"שאיפה למצוינות", "חוגים כל יום", "נגינה על פסנתר", "נוקשות", "לא יושבים על רצפה", "תמיד שמים טאפוצ'קי", "גמילה מוקדמת מחיתולים", "בלי פינוקים".
אלה היו התגובות הראשונות של כל מי ששאלתי אותו מה אומר לו הביטוי "חינוך סובייטי". התמונה שמצטיירת מכל אלה נעה אי שם בין "קודרת" ל-"מעוררת הערצה" (וזה לגמרי תלוי את מי שואלים).
אפשר להסכים, אפשר להתכחש או להתנער, אפשר להפוך זאת לבדיחה, אבל דבר אחד ברור: מדובר בתופעה רווחת בהרבה בתים של יוצאי ברית המועצות. מטען שהבאנו מהבית יחד עם מכולות מלאות בספרים, פסנתרים, שטיחים ומצעים מוזרים, ללא גומי, כשבאמצע כל ציפה יש פתח בצורת מעוין, דרכו נכנסת השמיכה והרבה פעמים גם הרגליים, למי שמרבה להסתובב בשנתו.
אז מה הרציונל שעומד מאחורי החינוך הסובייטי? "שם", בשנות השבעים והשמונים, הוא היה עדכני, בועט, ומעין מדריך לחיים עצמם. כאן, ממש כמו העלייה שלנו, בחלקו הוא נקלט ואומץ בשמחה על ידי המיינסטרים וחלקו ממשיך להיתפס כלא שייך ואפילו דחוי.
"ברור שהיה רציונל שעומד מאחורי זה, אפילו הדברים הקטנים ביותר", טוענת מאיה וולפסון, אמא לשתי בנות (10, 7). "השתכנעתי בכך בשיחות עם אמא שלי. למשל, הדרישה לסדר את הכל אחריי. אימי סיפרה תמיד שהם גרו משפחה גדולה בחדר אחד והיה ברור שאם היא עושה שיעורים על השולחן שבסלון, עליה לשים את הספרים במקום, כי השולחן משמש לעוד דברים – רגע אחד היו מגהצים עליו משהו, רגע אחרי מגישים עליו ארוחת צהרים ובהמשך גם יושבים לעבוד.
"גם אחרי שעבר לדירה מרווחת יותר, ההרגל הזה לסדר מיד אחרי המשחק או הלימודים פשוט נשאר והיא בתורה העבירה אותו הלאה. אותו דבר בנוגע ללהחליף נעליים לטאפוצ'קי, נעלי בית: מצד אחד, לא רוצים להכניס לכלוך מבחוץ, מצד שני, לא רוצים ללכלך גרביים חדשות, כי כשאמא שלך או סבתא שלך מכבסות ידנית בגיגית ולא מכונת כביסה, כל גרב נחשבת. בדיוק מאותה סיבה היה אסור לשבת על הרצפה. ברור שהיה גם ההיבט הבריאותי של הרצפה הקרה, אבל היה גם השיקול של לא ללכלך את הבגדים. היום, בעידן של מכונות הכביסה, המייבשים ושואבי אבק מתקדמים הדרישות האלה נשמעות מגוחכות, אבל אצל חלק מהאנשים הן עדיין מושרשות מאד עמוק".
גמילה מוקדמת מחיתולים
דמיינו לעצמכם מטבח צפוף, על הכיריים עומדת גיגית ענקית, בתוכה רותחים מי סבון. אמא או סבתא עם מלקחיי עץ עומדת ליד הגיגית ומערבבת בתוכה סדינים, תחתונים, מכנסיים, חיתולי בד, מגבות. כן, בברית המועצות של שנות השבעים והשמונים לא היו חיתולים חד-פעמיים ולכן לגידול תינוק התלוו כביסות אינסופיות. אני זוכרת איך התלוננתי עד כמה זה מעצבן לתלות מכונה מלאה בגרבי בני התינוק וסבתא שלי הזכירה לי עד כמה אני מפונקת.
מה היה התחליף לכביסות? לחנך את הילד או את הילדה להיגמל כבר בגיל חצי שנה. איך עושים זאת? מתעוררים בלילה כל שעתיים, מרימים את התינוק הישנוני מעל הסיר ומחכים. יצא משהו? מזל. לא יצא? מחכה לך כביסה
אז מה היה התחליף לכביסות? לחנך את הילד או את הילדה להיגמל כבר בגיל חצי שנה. איך עושים זאת? מתעוררים בלילה כל שעתיים, מרימים את התינוק הישנוני מעל הסיר ומחכים. יצא משהו? מזל. לא יצא? מחכה לך כביסה. אחד הסודות הכמוסים שאני לא מספרת לאף אחד עד היום הוא באיזה גיל גמלתי את בני. לא "סובייטי" בעליל.
