הורים שלא הפריע להם, בעוד שאחרים ביקשו להביא מדחום מהבית, שיהיה תמיד בתיק, או לא למדוד לילד כלל, ולהסתמך על תחושת היד.
במהלך השנים למדתי ששיטת התיאום מראש עובדת באורח פלא. לא אחת ניסינו למדוד חום במכשירי אוזן או מכשירים דיגיטליים, על מנת למנוע מהילד את אי הנעימות, אך גילינו שהם לא תמיד פועלים בעת הצורך, ושהם נותנים מדד מאוד נמוך ולא אמין. לכן, לאחר מספר מקרים בהם מצאנו את עצמנו מודדות חום בשני מדחומים - ויתרנו לחלוטין על המדחומים הדיגיטליים, ועברנו להשתמש אך ורק במדחום המסורתי, שמצאנו שמשקף בצורה אמינה יותר את המציאות.
נכון או לא נכון, טוב או לא טוב, לעולם ועד יישארו הסוגיות פתוחות, שהרי הדבר תלוי בכל כך הרבה גורמים משתנים. בתאוריה, בעולם אוטופי, הייתי מוותרת על המדידה אם הילד מתנגד לה. אני מניחה שכולנו היינו מעדיפים להתחשב עד כמה שאפשר, אך היכן עובר הגבול? הרי לעיתים הילד מתנגד גם לבדיקת רופא או ללקיחת דם ועדיין מחייבים אותו. אז למדוד או לא למדוד? אין תשובה חד משמעית. אבל מה שבטוח- כשההורים שמים הכל בצד, סומכים על הצוות, חושבים רק על טובת הילד, ומגיעים לקחת אותו כשמתקשרים אליהם מהגן - לא קיים צורך לוויכוח באשר לצורת מדידת החום.
* אור ייני, היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת, ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול,שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.