ואז הסבירו לי בפינות קפה, בגני שעשועים, בחדרי חדרים ובקבוצות תמיכה להורים – שחופש זה לגמרי עבודה. זה הכי הרבה עבודה. יש כאלה (לא חשוב שמות) שאפילו כינו אותו "אוגוסט האיום" או "חופש-עונש". אבל אני עדיין שכנעתי את עצמי שהם סתם מתלוננים וכנראה חום יולי-אוגוסט עלה להם לראש. אלא שאז הגיע האוגוסט הראשון שלי עם ילד בחופשה מהגן.
הרווחה בדרך
זה התחיל כבר ב-4 באוגוסט, היום בו נגמר הגן, אמנם למחרת כבר החלה הקייטנה (של שבוע אחד, לא להתלהב), אבל הממזר הקטן קלט את ה"אווירת-סוף-קורס" סביבו והצטרף למועדון. אין מה לעשות, התרופפות משמעת כנראה עוברת בגנים. בהתחלה זה עוד היה בקטנה, פתאום איזו סצנה דרמתית של "לא רוצה קייטנה, אני הולך לעבודה" (למה אני לא יכולה להגיד הפוך, למה?!), פתאום בכי קורע לב בדיוק כשאמא באה לקחת אותו כאילו ששנייה לפני הוא לא קפץ בתוך גיגיות מים ופוצץ בלונים על כולם. אחר כך הוא התחיל למשוך את שעת השנה בקטנה, ככה שאמא לא תרגיש, בהתחלה רבע שעה, אחר כך חצי שעה ואחרי שבוע זה כבר חצה את שעות הפריים טיים לחלוטין.
מה שהילדים שוכחים, זה שבאוגוסט אנחנו לא בחופש. ואם אמא חוזרת מיום עבודה שהיא התעוררה אליו ב-6:18 (מה יש לך מהשעה הזאת יונצ'וק?!) אז יש סיכוי שהיא קצת פחות תתלהב לטפס לקומה השלישית של המגלשה ולרוץ אחריך את כל פארק הירקון. עם עקבים.
בכל מקרה, אנחנו לא בחופש, הם בשיא החופש, משהו פה חייב להשתנות. בהתחלה עוד ניסיתי להילחם, ניסיתי לסגל לו סדר יום, למרות שהדמויות מתחלפות מסבתא למטפלת לסבא לאמא למטפלת למוכר במכולת וכאלה, באמת שניסיתי לשמור על סדר יום אחיד, אבל זה פשוט לא קרה. הוא הצליח בדרכו שלו להפוך בכל פעם את מי שעמד מולו ולשכנע אותו שככה זה תמיד (מה, הוא לא אוכל גלידה בשמונה בבוקר? הוא אמר שכן!). בשלב מסוים נפל לי המוצץ והגעתי לתובנה: If you can't bit them join them.
לקחתי את יהונתן לשיחת אמא ובן ואמרתי לו: תקשיב ילד, אתה בחופש הגדול אז אני מבינה שלא בא לך לישון ולבזבז זמן חופש יקר, בכל זאת, תיכף יחזור כל הלחץ של הפלסטלינות ומי יבנה מגדל קוביות יותר יפה בחצר ומי עושה יותר קקי. בטח בא לך קצת להירגע מכל זה. בוא נעשה דיל, אם אתה רוצה לשחק אותה גדול בחופש הגדול ולהישאר ער עד מאוחר ולהשתולל ולקום מאוחר (כן! כן! באמא שלך) –מעכשיו כל יום משעה 20:00 אתה עושה מה שאמא ואבא עושים. אתה לא מפריע אלא פשוט מיישר קו עם הגדולים, סבבה? אם הוא היה יודע להגיד את המילה חופרת כנראה שזה מה שהיה משיב לי, אבל הוא הסתפק ב"אמא, חיבוקי!" ולקחתי את זה בתור חיבוק של הסכמה.
ומאז, בכל יום, הוא מתעורר ב-8:15 ומעיר את אמא לעבודה בכיף (קופץ לי על הפנים אבל עדיף מהשעון המעורר הסדיסט שלי) ובחיבוקים מעודדים, הוא משתדל לנוח עם המטפלת במהלך היום כדי שיהיה לו הרבה זמן להתיש את אבא ואמא, ומשעה 20:00 הוא הופך לילד גדול: אמא עושה מקלחת - הוא עושה מקלחת עם אמא; אמא ואבא אוכלים ארוחת ערב - הוא יושב עם הגדולים על הבר ואוכל; אמא ואבא צועקים במטבח – הוא מצטרף לוויכוח (וכמובן שתמיד צודק!); אמא ואבא רואים טלוויזיה – הוא מסמס למתמודד האהוב עליו; אבא ואמא נרדמים מול הטלוויזיה – הוא מטפס עליהם, בונה התנחלות למעלה והולך לישון ב-1:00 בלילה, כי אין ברירה. וחוזר חלילה.
אז נכון, סופר נני בטח תעשה לי בלוק עכשיו, אבל אין מה לעשות, אני באמת מאמינה שבסוף, ובעיקר בימים מאתגרים כאלה, כל אבא ואמא צריכים למצוא עם הילד שלהם מה הדרך הכי נכונה לשרוד את החופש. אולי זה לא הדבר הכי מקובל ואולי לשכת הרווחה בדרך אליי עכשיו, אבל וואלה, מהרגע שזה ככה, אוגוסט כבר לא נראה לי כל כך איום, ואפילו לא אכפת לי שיגיע שוב (חוץ מהקטע הזה של השרב, מה נסגר אתכם שם למעלה?!).