סבתא בסלון: "היא ראש המשפחה"
הרבה דובר על דמותה של הסבתא. סבתא היא ראש המשפחה, סבתא היא המפקדת, הגנרלית, המבשלת, והמחנכת. סבתא תעשה איתך שיעורים, סבתא תלווה אותך לבית ספר עד כיתה ה' ואם אפשר גם הלאה. הרבה פעמים סבתא היא גם המשליטה של החינוך "הסובייטי" בבית, כי ההורים עובדים מהבוקר עד הלילה.
"סבתא היא הורה נוסף במשפחה בהרבה משפחות רוסיות היא האמא", מספרת אילונה רובין פילרסקי, שנולדה בפתח-תקווה להורים-עולים מברה"מ. "גם כשהבכור שלי נולד היא עזבה את הכול ועברה לגור אצלנו וישנה על הספה שנתיים.
"מפעל ההזנה של סבתא הוא מוקפד כאילו מדובר בספורטאים אולימפיים כולל שלוש מנות לפחות מרק למנה ראשונה, לא משנה מה מזג האויר, מנה שנייה – קאשה (כוסמת) עם קציצות וקומפוט. קיים איסור חמור ללכת ללא טאפוצ'קי, בחורף כי תקבל דלקת קרום המוח, ובקיץ כי יהיו לך כפות רגליים גדולות כמו של הילידים בפפואה. המודל הוא מידה 37 בנעליים לאישה".
"למה לא מאה?"
ביום קיצי בשנת 1995 עליתי בריצה לדירה שלנו בקומה רביעית. לא הייתה לי סבלנות לחכות למעלית, כי רציתי לספר לאבא שלי שקיבלתי 701 בפסיכומטרי. ציון יפה לכל הדעות. אבל אבא רק הפטיר בחמיצות "למה לא 800?".
הסיפור שלי הוא רק ווריאציה אחת מיני רבות למורשת קרב של הצטיינות בלימודים ובכל תחומי החיים שהנחילו הורים "סובייטים" לילדיהם והמשיכו לעשות זאת גם אחרי העלייה. "שם" הרציונל היה ברור: את יהודייה. אם לא תהיי הכי טובה, לא תוכלי להתקבל לאוניברסיטה שווה, או שנצטרך לשלם שוחד לדיקן כדי שתתקבלי. בחלק מהמקרים זו מעטפה עם חבילת שטרות, במקרים אחרים, כשמדובר בפקולטה מאד נחשבת זה היה יכול להיות אפילו מפתח לרכב או דירה.
אבל דברים כאלה רק מעטות מהמשפחות היהודיות בברה"מ יכלו להרשות לעצמן ולכן אין ברירה חייבים להצטיין בלימודים, כך זה מצמצם לוועדת הקבלה את האפשרויות לסרב לך. הדרישה למצוינות בקרב הבנים הייתה עוד יותר קריטית – כי אם לא תתקבל ללימודים, יגייסו אותך לצבא. הצבא הסובייטי שהתהדר באמירת כנף: "לא יכול? נלמד אותך. לא רוצה? נכריח אותך".
הדרישה למצוינות בקרב הבנים הייתה עוד יותר קריטית – כי אם לא תתקבל ללימודים, יגייסו אותך לצבא. הצבא הסובייטי שהתהדר באמירת כנף: "לא יכול? נלמד אותך. לא רוצה? נכריח אותך"
"הצטיינות בלימודים הייתה גם מקור הגאווה להורים", נזכרת אנה טליסמן, עובדת סוציאלית, שעלתה מאודסה בגיל 17, לפני כמעט 30 שנה. "שלושה חודשים לפני העלייה התקבלתי לפקולטה מאד נחשקת בטכניון של אודסה. אף על פי שידענו שאני לא אמשיך ללמוד שם כי אנחנו עוזבים לישראל, ההורים שלי סיפרו לכולם בגאווה לאן התקבלתי. ועוד בלי שוחד! (ליהודים היו מכסות מזעריות שלא יתקבלו יותר מדי)".
ואיך הם הגיבו כשבישראל התחלת ללמוד עבודה סוציאלית?
