זה לא נעים אולי, אבל זו המציאות הגורפת: במרבית המשפחות הילד הצעיר ביותר הוא זה העטוף בהכי הרבה אהבה וגורר אחריו הכי הרבה התלהבות ויחס. עכשיו אפשר להפסיק להכות את עצמנו על חטא, ולשחרר את רגשי האשמה. זה לא אתם, זה הם. או יותר נכון, הביולוגיה האנושית. היא זו שאשמה על האפליה הזאת לטובה של הילדים הצעירים.
על פי מחקר חדש של אוניברסיטת בריגהאם בפנסילבניה, בו לקחו חלק 300 משפחות עם שני ילדים כל אחת, נמצא חד משמעית כי הצעיר יותר הוא זה שזוכה לתואר הילד המועדף הנכסף, ושהסיבה לכך מתחילה בכלל בילד עצמו. החוקרים טוענים שילד שחווה את עצמו כמועדף ואהוב ביותר במשפחה, אכן הופך לכזה. מחשבה יוצרת מציאות.
הצעירים נוטים, מתברר, להעריך כי הם המועדפים על ההורים. ״זה עובד ככה,״ מסבירים החוקרים: ״אם הילד מניח שהוא הילד המועדף, וההורים מאשרים לו את ההנחה בהתנהגותם, הקשר בין שני הצדדים מתחזק. ולהפך. ילד חסר ביטחון שמרגיש שהוא פחות אהוב על ידי הוריו, בעצם יחליש בכך את הקשר איתם. הסיבה לכך, אנו מאמינים, היא שלילדים הצעירים נטייה להשוות את עצמם לאחים הגדולים, מה שפחות קורה להפך, ומתוך כך שהם צעירים, ויש לטפל בהם ולדאוג להם יותר, הם יסיקו שהם האהובים יותר, מה שלבסוף יגרום להם באמת להיות כאלה.״
החוקרים מצאו שילד שחש שהוא המועדף על הוריו יהנה מיותר חום ואהבה, יהיו לו פחות התנגשויות עם אבא ואמא, בעיקר בגיל ההתבגרות. ״זה לא שהבכורים לעולם לא משווים בינם לבין האחרים שלהם,״ מסביר אלכס ג׳נסן, מצוות החוקרים, לעיתון האינדיפנדנט הבריטי. ״אבל זה חלק פחות משמעותי בחיי היומיום ועיצוב אישיותם. ההורים גם נוטים יותר לומר לצעירים: למה אתה לא יכול להיות יותר כמו אחיך הגדול? ולא להפך.״
המומחים מרגיעים ואומרים שקצת אפליה לטובה לא פגעה באף אחד. ״הילד הצעיר במשפחה תמיד מעריץ את כל הגדולים ממנו. כשהורים מראים אהבה ותמיכה לכל ילדיהם, האפליה לטובה הזאת לא פוגעת באיש. יש הורים שאומרים: אני חייב לתת לכל ילדיי את אותו היחס. בעיני זה לא נכון. לא, אתה צריך להתייחס אליהם בהגינות, אבל לא באופן זהה. אם ההורים יתמקדו בשוויוניות הם יפספסו את העובדה שלכל ילד יש צרכים משלו, והם שונים, וזה בסדר גמור.״