המקום: בסיס אימונים לא סודי בכלל, אי שם בדרום הארץ.
הזמן: חודש יולי, והשמש מכה ללא רחם בראשיהם של המילואימניקים העייפים.
אני שרוע מעולף על האדמה הטרשית אחרי שלושה ימים נטולי מקלחת ורוויי זיעה ולכלוך. השילוב של טנקים, שעמום וחמסין יכול להביא את האדם הסביר לבצע את הפעולות השיגיוניות ביותר – מניהול שיחה דמיונית עם משה רבנו ועד פתיחת מנת קרב. בחרתי בזו האחרונה.
העובדה שידיי היו שחורות ומטונפות בגריז לא ממש הטרידה אותי, ואפילו לא טרחתי לשטוף אותן במים. לקחתי שתי פרוסות לחם, שמיהרו לספוג את שאריות שמן המכונות, פתחתי קופסת טונה, שלא עמדה יפה בסופת החול האחרונה – ודחפתי הכל לפה, תוך שאני גורס בהנאה את השמן (מחקרים מדעיים עדיין לא הצליחו לקבוע מה ההבדל בין שמן הטנקים לבין זה בו ספוגה הטונה), החול ושאר המרעין בישין שמצאו את דרכם בין שתי פרוסות הלחם העייפות. אחרי שסיימתי את מעדן הפיגולים הזה מחיתי את פי באמצעות גב כף היד ותקעתי גרעפס קולני. אין כמו המילואים כדי להרגיש גבר אמיתי.
המקום: בית משפחת גלציאנו, אי שם בצפון הארץ.
הזמן: סוף השבוע שאחרי המילואים, והמזגן עוזר להשאיר את הטמפרטורות שפויות.
השכמתי קום. כנראה ששבוע האימונים הזה שיבש לי את כל השעון הביולוגי. טוב, אנצל את זה כדי להיות עם הילד ולתת לאישה לישון עד מאוחר.
אין ספק שמדובר בשינוי מרענן – במקום להימצא בחברת עשרות גברים מיוזעים המפיצים סירחון לוף לכל עבר, אני משחק עם בני, שריח מתוק ומשכר חושים עולה ממנו. אני יכול להסניף אותו כל היום. בעצם, זה מה שאעשה. קירבתי את ראשי אליו ולקחתי שאיפה עמוקה, כשלפתע כל השערות באפי זעקו חמס – זה לא ריח תינוקות מתקתק, זה ריח של קקי!!!
טוב, צריך לנשום עמוק ולחשוב מה עושים. הבעיה היא שנשימות עמוקות רק מחדירות לריאות את צחנת המטרנה הזו. מצד אחד, אשתי עובדת כל כך קשה באמצע השבוע, שהייתי שמח לתת לה להקיץ באופן טבעי, לשם שינוי. מצד שני, אי אפשר להשאיר את הילד ככה במשך שעות: זה לא היגייני, ובעיקר – זה מסריח. מצד שלישי, החיתולים היחידים שהתעסקתי איתם עד כה הם חיתולי פיפי, שאין צורך במסכת אב"כ כדי להחליפם.
גברת, הסתיימה שנת היופי!
החלטתי לאזור עוז – אני הרי חייל קרבי בכל רמ"ח איבריי – ולקחתי את נדב אל שידת ההחתלה. על פניו היה מרוח חיוך שרק תינוק שהוציא מעצמו את המיטב יכול להעלות. פתחתי בזהירות את הסוגרים משני צידי החיתול, והצצתי אל לב המאפליה.
או, הזוועה! אם יש אלוהים בשמיים, אני פונה אליו בשאלה ובתחינה – כיצד ייתכן שמגוף כה קטן ותמים תצא תערובת כל כך דוחה של צבעים וריחות, שתגרום הלם קרב גם לקשוחים שבלוחמים? הרי אם ידי תיגע בזה בטעות היא תאוכל עד העצם, ורק ניתוח פלסטי מסובך בו ייקחו לי פיסות עור מהישבן וישתלו באמה יצליח להחזיר במשהו את יכולת התפקוד המוטורית.
סגרתי במהירות את החיתול, תוך ניסיון להדחיק את המראות הקשים שנגלו לעיניי. יש עכשיו שתי אפשרויות – שנדב יחטוף דיזנטריה, או שאמו תסיים את שנת היופי שלה מוקדם מהצפוי ותקום כדי להחליף לו חיתול. החלטתי ללכת על פתרון ביניים מבריק – אתחיל לעשות רעש בבית, ממש כבדרך אגב ומתוך כורח, והיא כבר תתעורר ותבצע את משימת הקמיקאזה הזאת (ואולי יש לכתוב: משימת הקקי-קאזה).
אחרי ההשכמה הכפויה איחלתי לחיילת בהצלחה, ושלחתי אותה אל מעבר לקווי האויב מצוידת בחיתול נקי ובמגבונים לחים. "אני אהיה בחיפוי", הודעתי לה וברחתי לסלון. "תזעיקי אותי רק אם תחטפי התקף לב פתאומי או שיתוק בכל הגוף. ביי".
אני חרא של אבא?
עד היום אני מתקשה להבין מה כל כך מרתיע אותי בלהחליף חיתול המלא בכל טוב (איזה ביטוי מופרך בהקשר הזה, הרי הוא מלא בכל מלבד בדברים טובים). כי כשיש סתימה בביוב או תקלה במכונית, אין לי בעיה להפשיל שרוולים ולהתלכלך במיטב הג'יפה שיש לעולם הזה להציע.
הסבר אפשרי: הפעולות האלו נתפשות אצלי כמעשים גבריים, שהדעת לא סובלת כי המאצ'ו הממוצע לא יבצע – אחרי שליפת קווצות השיער שגרמו לסתימה אני מתהלך בבית בחזה מנופח מגאווה ובידיים מטונפות במי שופכין, משל הייתי לוחם ויקינגי המציג בגאון את קרקפתו של האויב. החלפת חיתול עמוס, לעומת זאת, לא נחשבת מבחינתי לפעולה הכי גברית עלי אדמות.
הסבר נוסף: אני חרא של אבא. תחליטו אתם.