קחו אוויר
"אווירה משפחתית מקפלת את הסיפור האישי של כל אחד מבני הזוג, הכולל את הדרך שבה הם גדלו", אומרת לימור קרלינסקי, מנחת קבוצות הורים על פי שיטת אדלר. "כל אחד מבני הזוג מביא איתו את מה שהוא מאמין בו. הסיפור האישי מתחבר לסיפור משותף הכולל את הערכים, את החוקים, את דרכי הבילוי וכדומה. סגנון ההתנהלות של ההורים, סגנון ההתבטאות שלהם, סדרי עדיפויות, נורמות מוסריות, ערכים וחוקים, תפישות חברתיות, דרכי התמודדות עם מצבים שונים (לחץ, משבר, כישלון, התרגשות וכדומה) - כל אלה מהווים את האווירה המשפחתית".
"קשה להגדיר אווירה משפחתית, אבל קל להרגיש אותה", מסכים חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ומחבר הספר "הורים בטוחים בעצמם". "אנחנו חשים באווירה המיוחדת של משפחה מיד עם כניסתנו לבית - קרירה או חמה, מאופקת או ספונטנית, עצובה או שמחה, קודרת או חייכנית. אווירה משפחתית היא מצב רוח משפחתי כללי וייחודי. היא נקבעת על ידי הערכים של ההורים, על ידי התנהגותם, ועל ידי המודל האישי והזוגי שהם מציגים במשפחה. ההורים קובעים את סדרי העדיפויות במשפחה, למשל, אם חשוב יותר לשבת יפה בארוחה, או לשוחח ולצחוק; הם מחליטים על הנורמות והחוקים במשפחה, למשל אם להתייחס בחומרה להתנהגויות לא ראויות ולדרוש כבוד ונימוס, או שהם מאפשרים התנהגות מזלזלת ולא מכבדת; והם גם מראים בהתנהגותם אילו רגשות ראוי לבטא במשפחה – אם הם מרבים לצחוק, לכעוס, להתפרץ בזעם, ללטף, לנשק, לשתף פעולה, לריב זה עם זה, להתנגד באימפולסיביות, לוותר מראש בכניעה וכדומה".
"לאווירה המשפחתית יש השפעה מכרעת על התפתחות הילדים", מציינת קרלינסקי. "דרכה הילדים מבינים כיצד הם אמורים להתנהג, ומה חשוב ומשמעותי להורים. הילדים מנסים להתאים את עצמם לאווירה הזו. הם סופגים רבות מהמסרים המילוליים, ויותר מכך מהמסרים הבלתי מילוליים. ילדים באותה המשפחה יכולים לקחת לעצמם דברים שונים מהאווירה המשפחתית, מכיוון שהגילים שונים, שהיחסים עם ההורים שונים וכמובן אישיות הילד שונה.
"ההורים מכתיבים את האווירה, ומה שהם יכניסו לתוך הקדירה המשפחתית זה מה שיהיה", אומרת קרלינסקי. "מתוך האווירה המשפחתית הילדים לומדים על זוגיות, על יחסי סמכות וגם על קבוצת השווים. ההורים הם המודל כיצד להתנהג באירוע שמח או כואב – אם הם מתפרקים ומתייאשים או תומכים ואופטימיים, אם הם מתבטאים ומשתפים או נסגרים ומתרחקים. זו הזדמנות להיות מודל התנהגותי לילדים, וזו המתנה הגדולה ביותר שאווירה משפחתית טובה יכולה לתת לילד".
מדוע לעתים הורים מנסים לחנך להתנהגות מסוימת, אך התוצאה שונה לחלוטין?
"ההבדל בין המסר המילולי למסר הבלתי מילולי יוצר לעתים פערים, וההורים אינם מבינים מדוע הילדים מתנהגים אחרת. כשההורים מתאמצים להעביר ערכים מסוימים אבל בפועל התנהגות הילדים שונה - זה יכול לנבוע מכך שהמודל ההורי לעתים אינו תואם בהתנהגותו את הערכים המדוברים. כך למשל, אם ההורה מחנך את הילדים לדרך ארץ ולכיבוד הזולת, אבל בזמני לחץ, למשל בנהיגה, הוא מקלל את הנהגים האחרים על הכביש - החינוך היפה לא יתבטא, מכיוון שבפועל הילדים רואים את ההורה מקלל אנשים אחרים. עוד דוגמה היא שפעמים רבות הורים מתלוננים על כך שהילדים לא מספרים להם שהם טועים או מתנהגים לא כשורה. זה יכול לנבוע מכך שהם רואים בבית הורה אחד שמבקר את השני - ומבינים שעדיף לא לטעות בבית הזה, ובטח שלא לספר על כך".