"למרבה המזל, הם לא ממש הבינו אז במה מדובר, וגם אני, למען האמת. הם רק שמעו שאוכל אחרי זה לעבוד בעירייה ואישרו מבחינתם, כי מדובר במקום עבודה יציב וזה, כמובן מאד חשוב, כשמדובר במשפחה שמתאקלמת במדינה חדשה. אגב, היום בתור אמא לילדה בת 8 אני גם תופסת את עצמי לפעמים שאני מאחלת לה ללמוד משהו שיאפשר לה לעבוד 'בעבודה יציבה'. ברור שחלקית זה קשור למצב הנוכחי בארץ, אבל אני בטוחה שיש כאן גם הדים של הורות של דור ראשון וגם סובייטית".
משמעת עצמית: "בואי לכבות את האור"
"לא הייתה לי ילדות סובייטית אמיתית עם הורים שמכריחים אותך כל בוקר לשחות 50 בריכות בכל מזג אויר", נזכרת דינה, אמא לשלושה (12, 10, 6). "אבל כן היה לי ברור שאם אני מחליטה על משהו, אני גם מוציאה את זה לפועל. לימדו אותי שאין דבר כזה להבטיח ולא לקיים. אין דבר כזה להתחייב על משהו ולא לספק את הסחורה. כלומר, משמעת עצמית ככלי לחיים. מצד שני לימדו אותי גם לא ללכת עם הראש בקיר. אם צריך להתגמש, אז מתגמשים. לא להביא את עצמך לקצה ללא צורך. אבל את זה לימדו אותי רק אחרי שהמשמעת העצמית תורגלה אצלי כבר בגיל שבע לרמה של חייל מדוגם. אגב, אני מנסה ליישם את זה גם עם הילדים שלי, כי בסופו של דבר זה משהו שמאד מסייע בחיים, בלי קשר למוצא".
"כשהבת שלי הייתה בת 3, מול הגן התל-אביבי שלנו נפתח חוג קפוארה. חצי מהגן נרשמו, נשארנו רק אנחנו, רק כי לא ראינו אופציה לשאול ילדה בת שלוש אם היא תתמיד. ראינו שהורים אחרים נותנים לילדים להחליט האם ללכת. היינו בהלם"
"כשהייתי בגיל של לימוד קרוא וכתוב, אמא הייתה נותנת לי דף שורות בגודל A4, מקצה אות מסוימת והייתי צריכה למלא את כל הדף באותה האות, רק כי המורים אמרו שיש לי כתב יד מרושל או משהו בסגנון", כך מתארת את הדרישה של הוריה למצוינות, טלי וולף. "בגיל ההתבגרות המוקדם היה לי קשה לזכור לכבות את האור בחדר לפני שאני יוצאת. בסופו של דבר הם החליטו שהפתרון של ה'בעיה' הוא לגרום לי לעזוב הכל באותו הרגע וללכת לכבות אותו, גם אם אני באמצע חגיגת יום הולדת לחברה במרחק של 25 דקות הליכה. הם היו מתקשרים ודורשים שברגע זה אעזוב את המקום ואת החברות, אלך ברגל עד הבית, אכבה את האור ואחזור".
מה חשובה המצוינות והאחריות האישית, אתם שואלים? לוולף יש דוגמא נוספת: "בגיל 20 פלוס, פספסתי את השעון המעורר לעבודה, וכמובן איחרתי. קורה. אני אדם בוגר שיכול לשאת בתוצאות של הטעויות שלו ולסדר את זה בעצמו מול הבוסים. אבל אמא שלי הייתה בטוחה שנכון הוא לעזוב בעצמה את מקום עבודתה, לקחת מונית עד הבית, להעיר אותי פיזית, ולקחת מונית חזרה לעבודה. עד היום אני צוחקת עליה שהיא ממש הגזימה".
חוגים כל יום והשכלה גבוהה: "במקום לשחות, הוא למד אנגלית"
טליסמן מספרת שתמיד נאלצת להסביר לקולגות שלה שלא באו מרקע "סובייטי" שבמשפחה של יוצאי ברה"מ זה טבעי לקחת את הילד לחוג כל יום, כי זה תורם להתפתחות. חוג שחייה, התעמלות אומנותית, גלגיליות, שחמט או מדעים – כל דבר שתורם להשכלה רחבה הולך. "מי שלא גדל שם, לא מבין מדוע אמא או אבא יעבדו בשלוש עבודות, רק כדי לממן לילד או ילדה פסנתר ושיעורי נגינה פרטיים. כי ככה זה נהוג, להשקיע בילד בכל מחיר", היא מסכמת.
