אחרי 52 ימים בשבי חמאס, שרון אלוני-קוניו ובנותיה התאומות בנות השלוש, אמה ויולי, שוחררו במסגרת עסקת החטופים. אב המשפחה, דוד, נשאר מאחור, כמו גם הגיס אריאל. אלוני-קוניו מתארת כי הגעגוע לדוד עמוק ומייסר וכי חיי המשפחה הפכו לעצובים מאוד, כשבמקביל לטיפול בבנותיה היא נאבקת למען החזרת דוד הביתה.

כשברקע המשא ומתן בקטאר אמרה אלוני-קוניו הבוקר: "מצד אחד אני שמחה בשביל המשפחות שכן נכללות בקטגוריית ההומניטרי, אבל לצערי הרב זה פחות נוגע אליי. בעלי לא עונה על התנאים - הוא גבר בן 30 לחייו ועל פניו ללא מחלות רקע. הוא לא חלק מהעסקה הזאת. אני מאוד מקווה שיחזרו מדוחה עם עסקה סגורה, כדי שנוכל להחזיר חטופים הביתה, ולהתקדם לשלב ב'. אני קופצת משיחות טלפון, מפחדת מהבשורה הרעה".

"אני רוצה את בעלי כאן, מעדיפה כולם תמורת כולם, אבל ברור לי שזה פחות יקרה. אני מאמינה שצריך לחזור מדוחה עם מסגרת זמנים מובהקת לכל השלבים, לא לשלב ההומניטרי בלבד. זה מותיר את בעלי, את הגברים, את החיילים ואת הגופות להישאר בעזה. אנחנו רואים כמה זמן נמשך משא ומתן, את המסלול הארוך שכל דבר כזה צריך לעבור. כל יום שם הוא נצח. כשאומרים 'שלושה ימים לכאן, שלושה ימים לשם', אתם לא מבינים מה זו דקה אחת שם. הם נרקבים שם כבר חצי שנה עוד מעט, זה לא יעלה על הדעת".

"אני מחזקת את הצבא ואת הפעילות המדהימה שהוא עושה שם, יש חיילים שמקריבים את חייהם, זה פחד אלוהים מה שהולך שם, הביקורת שלי מופנית כלפי הקבינט וכלפי צוות המשא ומתן שכבר מזמן היה צריך להחזיר לכאן את כולם. אחרי ההפקרות שנעשתה ב-7 באוקטובר, הקבינט וצוות המשא ומתן צריכים לעשות הכל. כל הזמן מנסים לשים על זה סממנים פוליטיים. זה לא העניין, זה לא ימין ולא שמאל. זה 134 אנשים וגופות שנחטפו ביום בהיר אחד מהבתים, מהבסיסים, ממסיבה. הם בסך הכל רוצים לחזור למשפחות שלהם הביתה. כל מי שמנסה לצבוע את זה בפן פוליטי, זו בושה. בושה לקבינט ולצוות המשא ומתן שחצי שנה אחרי והחטופים עדיין לא פה, כשכל פעם אנחנו מתבשרים על עוד ועוד חטופים הרוגים וחיילים הרוגים. מספיק".

כמה את נזכרת בשיחה האחרונה שלכם?
"לצערי יותר מדי. הבית שלנו נשרף לחלוטין, אין לי שום דבר ממשי של דוד להיאחז בו, אפילו לא חולצה או תמונה, רק התמונות שבטלפון. זה לא מספיק. כל מה שנשאר לי זה הזיכרון מהשבי איתו, וזה כואב. זה כואב כשהבנות שואלות עליו ואין לי את התשובות להגיד להן. אני רק יכולה לחזק אותן שאמא כאן, אבל מרגישים את הפחד שלהן. הן מרגישות שבמצב הנוכחי נשאר להן הורה אחד. מגיע לכולנו שהוא יחזור".

מה את עונה להן, כשבעצם אין לך תשובות?
"את האמת. בכל פעם שאני הולכת לראיונות אני מסבירה להן שאמא הולכת כדי להגיד כמה אנחנו רוצים את אבא בחזרה. אומרת להן: 'אין מקום שאבא היה רוצה להיות בו יותר מאשר איתכן, אבל לצערנו הרב הרעים כרגע מחזיקים את אבא ולא מסכימים לו לחזור'. לצערי הרב הן מבינות מי אלה הרעים, כי הן פגשו אותם. הן גם יודעות מה זה עזה. זה אולי החלק שהכי קשה להתמודד איתו, כי הן מבינות מה זה הזוועות האלה".