שלושה כיווני אוויר
קרלינסקי מפרטת את שלושת סוגי האווירה המשפחתית הבעייתיים העיקריים, ומסבירה כיצד הם משפיעים על הילדים:
ביקורתיות ושיפוטיות
האווירה: במשפחה כזו רמת הביקורת הנשמעת גבוהה מאוד. לילדים יש תחושה שהם לא מספיק טובים ושאף פעם לא יהיו מספיק טובים. הם חווים תסכול מתמיד שהם לא יכולים לעמוד בציפיות. כל דבר שהם עושים נמדד בזכוכית מגדלת. יש תחושה של לחץ, של חרדה ושל חשש מכישלון. האהבה לילדים היא מותנית, ויש להם זכות קיום רק אם הם עומדים בציפיות. זו אווירה של שחור או לבן - או שהילדים מצליחים או שהם נכשלים, הכל או כלום.
מדוע היא נוצרת? ההורים רוצים לראות את הילדים מצליחים, וחושבים שאם הם יעירו לילד וינזפו בו, הוא ידע לתקן את התנהגותו בפעם הבאה. אווירה זו היא שיפוטית, ולא באמת מחזקת - אלא מחלישה. לעתים ההורים הם פרפקציוניסטים וקשה להם מאוד להשלים עם מקום שהוא פחות ממושלם. ככה הם גם עם עצמם ועם בן הזוג. בדרך כלל הורים כאלה גדלו בעצמם באווירה כזו ואינם יודעים אחרת.
ההשפעה על הילדים: הילדים גדלים בתחושה שרק אם הם מושלמים יש להם מקום. רק אז הם נאהבים, נחוצים ומוערכים. זה מייצר בבית תחושה גדולה של לחץ, לעמוד במושלמות הזו, שאינה ריאלית באמת. יש אכזבה מהכישלון, תסכול מכך שאנחנו לא מצליחים, ובסופו של יום, דימוי עצמי נמוך. אין מקום לבינוניות - או שיעשו מושלם או שלא יעשו כלל. ילדים כאלה חוששים ומתקשים לקבל החלטות. הם יהיו פרפקציוניסטים וזה יתבטא למשל בציורים, שבהם ישקיעו בכל פרט ולא יצאו מהקווים, וכן יבקרו ילדים אחרים ויעירו להם על ההתנהגות ועל אופן הביצוע שלהם.
כיצד אפשר לשנות לטובה? ההורים צריכים להבין זאת, לקבל את הילדים כפי שהם, על החוזקות שלהם ועל החולשות שלהם, ולשדר להם - זה בסדר להיות מי שאתם. אין רע בציפיות וברצון לחזק, אבל צריך למצוא את הדרך לחזק את הילדים ממקום של עידוד, לראות מה שיש ולא מה שאין. לראות את הכוחות שיש בילדים, ולא להתמקד בחולשות. לזכור שהילדים יודעים על עצמם מה שאנחנו מספרים להם.
תחרותיות
מדוע היא נוצרת? ייתכן שההורים מביאים את התחרותיות מהבית שלהם, וייתכן שאחד ההורים או שניהם מבטאים את הצד התחרותי שלהם מול ההורה השני, והילדים קולטים. כשילד מגיע להישג כלשהו וההורה או הוא בודקים לאן החברים שלו הגיעו - זה בעייתי, מכיוון שלא עסוקים באיך הילד מרגיש עם ההישג, אלא בסביבה. באופן זה המסר המועבר הוא שהחוויה הפרטית של הילד אינה משמעותית, ושהיא נמדדת רק ביחס לאחרים. הורים רבים מסגלים סגנון השוואתי גם בין האחים, ובכך מכניסים את התחרות לתוך הבית.
