ביום שישי בשעה 10:00 בבוקר התחילה אצל שחר קריסת מערכות... הנשימה שלה הייתה שטחית ועוד כל מיני תופעות של הגוף שאני מעדיפה לא לפרט, כי אף הורה בעולם הזה לא צריך לנסות לדמיין את הסיטואציה אפילו.
הבנו שאנחנו מתחילים לצעוד את הצעדים האחרונים בשביל האחרון של המסע ההזוי הזה. בשעה 12:30 הלכתי להביא את נועם מהמועדון שלה וסיפרתי לה בדרך מה קורה עם שחר, הכנתי אותה לפרידה אמיתית.
בצהריים העברנו את שחר כבר למיטה שלנו (היא הייתה איתנו בסלון כל הזמן) כדי שתוכל לשכב בנוח ושלא תחלוף בראש שום מחשבה שאולי אנחנו מכאיבים לה. ומצד שני, שנוכל להיות צמודים אליה ולחבק אותה... נועם נכנסה אליה למיטה שלנו גם היא ונפרדה בדרך שלה.
הגיע אחר הצהריים, נועם הלכה לארוחת שישי אצל סבא וסבתא שגרים במושב ואני ועמיחי נשארנו עם שחר. לאט לאט המצב הידרדר עוד ובערב הבנו שזהו, אנחנו ממש שם. עזבנו את הכול ופשוט היינו שם איתה, חיבקנו, בכינו, אהבנו עד הנשימה האחרונה שלה. היא הייתה כל כך רגועה ונינוחה, עם נשימות קטנות ולראות שזה קורה בלי אף טיפת סבל פיזי שלה היה "הקלה" מאוד גדולה, הצלחנו שלא יכאב לה. הרוגע הזה והאהבה שהיו בה בדקות האחרונות ילוו אותי עד יומי האחרון.
אנחנו לא מתחרטים על שום החלטה או צעד שעשינו בדרך!. אנחנו כל כך שלמים עם זה ויודעים שעשינו מה שנכון לשחר שלנו ולנו, המשפחה הקטנה. שחר מתה בבית, עם המנגינות הרגועות שלה ברקע, מחובקת עם הידיים שלנו, בדיוק כמו שרצינו וכמו שהגיע לה.
מרגע עליית המודעה על מותה של שחר שלנו, כל הרשתות שלי מוצפות בהודעות. אני חושבת שייקח לי חודשים עד שאסיים לקרוא את כל התגובות. כמות האנשים שליוו אותנו בכל דרך אפשרית בכמעט שנתיים האלה, היא מטורפת ואני אודה להם על זה כל החיים. תודה שעזרתם לנו להתאחד ללב אחד גדול ולהאיר לשחר את הדרך בכל שלב בו הייתה. זה היה כל כך מורגש בכל רגע, גם כשליווינו אותה כבר לדרך חדשה, אני יודעת שהיא תהיה מוארת בשבילה לנצח.
שחר השאירה לי צוואה לחיים, להילחם עבור כל הילדים הסופניים העתידיים, לזעזע מערכות ולהזיז הרים, כדי שכל ילד כזה, יקבל בדיוק את מה שמגיע לו. אני מבינה עכשיו שהיא סללה לי את תחילת השביל למסע הבא שלי והלכה רגע לנוח כי זה היה מאוד מעייף. אני יודעת שוהיא תחכה לי בתחילת השביל עם ראש מורם כשאהיה מוכנה להתחיל את מסע הצוואה שלה, ותלווה אותי יד ביד בכל צעד שאצעד בחיים עד שניפגש שוב ונוכל להתחבק ולא ניפרד יותר לעולם. המחלה אולי ניצחה את שחר אבל הפסידה כל כך הרבה דברים בדרך, כי שחר ניצחה! כל כל הרבה היא ניצחה!