רק אלוהים יודע כמה אני אוהבת את הילד הזה. אם לא האהבה האינסופית הזאת בחיים לא הייתי עומדת בצווחות הפתאומיות שלו (סתם כי אמא במצברוח טוב אז צריך שינוי), בפליטות המתוזמנות-היטב שלו (על הבוקר, דקה לפני שאני חייבת לעוף לעבודה), בסצנות הדרמתיות שלו (בציבור, כשיש הרבה קהל ואפשר ממש להביך את אמא). אין ספק שהאהבה מחזיקה אותנו מלצאת מדעתנו הרבה פעמים במהלך שנותינו הראשונות כהורים. ועם כמה שזה נראה לנו לפעמים חד צדדי, יהונתן הצליח ללמד אותי השבוע מה זאת אהבת אמת ואיך היא מגיעה תמיד כשלא מחפשים.
רק שלא יישאר האחרון בגן
זה קרה ביום חמישי האחרון, בעוד אחד מאותם בקרים קשים ומתישים, מהסוג שאת קמה בהם הרבה יותר עייפה משהלכת לישון, כאילו מישהו גנב לך את כל שעות השינה בלילה ולא השאיר עקבות (יש לי חשוד מרכזי). בדרך לגן כל הרמזורים היו נגדי. קיללתי בשקט. ואז בקול רם. בגן קלטתי שכחתי בבית את התיק שלו. שוב אותה דרך, שוב אותם רמזורים מניאקים. בטיפות הדלק האחרונות (וזה רק תחילת היום, כן?), איפרתי את העייפות מהעיניים ועפתי לעבודה. שם, למרבה ההפתעה, גיליתי שיש לי ערימות של עבודה כאילו מישהו שכח שילדת ושאת צריכה להוציא את ההשלכות של זה היום בארבע מהגן. קפצתי ראש אל תוך הדפים וניסיתי לשרוד את היום הזה. אני מודה שלפעמים נפלט לי איזה ככככככככככככככככ לתוך הדף כי לרגע ניקרתי על המקלדת, אבל איכשהו בסוף עמדתי במשימה.
בארבע אפס אפס זינקתי על האופנוע ודהרתי אל עבר הגן. כל הדרך התפללתי רק שלא יהיה האחרון שנשאר. רק לא הילד האחרון בגן. הרי עד היום אני בעצמי בטראומה מזה, וסירבתי להעביר לו אותה בתורשה. ממעגל של ילדים צבעוניים ושמחים באמצע משחק או ריקוד הוא הבחין בי נכנסת, חייך באושר ורץ לחבק אותי כאילו הרגע הבאתי לו את כל הג'ימבורי במתנה. זה חיבוק כזה שחיכית לו כל החיים. ניסיתי להישאר קשוחה אבל זה ממיס, וברגע אחד שכחתי את היום הגרוע שעבר עליי. הוא באמת שמח לראות אותי הקטנצ'יק הזה.
ואז הרגשתי חרא, כי הוא כזה מתוק ואני כל כך מותשת. "יונצ'וק, באמת שאמא רוצה איתך בגן השעשועים, אבל תעשה טובה, יש 50 מעלות בצל", חשבתי בליבי ובשוחד קל של ארטיק הצלחתי לסחוב אותו הביתה למזגן. ואז הרגשתי שוב חרא, כי אני באמת באמת אוהבת אותו, אבל אחרי שעה של הדבקת מדבקות, קריעת ספרים ובאופן כללי ניפוץ כל דבר שלם בבית, הייתי כבר חצי מתה. בלי שאף אחד יראה שלפתי את הנשק הסודי ושמתי לו בטלוויזיה את "החוף של רינת".
קפה, שיחת קיטור עם חברה במצב דומה, סיגריה בחלון ורצתי אליו בחזרה. לשים עוד פרק. הכנתי לו משהו טעים לאכול והגשתי לו בצלחת שהוא אוהב (כן, יש לי קטעי חיים שלמים שמתוזמנים על פי התכניות שיונצ'וק רואה בטלוויזיה). כמובן שהוא אכל רבע ואת שאר המנה חילק לכיסא, כיבד את השטיח ואפילו את התקרה. כעסתי שפיזר את הכל אחרי שטרחתי, אבל אחרי שאמר במתיקות יתרה: "אמא תראי השטיח אכל פתיתים!", שוב קיבלתי כח בלתי מזוהה והתגברתי על תאונת האוכל.
אחר כך מקלחת, שפריצים במים, פיג'מה, וסיפור לפני השינה שבדרך כלל מתרבה באופן קבוע (פעם אחרונה אמא! עוד סיפור וזהו! אני מבטיח!). אלא שהפעם שמתי לב שהעיניים שלי אט אט נעצמות, אבל יונצ'וק עוד ער בטורבו. הרשיתי לעצמי להגיד בקול רם "יונצ'וק, אמא מתה להישאר איתך אבל מתה מעייפות. אולי תעשה טובה והיום תלך לישון בזמן?".
הוא עצר. הביט בי במבט בוחן, חשב רגע וחייך. פתאום הוא הוציא את המוצץ שלו מהפה, שם בפה שלי ואמר "קחי אמא! אמא צריכה לישון". הוא לקח את החיתולי שלו ופרש עליי והתחיל ללטף לי את הגב ולשיר לי "לילה לילה" (בדיוק כמו שאני עושה לו בלילות כתיקונם). זה היה כל כך חמוד מצידו, הייתי בהלם מההבנה שלו וההתחשבות המפתיעה, ובעודי חושבת על זה ומתרגשת – נרדמתי. כשקמתי בבוקר בבהלה ראיתי שיונצ'וק נוחר לידי ונרגעתי. איזה מלאך הילד הזה, גם כשאמא גמורה ואין לה כוחות להיות אמא הוא עדיין אוהב אותה ודואג לה. ואני לתומי חשבתי שזה הפוך.
ילד, אני אוהבת אותך כל כך. לכבוד חג האהבה אני רוצה לבקש סליחה אם לפעמים היומיום מפיל את אמא והיא לא מראה את זה מספיק או לא ממלאת את תפקידה באופן מושלם תמיד. אני מאחלת לכל האמהות אהבה גדולה עם הילד, וכמובן גם עם אבא שלו.