ההשפעה על הילדים: הילדים מבינים שרק אם הם יהיו במקום הראשון, הם יהיו אהובים. הם נמצאים במצב של לחץ לנצח. ילדים שרגילים להיות הכי, חווים כישלון גדול מול ילדים חזקים מהם בחוץ. הם מאוימים מאוד ולא מוצאים את המקום שלהם. ילדים אלה יתקשו מאוד להיות במקום שאינו המקום הראשון. זה מתבטא גם ביחסים בין האחים, כשכל אח צריך להיות יותר מהאחים שלו. התחרותיות בין האחים עלולה ליצור ריחוק, ניכור, חוסר פרגון ומתח פנימי.
כיצד אפשר לשנות לטובה? על ההורים להימנע מהשוואות לאחים, לחברים ולעצמם כילדים בכל תחום אפשרי. יש להימנע מהכתרות כגון: "אתה הילד הכי". אפשר לעודד ילדים גם בלי המילים האלה. יש להתרכז בחוויה של הילד ולא להשוות אותה לאחרים, לכבד ולקבל את המקום שבו הוא נמצא. צריך להדגיש את התהליך ולא את התוצאה, מכיוון שהתהליך הוא הדבר המרכזי והתוצאה היא רגע אחד. צריך לעודד השתדלות וכוונה, מכיוון שהן תלויות בילד, ולא התוצאה.
פינוק והגנת יתר
האווירה: הורים שתופשים את העולם כמקום קשה שעליהם מוטלת המשימה להגן על הילד מפניו. ההורה שם עצמו כמציל של הילד וכשומר הסף שלו, הוא לוקח את כל המידע ומגיש לילד משהו קל יותר לעיכול. זה מתחיל מגיל צעיר וממשיך לגיל מבוגר. יש אווירה שהילד הוא סוג של נסיך וההורה כאן בשביל לטפל בו ולהגן עליו. הילד לא צריך להתמודד לבד.
מדוע היא נוצרת? לעתים הגנת היתר מגיעה מחוויות דומות שעבר ההורה עם הוריו, ולעתים להיפך - כרצון לפצות על חיים לא טובים שהיו לו דרך ריפוד חיי ילדיו. ההורה מגיע ממקום האומר: "אני רק רוצה שהילד שלי יהיה מאושר, ולכן אעשה הכל בשביל שלא ייתקל בקשיים". ההורה בעצם לא מאמין, לא סומך ולא חושב שהילד מסוגל להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לו.
ההשפעה על הילדים: הילדים האלה נפגשים עם המציאות בגן ובבית הספר, ומרגישים בהלה ותלות במבוגר, מכיוון שהם לא סומכים על עצמם. הם מרגישים חלשים ולא מסוגלים. עבורם החיים קשים מאוד, מכיוון שהחיים בחוץ שונים מאוד ממה שיש בבית. הניסיון שלהם עם ההורים לא מכין אותם לחיים. מתפתחת תחושה של קורבנות, של קיפוח, של חוסר הוגנות ושל חוסר יכולת להתמודד. ילדים אלה יעדיפו להזמין אליהם הביתה חברים מאשר להתארח, יחששו ללכת למקומות לא מוכרים, לא יצליחו לפתור לבד מריבות עם חברים, ויחוו כמעט כל דבר כמשהו שנעשה נגדם. עם חברים הם יכולים להיות אגרסיביים מאוד, בכיינים או אימפולסיביים, או לחלופין להימנע ממשחק משותף, מכיוון שהם אינם יודעים להתמודד עם מצב שבו הדברים לא הולכים לפי רצונם.
כיצד אפשר לשנות לטובה? ההורים צריכים לתת לילד להתנסות בעצמו, בכל שלב, בהתאם לגילו. למעשה, צריך לאפשר לילד כל דבר שהוא יכול לעשות בעצמו, ולהתעדכן כל הזמן ביכולות שלו. צריך באמת לסמוך על הילד שהוא ידע להתמודד עם החיים. ההורה צריך לזכור שהוא מכין את הילד לחיים, וזו ההזדמנות לתווך לו את המציאות ולא לברוח ממנה. ההורה לא צריך לעשות במקום הילד, אלא לתמוך בו במה שהוא עושה מהצד, לאפשר לו להתנסות במגוון חוויות, ולזכור שהוא אדם נפרד ממנו.
הכתבה התפרסמה במגזין הורים וילדים. לקבלת מגזין מתנה לחץ כאן.