"הסט רשמי וקר, כמעט מדעי"
"התחלתי את הפרוייקט בשנת 1991 כשאשתו של חבר טוב שלי היתה בחודש התשיעי להריון", מספר נלסון. "היה לי אז רעיון המבוסס על צילום במרווחי זמן קבועים, לצלם אותם יחד כזוג, ואז כמשפחה, באותו יום בכל שנה. תכננתי את הצילומים שיתרחשו בסט רשמי וקר, כמעט מדעי. סביבה מבוקרת. כל שנה חזרנו על הצילום, כשמאחורי המשפחה מתנוסס אותו הרקע ואותה התאורה מאירה אותם. השינויים היחידים נעשו במשפחה. עכשיו, אחרי מעל 20 שנה שהפרוייקט מתמשך, זה מתחיל להיות ממש מעניין. בעוד הילד גדל באופן ניכר ומשמעותי בכל שנה, הוריו משתנים גם, אבל בדרכים יותר עדינות. שפת הגוף מרתקת אותי, בעיקר זו המתחוללת בין הילד להוריו. תחילה הילד ניצב כמה שיותר קרוב לאמו, ואז הוא מתחיל לצבור עצמאות ועם הזמן רואים את הקשר לאב מתחזק, עד שאפשר לומר שהוא ממש מחקה אותו. אלה אינם טריקים של מצלמה. יש פה מחזוריות של תהליך ההתבגרות שמתרחשת מול עיני המצלמה".
הפרוייקט נחשף לראשונה בשנת 2010, ומאז בכל שנה מקבל תשומת לב תקשורתית מחודשת. נלסון הצהיר שאינו מתכוון להפסיק את הפרוייקט, ושהמשפחה המצולמת, שפרטיה נשארים חסויים, התחייבה מולו גם היא. הפרוייקט יוצר תחושות מורכבות באלה שרואים אותו, ובעיקר ניתן לשמוע ביקורת מיידית וראשונית על העובדה שהחיוכים בתמונות נעלמים לאחר שהילד גדל.
"הגישה של נלסון לתיעוד החיים היא אנליטית ופרטנית", אומר על הפרוייקט הסופר והתסריטאי הבריטי הנודע דיוויד ניקולס במאמר לעיתון הגארדיין. "הצילום נעשה באותו פורמט לא-דיגיטלי שאיתו הכל התחיל, ובכל שנה צולמו 36 תמונות. מספר התמונות שבפילם בודד. המסירות לפרטים האלה יוצרת נרטיב אמין, בו ניתן להבחין היטב בשינויים שנעשים בבני האדם בטווחים כה רחבים של זמן. חיוכים באים והולכים, יחסים משתנים, משקל בא והולך, האישה מגיבה לאמהות במגוון של סגנונות ותסרוקות, שיערו של האב מאפיר ונסוג. הילד גדל. מגיל שלוש עד שש, הכל מלא בצחוק ובעור חשוף. מכנסיים קצרים, רגליים יחפות. עם הזמן הבגדים נסגרים ומתכפתרים, השיער הילדותי נגזז ומסודר ומופיעים משקפיים".
"שנות הנעורים היו מאוד סוערות, זה ניכר", מסיק ניקולס מהתצלומים מעוררי ההשראה. "זה כאילו שבשנים הללו לכל תמונה הופיע ילד אחר. מילד צחקני ותמים, מופיע בגיל 11 נער זועם עם חולצה של להקת 'לימפ ביזקיט', ג'ינס נמוך ושרשרת מתכת כבדה במכנסיים. בשנה הבאה החולצה מציגה להבות וניכר שהוא בוחר בעצמו את בגדיו כבר זמן מה. איזה שינוי זה לעומת התמונות האחרות, בהן נראה הילד כאיש נינוח ודומה להפליא לאביו. מובן שלא ניתן לדעת מה התרחש מחוץ לסטודיו, בשאר 364 הימים בכל שנה, אבל יש משהו מרגיע בפרוייקט הזה. יש אהבה וגאווה במשפחה הזו. ההורים גאים, הילד עצמאי ובעל יכולות, הוא הפך לבחור נחמד. כולם נראים בריאים. הזמן החולף מביא עמו יותר יציבות מאשר הדרדרות. ניכר גם שזה אינו סופו של הסיפור. מעניין מה יקרה בעשרים התמונות הבאות, והעשרים שיבואו אחריהן".
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר עשיתם לייק?