הן חיות עדיין את השבי? הצלחת להחזיר אותן לשגרה?
"זה קשה, כי אי אפשר באמת להחזיר אותן לאיזושהי מציאות שהן הכירו. הקיבוץ ברובו נשרף. רוב הקהילה שלנו נמצאת בכרמי גת, אנחנו לא שם. הן התאקלמו בעיר חדשה, בגנים חדשים, עם גננות חדשות. הן לאט לאט מסתגלות, מוצאות חברים, אבל בלילות, בסיוטים, הן אומרות: 'אני רוצה את אבא'. אסור לעשות דברים מסוימים כי רק אבא עושה אותם. אם מישהו רוצה לשבת בשולחן שישי במקום של אבא, הן מיד צועקות לא לשבת שם, כי 'זה של אבא'. החוסר שלו מאוד מורגש. את השפעת ה'חוויות' מהשבי נראה רק שנים קדימה. לא היה מצב כזה בארץ".

איך את מצליחה גם להילחם למען דוד וגם למלא את תפקידך כאמא?
"כרגע אין לי את הזמן להתעסק בזה, זה לא הזמן לטפל בי. אני שמה את זה על הולד. החיים שלי עצרו כשלקחו ממני את דוד. אני שמה את המסכה של האמא השמחה, הדואגת, המטפלת, כשאני עם הבנות בבוקר ואחרי הצהריים. בשאר היום אני מפורקת. אני מרגישה כל הזמן שאני מאכזבת אותו, שלא משנה כמה אני עולה ומופיעה, בשורה התחתונה הוא עדיין לא כאן. לקחו לי את היכולת הבסיסית להבין איפה בעלי ולהחזיר אותו לכאן. אין שום דבר שאני יכולה, אקטיבית, לעשות, למעט להשמיע את הקול שלו, את הייאוש שלו ואת הזעקה שלו. זה מייאש שכמעט חצי שנה עברה ואני אפילו לא יודעת להגיד אם הוא בחיים".

את מרגישה שהשתנית - בהתנהלות היום-יום, במחשבות שלך, בהסתכלות קדימה?
"אין כרגע הסתכלות קדימה. ההסתכלות קדימה היחידה זה על דוד. ביום-יום הייתי מאוד פעלתנית, מאוד נהניתי לשחק עם הילדות. גם דוד וגם אני היינו מאוד שטותניקים. כרגע זה לא קיים. אני אמא עצובה מאוד, שבורה מאוד, שאפילו לא מסוגלת לטפל בטראומה האישית שלה כי יש לה שתי בנות לדאוג להן. אין שגרת יום-יום כמו שהייתה, אין תפקוד. אני מעבירה את השעות כשאני לא איתן בדיכאון שלי ומעמידה פנים מהרגע שאני מביאה אותן מהגן".

תכף פורים, יש חגיגות בגן, ואת צריכה להעמיד פנים.
"פורים אישית יותר קשה לי, כי זה היה החג שלי ושל דוד. תמיד הצלחתי לגרור אותו לתחפושות הכי הזויות. אפילו שהוא שנא את זה, הוא עשה איתי כל תחפושת שטותית. זו פעם ראשונה ב-11 השנים האחרונות שזה יהיה בלעדיו, שהוא לא יראה את הבנות שלו מתחפשות והולכות לגן. יש כל כך הרבה רגעים שהוא נאלץ לפספס. הוא מפספס את הגדילה שלהן. כואב לראות אותן גדלות, לומדות ועושות דברים חדשים, כשהוא לא יכול לראות את זה וליהנות מזה. הוא כל כך אוהב את הילדות האלה, אבא כל כך מיוחד. מהרגע שהן נולדו הוא היה אבא מעורב כל כך, שותף מלא. לא יכולתי לבקש מישהו יותר טוב ממנו. זה קורע לי את הלב כשאני יודעת כמה הוא היה מתרגש מהרגעים האלה, והוא לא פה כדי לחוות אותם".

כמה הוא חזק?
"על פניו, ביום-יום, הוא חזק. שם, לא. מי יכול להיות חזק שם? אני קוראת לזה ניסוי בבני אדם, לסגור אנשים בחדר, במנהרות. איזה מין דבר זה? בסיוט הכי גרוע שלנו לא האמנו שנהיה בסיטואציה כזאת. אני יצאתי אחרי חודשיים, הוא חצי שנה כבר שם".