בשנת 1998 ביקשו שתי נשים בריטיות להביא לעולם ילד, וכמו זוגות חד מיניים נוספים לפניהן, נעזרו בשירותיו של תורם זרע. התורם שבחרו היה אמריקני, מאחר שהשתיים חיו בתקופה ההיא בסן פרנסיסקו, והתרומה היתה אנונימית. בשנת 1999 אולי הגיע לעולם, נהנה מילדות נעימה בלונדון, וגדל להיות מעצב אירועים. מגיל 18 החל להתעניין בזהותו של אביו הביולוגי, וגילה את זהותו.

התורם התגלה כדיילי דנהאם, גבר מקליפורניה, ש-21 שנים לאחר התרומה כבר לא ביקש להיות אנונימי, והעניק את פרטיו למאגר האחים האמריקני, שמבקש, בין היתר, לעזור לילדים שנולדו לתורמים לא ליצור ביניהם זוגיות. כשהגיע לפגוש את אביו, כל הדרך מאנגליה, התאכזב. הוא החליט לצערו הרב כי הוא לא מעוניין להמשיך בקשר, שהם שונים מדי, ושהמפגש לא מיטיב עמו.

ברגע שאולי נרשם לשירות, התגלתה לא רק זהותו של האב, אלא זהותם של חצאי האחים שלו, לא פחות מ-25 מהם, כולם אמריקניים. אולי, בן יחיד, המאובחן מילדות בתסמונת אספרגר, גדל כל חייו כאאוטסיידר, לדבריו, והמפגש החדש היה עבורו משמעותי. לסרט דוקומנטרי חדש של רשת BBC, בשם ׳25 אחים ואני׳, אמר כי התחושה עם האחים למחצה היא כמו בקרב בני דודים.

״גנטיקה היא דלת למערכות יחסים,״ הוא אומר ברגישות. ״אבל היא אינה מערכת יחסים בפני עצמה.״ על המפגש המצופה שלו עם אביו הביולוגי סיפר: ״ניכר שהוא כבר עבר את זה המון פעמים, ושאני מספר עשרים ומשהו בשרשרת. זה מוזר שאני ודיילי לא דומים בשום דבר. אנשים אחרים לגמרי.״

אולי ממליץ על החוויה, למרות האכזבה, ודוחק באנשים במצב דומה לשלו לעשות את הצעד האמיץ. ״יותר טוב בעיני לדעת מי התורם שלך ומי המשפחה הביולוגי שלך, אפילו אם אתה בוחר לא להיות איתם ביחסים, מאשר לא לדעת ולעולם לא להפגש, ולא להיות מסוגל לעשות את הבחירה הזאת בעצמך. דיילי לא דמות אב עבורי, אנחנו שונים בהכל, אבל כן קיבלתי את השיניים הטובות שלו.״

מהמסע המרגש חזר אולי עם תובנה אחת ברורה: ״המשפחה שלך זה מי שנשאר לצדך, מי שאתה גדל ומתפתח איתו, מי שאוהב אותך, וזה לא קשור לסטטוס ביולוגי,״ הוא אומר. ״למדתי גם לקבל את עצמי יותר. לא חייבים להסתדר עם כולם כל הזמן. חשוב להסתדר עם האנשים שמתאימים ותורמים לך. אני חושב שבין האחים מצאתי כמה כאלה ואני מאושר מזה. מבחינתי, זכיתי בענק.״