בית הספר שלטם ודקל למדו בו יעשה אזכרה לציון 10 שנים למותן. הם עושים כל שנה אזכרה. שאפו. לי היה חשוב להיות מעורבת בתכנים. רציתי שיכירו אותן. מאוד רציתי שיקראו קטע מסיפור שדקל כתבה, שיראו את שתיהן באזכרה איך שהן היו, עם היצירתיות, ההומור, והדמיון. הם ענו לי שהסיפור של דקל לא מתאים לקהל היעד. ביקשו שאשכתב את החומרים בצורת מכתב לבנות כי "הטקס הוא בסימן כתיבת מכתבים לאחרים מתוך געגוע". כמובן שחשוב לי להשתלב בתוך הריבוע של מערכת החינוך אז פעלתי מהר על פי ההוראות, וכתבתי ל"אחרים" מכתב.

לטם ודקל שלום

בית הספר שלמדתן בו רוצה שאכתוב לכן בסימן געגוע. למה דווקא געגוע? אני יודעת למה? ככה. ממתי אני מבינה מורות? נתחיל מזה שהחומר שכתבתן בגיל בית ספר יסודי "לא מתאים לקהל יעד של בית ספר יסודי". מבאס את התחת שלא יכולתן לחכות. אולי אם הייתן מתות כמה שנים יותר מאוחר היה לנו פה חומר רציני שאפשר היה לקרוא לפני קהל יעד של תיכוניסטים ברופין. די להתעצבן לי במח. אני יודעת, לטם, שלא אהבת את הבית ספר, כמה שנים את יכולה לחפור, למה שלחתי אותך לשם למה? אני יכולה להגיד לך ששנאתי כל יום ששלחתי אותך לשם, זה עוזר לי עכשיו? זה עוזר לי לחשוב שלא רק שלא ראו אותך, כשלמדת שם, זה בטח לא מעניין אותם היום.

>> להמשך הקריאה באתר סלונה

דקל רוזנפלד (צילום: תומר ושחר צלמים)
שמעת? אומרים שהסיפור שכתבת לא מתאים לגילאי היעד בבית הספר. דקל רוזנפלד ז"ל | צילום: תומר ושחר צלמים

"כשבתי חוזרת הביתה עם כינים, אני מאושרת שיש לה שיער"