"אין דבר כזה – התחלת חוג ותלכי כשתרצי", מוסיפה טליסמן, כבר מניסיון ההורות שלה. "אם נרשמנו, אנחנו מגיעות! אני זוכרת כשהבת שלי הייתה בת 3, מול הגן התל-אביבי שלנו נפתח חוג קפוארה לילדים בגילה. חצי מהגן נרשמו, נשארנו רק אנחנו, רק כי לא ראינו אופציה לשאול ילדה בת שלוש אם היא תתמיד בחוג. ראינו שהורים אחרים נותנים לילדים להחליט האם ללכת או לא ללכת, היינו בהלם תרבותי. כך גם עד היום. אם נרשמנו, חייבות להראות רצינות. חייבת להיות סיבה מספיק טובה למה להפסיק".
נדמה כי הרעיון של לחשוף את הילדים למגוון חוגים הוא אחד השרידים של החינוך הסובייטי שהשתרש מצוין גם בארץ דווקא מאד מתאים לעידן המודרני, כשכולנו מנסים להיום "גם וגם". פשוט בברית המועצות אף פעם לא יכולת לדעת מתי תצטרך את הידע או את היכולת שרכשת – בין אם להרשים את המשפחה של החתן או הכלה או כדי לברוח מתוקפים.
אחת הבדיחות הסובייטיות העתיקות מספרת על תייר אנגלי שטבע בים באודסה. בשארית כוחותיו הוא צעק לעובר אורח: "Help! Help!". "נו, תראה אותו, כשכל אודסה למדה לשחות, הוא למד אנגלית", סינן במעשיות האיש על החוף, כמובן במבטא אודסאי אופייני.
"בני בן ה-6 למד בקיץ בחוג שחייה אצל מאמן רוסי", משתפת זואי. "ישבתי בצד וצפיתי בשיעורים. מצד אחד, היה לי דחף חזק לרוץ אליו כל כמה דקות ולהזכיר לו שלא מדובר במתאמן אולימפי אלא בילד בן 6, מצד שני, הבן שלי, שבהתחלה מאד חשש ממים, התחיל לשחות כבר בשיעור שלישי או רביעי. לידו אימנה קבוצה אחרת מאמנת ממוצא אחר. היא הייתה נחמדה ומהממת, חיבקה וקראה לכולם 'מאמי' ועזרה להם עם מצופים ואמצעי עזר אחרים. אצלה הילדים אולי נהנו הרבה יותר, אבל הם לא למדו לשחות".
תמיד להתנהג בכבוד ובנימוס
השנה 1979. סבתא ז"ל שלי מטיילת איתי בשדרה ליד הבית. אני בת 3 וסבתא שלי מודאגת שאני מאד ביישנית. היא מחליטה ללמד אותי לשאול מה השעה. מולנו עובר בחור בערך בן 25. בעוד כמה שנים סבתא תלמד אותי לא לדבר עם זרים, אבל בינתיים היא מפצירה בי לפנות אליו ואני מסרבת בעקשנות. כדי להראות לי דוגמא אישית סבתא, אישה נאה ומטופחת בת 53 פונה לבחור ושואלת אותו בקול "ציפציף": "סליחה, אדוני, מה השעה?", כשאותו "אדוני" בורח משם במבט מבוהל.
פאסט פורוורד ל-2020. "הבן שלך מאד מנומס", אומרות לי אימהות של החברים שלו. "תמיד אומר תודה, בבקשה, שלום, להתראות". אני חושבת שזה טבעי אחרי שנים בהן הוספתי "תודה" ו-"בבקשה", לכל משפט שלו והערתי שאם מתקשרים לחבר, לא צועקים "שרון נמצא?" אלא מתחילים מהמילה "שלום", בדיוק כפי שבזמנו חינכו אותי וזה נשאר.
עם זאת, בתנאי המציאות הישראלית "הנימוס הסובייטי" לפעמים זוכה לפרשנות הפוכה. "בשנים הראשונות בארץ אבא שלי ניסה ללמד את אחיין שלי לעזור לאנשים מבוגרים אקראיים, כי ככה זה היה נהוג ומנומס בברית המועצות", נזכרת נעה שעלתה לארץ בגיל 5 עם הורים מבוגרים יחסית. "הוא ניגש למישהי אקראית שעמדה ברמזור לידו וניסה לקחת ממנה שקית עם המצרכים וניסה להסביר לה שהוא רוצה לעזור לה לסחוב, אבל בגלל פערי השפה הוא לא הובן נכון, הוא חטף צעקות 'גנב' באמצע הרחוב".
