בין משפחות החטופים שהגיעו אתמול לוועדות בכנסת וזעקו את הזעקה שלהן, הייתה אלה בן עמי שאביה אוהד מוחזק ברצועת עזה זה 228 ימים. אמה, רז, שוחררה מהשבי במסגרת עסקת החטופים הקודמת, אך מתקשה להתאושש מהטראומה.

אלה תיארה הבוקר: "מאז שאמא חזרה, היא לא מתעסקת בשיקום שלה עצמה. היא לא מתעסקת בזה שחזרה מעזה. היא עברה חוויה מזעזעת וכל יום אני שומעת על עוד דברים מזעזעים. היא חזרה אחרת לחלוטין, אישה שבורה. כל שבוע מחדש אנחנו מגלים עוד נזק רפואי שנגרם לה. כל שבוע מחדש היא הולכת לעוד MRI ויש לה עוד דלקת במוח. זו מחלה שהדרדרה. זה שובר אותה, גם פיזית וגם נפשית".

"לא שומעים אותה. היא שוכבת במיטה רוב היום, ואם היא לא במיטה היא עושה את החרוזים שלה בשקט, בתוך החדר, עם דלת סגורה. היא לא אותה אמא. הלוואי שיכולתי להגיד שזה ישתנה, אבל עד שאבא לא יהיה כאן היא אפילו לא תתחיל את השיקום שלה. היום בערב, במקום להיות בבית, לנשום, להיפגש עם פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, היא טסה לז'נבה למשלחת, לדבר על אבא. זה בלתי נתפס".

את בת 24 שעברה טראומה בעצמה ונדרשת להיות הדמות החזקה.
"התפקידים בינינו התחלפו. כשאני לא בבית, כל שתי דקות אמא מתקשרת אליי כי היא מפחדת. היא מפחדת לשבת בחדר לבד, לא יכולה להיכנס להתקלח כשהיא לבד בבית. זו אישה מבוגרת שעד לפני רגע גרה בקיבוץ בארי, הייתה מבלה את הימים שלה בבית או יוצאת לבד. פתאום זה התהפך. אם אני בוכה זה שובר אותה, כי היא סומכת עליי. אני כל הזמן מראה לה את הדמות החזקה הזו שלא נשברת".

באיזו תחושה יצאת מהכנסת?
"מזעזעת. הביקורים בכנסת תמיד לא קלים, הימים האלה תמיד שוחקים, נכנסים לוועדות ומחפשים עוד משהו להגיד, איך לספר את הסיפור. אתמול זה היה קשה מנשוא. אני זוכרת את היום שישבנו שם, לפני שחברי הכנסת יצאו לפגרה. התחננו אליהם, אל תצאו לפגרה. מאז עבר המון זמן, ולא השתנה כלום. איזה מין דבר זה לענות לבת משפחה, עינב צנגאוקר, שאומרת את מה שהיא מרגישה, זועקת את הזעקה שלה? אין לנו הרבה במות לזעוק בהן. להגיד לה שרואים אותה באל-ג'זירה? למי אכפת? תנו לה לצעוק את הצעקה שלה. אנחנו מנסים למצוא משהו חדש כדי לעורר בהם עוד רגש, אבל כבר אין. רואים שהם מנהנהנים לנו, אומרים 'אוקיי, צאו להפסקת מים, חוזרים עוד חמש דקות'. הם עברו הלאה בחיים שלהם".

את מרגישה שהפכו את המחאה שלכם לפוליטית?
"אני מרגישה שהפכו אותנו לפוליטיים וזה לא צריך להיות ככה. בכל במה שאני יכולה להיות אגיד את זה: זה לא פוליטי. אבא שלי בן אדם, זה לא משנה למי הצביע. יש כרגע עוד 128 חטופים שלא משנה למי הם הצביעו. ממשלת ישראל צריכה להחזיר אותם. אני שונאת את ההשוואה הזו לפוליטיקה, זה פשוט לא זה".

עד לפני כמה שבועות הרגשנו שאנחנו רגע לפני עסקה. איך מתמודדים עם התנודתיות הזאת?
"היום בבוקר, כשנכנסתי לכאן, שאלו אותי אם אני רוצה לשים איפור. אמרתי שלא, שיראו את המותשות. די, נמאס לי כבר. אני כל הזמן מנסה להציג דמות חזקה, מנסה לשבת זקופה, אבל כבר אי אפשר יותר. ב-7 באוקטובר הכניסו אותנו לתהום ענקית ורק חופרים לנו אותה עוד יותר. לא נותנים לנו לצאת ממנה. אני קוראת לממשלה, תמצאו את הפתרון. לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד 'כשתגיע עסקה אגיד כן', זה לא למצוא פתרון. זה לא נותן לנו כלום. הם צריכים לקום בבוקר ולשבור את הראש, כמו שאני שוברת אותו כל יום מחדש עם מה אני הולכת להגיד ואיך אני הולכת לזעזע. הם צריכים להמציא עצמם כל יום מחדש, עד שהם יהיו פה".

האמנת ששבעה חודשים אחרי תהיי עדיין בסיטואציה המטורפת הזאת?
"הייתי בטוחה שזה ייגמר באותו יום. ישבתי מחוץ לשער הקיבוץ אחרי שחילצו אותי, כעבור 15 שעות. ישבתי שם ארבע שעות ולא הסכמתי לזוז. אמרתי: אבא ואמא יגיעו, הם ייצאו מהשער. מדינת ישראל כזו חזקה, אין סיכוי שייתנו לקחת שבויים. ישבתי וחיכיתי, עד שהגיע מחבל שירה עלינו גם שם. לא הייתה הרבה ברירה אלא להתפנות. אתמול, אחרי היום הקשה בכנסת, הלכנו להלוויה של רון בנימין. אי אפשר שלא לראות את הדמיון. הוא הגיע לרכוב על אופניים בקיבוץ בארי, שזה דבר שאבא שלי עושה כל שבת בבוקר. באותו בוקר הוא לא הרגיש טוב, אז לא יצא. אתמול הגיעה הבשורה המרה על רון. ישבנו בלוויה ושמעתי את הבת שלו, שי בנימין, אומרת: 'רק רציתי שתהיה גאה בי. יצאתי להילחם כדי שתהיה גאה בי'. בסוף ההלוויה ניגשתי אליה ואמרתי לה: את אומרת את מה שאני מרגישה. אני לא יכולה שלא לראות את עצמי בסיטואציה הזאת עוד כמה זמן".