איפה הטלוויזיה?
כל השבוע יהונתן התעקש ליידע כל ילד בגן וכל חתול ברחוב שהוא הולך להצגה בפעם הראשונה. כמובן שגם על הפלייליסט בבית השתלט יובל המבולבל והערוץ היקר שלו שהציל לי את החופש הגדול (לא, הוא לא משלם לי או משהו, אבל באמת זה היה ערוץ מקסים. מה עם ערוץ לשבתות וחגים, אגב?).
ואז הגיע היום המיוחל. יהונתן, ליתר ביטחון, חיבק את בובת יובל המבולבל שלו והלך לישון איתה כפיות. אחר כך גם צחצח איתה שיניים והלך איתה לגן, כאילו פחד שאם הוא לא יביא את יובל להצגה – יובל יתבלבל ולא יגיע. אחרי הגן נכנסנו למונית בהרכב מלא: אמא כפול 2, ילד בן שנתיים פלוס כפול 2, ואחות מלווה בת 8. יצאנו למסע לרמת אביב ג', למתנ"ס שבו התקיימה ההצגה. כשהגענו זיהיתי הרבה אמהות כמונו נושאות את ילדיהן הקטנים אל עבר מושא ההערצה המיוחל. זה קצת הרגיע אותי כי נשמות פולניות טובות דאגו להגיד לי שהצגות זה מגיל 4 והוא לא יוכל לשבת בשקט שעה בתוך אולם ושכמובן שוב עשיתי טעות ואני אמא לא טובה (את זה הן לא אמרו אבל אני חשבתי).
אחרי גן שעשועים, בייגלה, שתייה ואחרי שחצינו בשלום את עמדת המרצ'נדייז (שני כובעים, חולצה ודיסק זו פציעה קלה לגמרי) נכנסנו לאולם. יהונתן היה בהלם: מה זה כל האורות האלה והווילון הענק? או בשפתו: "אמא, איפה הטלוויזיה?". הסברתי לו שהצגה זה יותר שווה מטלוויזיה (אני עוד אשלם על זה בבית) כי יובל המבולבל בכבודו ובעצמו הולך לעמוד על הבמה ולשיר לו. אחרי שהוא התיידד עם כיסא הקולנוע המתקפל, האולם החשיך ברגע ושקט מפואר השתלט על המקום. שלט ענק התנוסס על הבמה ונשא את שם ההצגה "מר עגבניה". נראה לי שבאותו רגע לקחתי את כדור הבלבול כי כשיובל המבולבל נעמד על הבמה יותר התרגשתי מיהונתן.
מהר מאוד השקט התחלף בקריאות התלהבות של עשרות ילדים שכנראה גם להם זו הייתה הפעם הראשונה. יהונתן פשוט היה המום ובגלל שישבנו ממש קרוב לבמה הוא סקר אותו בהשתאות מכף רגל ועד עגבניה.
כשההצגה החלה משהו קרה ליהונתן. מעולם לא ראיתי אותו ככה. הוא עמד על הכיסא, שר את השירים, ענה לכל השאלות של יובל ולא הסכים להיפרד מהכובע של יובל המבולבל לרגע (איפה היית בשמש של יולי-אוגוסט בים, יובל?). ההצגה, שחשבתי שתימשך גג שעה, נמשכה שעתיים שלמות עם רבע שעה הפסקה בלבד, וגם בה יהונתן חרד לשלומו של מר עגבניה וכל הזמן רצה לחזור לאולם מחשש שמישהו יאכל אותו בטעות. כמובן שדאגו לשלב גם פאנצ'ים להורים כדי שלא ישתעממו, ואני חייב להודות שגם אני ממש נהניתי.
בהצגה אי אפשר להריץ אחורה
אחרי שעתיים של התלהבות המסך ירד. יונצוק החמוד נעמד על הכיסא כועס ובלי להתבלבל צעק: עוד פעם! עוד פעם! הסברתי לו שבהצגה אי אפשר לעשות אחורה כמו בטלוויזיה והבטחתי לו שתהיה עוד פעם.
כשיצאנו החוצה הודיעו לקהל שיובל ייקח 5 דקות הפסקה ואז ייצא להצטלם עם כולם עד אחרון הילדים, שזה היה ממש אצילי מצידו בהתחשב בכמות הילדים שחיכו לו שם. אבל לאמא, כצפוי, נגמרה בדיוק הבטריה, אז הבטחתי לו שבתור פיצוי - בפעם הבאה נצטלם גם עם יובל המבולבל וגם עם מר עגבניה. זה באמת חמוד שהוא לא מבין עדיין שזה אותו בנאדם (זה אותו בנאדם, נכון?!).
בסוף, חזרנו הביתה מבולבלים אך מרוצים. יהונתן ועתי החמודים זמזמו כל הדרך חזרה את הלהיט "אני גיבור-על", ויונצ'וק החליט שההצגה חייבת להימשך גם בבית והציג לאבא את ההיילייטים של המופע. אז יכול להיות שיגידו שזה עדיין מוקדם, ויכול להיות שיגידו שלא צריך להוציא כסף על הצגות בגיל כזה, אבל אני אומרת - רוצו! החיוך של הילד היה שווה הכל, וכל השאר - שטויות במיץ עגבניות.
>> בטור הקודם: כשהייתי רווקה דווקא אהבתי את אוגוסט