"הורים שלי חינכו אותי לתת כבוד לסביבה", ממחישה דינה, "ברוסית זה מזוהה תחת המונח 'להיות בני תרבות'. לעולם לא להשאיר סביבה לא נקיה, לא לזרוק עטיפה לא בפח, לא להשאיר זבל אחרי פיקניק. הבן שלי פעם זרק פיתה יבשה על האספלט ליד הרכב שלנו. הוא עשה את זה כאקט מחאה של מתבגר כי כעס עלינו מאיזושהי סיבה של מתבגרים. התגובה שלי היתה ברמת הרפלקס, עוד לפני שהספקתי לחשוב איך אני בכלל אמורה להגיב על זה. אני יכולה לחתום שהוא לא ישליך שום דבר מחוץ לפח. לעולם".
"הבן שלי פעם זרק פיתה יבשה על האספלט ליד הרכב שלנו. התגובה שלי הייתה ברמת הרפלקס, עוד לפני שהספקתי לחשוב. אני יכולה לחתום שהוא לא ישליך שום דבר מחוץ לפח. לעולם"
"לפני שנתיים חיכינו לטיסה שלנו מאודסה (אוקראינה) לישראל, מתארת מאיה וולפסון את הרגע שהרגישה הכי רחוקה מהחינוך "הסובייטי". "הטיסה התעכבה, שדה התעופה היה עמוס, הבנות כבר היו עייפות, כשקלטתי שבתי הצעירה נרדמה על הרצפה, מעשה לא מנומס ולא מקובל לכל הדעות במרחב פוסט-סובייטי. אני בטוחה שגם נזרקו לכיוונינו כמה מבטים, אבל אני זוכרת באותו רגע הדבר היחיד שחשבתי בהקלה רבה היה 'איזו מאמי, איך היא ישנה!'. מבחינתי היה הרבה יותר חשוב שהיא תנוח ממה יחשבו עליה או עלי".
"הורות 'סובייטית' היא אסופה של מוסכמות שחייבים, אבל ממש חייבים לכבד וליישם", מבהיר שאול רזניק, מתרגם ועיתונאי. "למה? ככה, כי Ordnung muß sein(מגרמנית "חייב להיות סדר"). בכיתה ה' או ו' שלחו אותי למגמת מתמטיקה, על אף שהיה ברור שאני מתעב אותה ואוהב שפות זרות. כי 'חייבים לדעת מתמטיקה'. אז למדתי אצל המורה הטוב בעיר (יהודי, אלא מה), קיבלתי ציונים בינוניים ומטה, עליתי ארצה, עשיתי בגרות 5 יחידות, הוצאתי ציון עובר והיום אני עוסק בתחומים הקשורים לשפות (עיתונות, תרגום, קופירייטינג).
"אני משתדל להיות הורה רציונלי ולא 'הורה סובייטי' (פרט להנחלת השפה הרוסית, על זה אני לא מוותר מטעמים נוסטלגיים ואמוציונליים). ובכל זאת אמא שלי מנג'סת: 'למה הבת שלך לא לומדת שירים בעל פה? חייבים ללמוד שירים בעל פה'. נו, אני בעצמי כותב שירה ולא זוכר יום למחרת, אז מה?".
האם אנחנו בוחרים בעצמנו מה לקחת הלאה מהחינוך הסובייטי שקיבלנו? "אני חושבת שזו תיאוריה יפה אבל לא מחוברת למציאות", מסכמת אלה שור, פסיכותרפיסטית ואנתרופולוגית יישומית, "בוגרת" חינוך סובייטי בעצמה. "יש תכונות סובייטיות שאנחנו אוהבים להדגיש כי אנחנו מתגאים בהן ורוצים לשמר, כגון קריאת ספרים, או נימוס, או חינוך למצוינות, ויש תכונות שאנחנו מתביישים בהן ולמרות זאת הן נשארות איתנו, כגון נטייה מוגזמת לפרפקציוניזם, הרצון להיות הכי טוב ושהילד שלך יהיה הכי טוב. אצל כל אחד זה מתבטא באופן שונה, אבל זה קיים, כי ככה חינכו אותנו".